רגעים של שנאה אינם נדירים כאשר
גוף וגוף לבד יחדיו משני צדי גדר
הפרדה ביטחון וחרדה.
רגעים של חמלה חסרים כאשר
גוף וגוף בקרב מגע נגוע של
התשה שקרים והשפלה.
שנאה עצמית וקיומית של הכובש והנכבש.
שנאה תהומית של האחר
המלוכלך, המנושל, המבויש.
שנאה כותבת שיר במקום לנעוץ סכין מטבח
ללא הודעה מוקדמת במרכז כף היד.
שיר ערש לדם.
על ערש דווי של דם עייף מלהתרוצץ בדלת אמותיו
כחמור ההולך יום יום
במעגל אבני הרחיים.
על סוף הכביש המחבר בכוח ומפריד בפועל
בין אום אל פאחם מזרח
לאום אל פאחם מערב.
על דמדומי היום הנעלם לו קל אדום אל תוך ורוד
אל תוך כחול נבלע טובע
אל עבר העבר.
על קצה הכוח שנותר בנשמה בנשימה בטבע
המתכסה לאט לאט בבריאת
היש מיש המשעממת.
קולל היום והמקום מצאו את החשמל חפרו עמוק
וגם הגיעו לגרעין של הקיום
והאיון ברי הדעת.
הכול נודע ועד הסוף ולפרטי פרטים אך עוד חידה
השאלה שעייפו כבר מלשאול
לאן ואיך ולמה
כחמור במעגל כלול תרנגולות עומדים בתור
למחלבות שאותנו ירוקנו מן האמת
שאין בה און
והיא נתלית ומשתרכת נאחזת בזנבנו שאבד
עם בוא העת להשתלט
לגדול להתלבש להתפשט
