רצף מונולוגים ודיאלוגים מתחברים למחזה. יצירתם של בוגרי תיאטרון החדר.

האירוע התקיים בתיאטרון החדר, ביום 23.7.2013, ובתיאטרון יפו ביום 30.7.2013.

בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך הערב.

19. מחסום

כתיבה: מיכל הובני-שטיינמן.

בימוי: מיכל שמש.
משחק: ענבר קרסל.

(היא נכנסת. יושבת. ראשה מכוסה מטפחת שחורה. מוסרת עדות)

חצי בחוץ, חצי בפנים, ככה הלכה הנשמה שלי.

בשתים-עשרה בלילה התחילו הצירים. קאסים לוקח מאח שלו אוטו להגיע מהר לבית חולים, יותר טוב מלהזמין אמבולנס משכם, שאם יעצרו את האמבולנס במחסום, הוא לא יגיע. בדרך הכאבים הפכו אותי. אני במושב האחורי, צורחת לקאסים, הוא אומר, אל תדאגי, יהיה בסדר, עוד מעט מגיעים.

הגענו למחסום חווארה. אם לא עוצר נכון, יורים בו. קאסים רץ לחייל ואומר לו: אח שלי, תפתח את המחסום בבקשה, אשתי צריכה ללדת. אבל החייל יש לו זמן. לאט, לאט, הולך לבדוק. יש לו זמן.

ואז בא עוד ציר. אני אומרת לקאסים, קאסים, תעזור לי, הילד דוחף. החייל מחזיק את קאסים. לא נותן לו לבוא אלי. אחר-כך בא המפקד, אומר לקאסים, תעודות. קאסים מראה לו את הרישיון-עבודה. המפקד אומר: "זה רישיון עבודה, לא רישיון מעבר. אתה לא עובר".

קאסים בוכה, אומר לחייל שייקח את כל התעודות, שייקח את כל הכסף, שייקח את החיים שלו, רק שייתן לעבור את המחסום לבית חולים.  המפקד אומר, אתה לא עובר, והולך.

קאסים פותח את הדלתות של האוטו שישמעו את הצעקות שלי בלילה. קאסים רץ  כמו כלב אחרי המפקד, בוכה, מתחנן, צועק אליו. אני מדממת. כל הריפוד נהיה אדום. אני רואה איך קאסים מתבייש שהמפקד רואה אותי ככה בעיניים שלו. קאסים צועק, החיים של הבן שלי בסכנה. החייל רק עומד שם ושותק. הסתכלתי בחייל וזה עשה לי בחילה והקאתי. ואז המפקד אומר לחייל שלו, זונה.

קאסים אומר למפקד, אתה נראה לי בן אדם טוב, תחשוב על משפחה שלך, תחשוב על אימא שלך. המפקד אומר לו, אתה אל תערב את האימא שלי, יא חרא.

ואז בא ציר ואני צועקת אללה הוא אכבר. פתאום המפקד מכוון את האקדח שלו בין הרגליים שלי ואחר כך יורה באוויר. אני עוצמת עיניים. לא יודעת איפה אני, רק חושבת על ג'יהאד בין הרגליים שלי, כבר לא איכפת לי מכלום,  רק ג'יהאד לוחץ לצאת, לנשום אוויר, לחיות. אפילו העולם משוגע, הוא רוצה לצאת.

כל  הריפוד כבר דם, ואז המפקד אומר: הנה בא לעולם המחבל הבא. ואני אומרת לקאסים, קאסים, תמשוך יא קאסים. וקאסים אומר לי תדחפי, תדחפי, וקאסים מלטף אותי, ואף אחד כבר לא שומע את הדם צועק.

ואז יוצא הראש. אני חושבת שאני משתגעת. אני צורחת לקאסים וקאסים צורח למפקד, והמפקד בא, רואה את הראש בחוץ והולך. אבן מרגישה יותר ממנו. אני דוחפת אבל הוא לא יוצא, רק הראש שלו בחוץ. קאסים שם את הידיים שלו על הראש שלא ייפול, עוד הרגשתי אותו חי ואז קאסים צורח, תן לו חמצן, צריך מוניטור וחמצן, תזמין אמבולנס, תן לי טלפון, בבקשה. אבל החייל שותק, ואז כבר הצבע שלו היה לא טוב. יצא הרבה דם. כבר לא היו לי דמעות בשביל החיים שלו וקאסים צועק מת הילד שלי.

לא יודעת כמה זמן עבר. בא אמבולנס, פרמדיק בא, אמר שג'יהאד מת, אם היו נותנים לו חמצן, אולי היה חי. הוציאו אותו. שמו בתוך שקית עם הבגדים שהבאנו בשבילו. פתחו את המחסום.

אחרי כמה ימים בדרך חזרה ישבנו ככה באמבולנס עם קופסת הקרטון. במחסום עצרו, שאלו מה יש בקופסה. אמרנו זה הבן שלנו ג'יהאד שמת במחסום. פתחו את הקופסה, בדקו, סגרו. פתחו לנו את המחסום.

עכשיו הגוף שלי נושם אבל לא חי.

חצי גוף בפנים, חצי גוף בחוץ, תקוע במעברים, ככה הראש שלו, ככה הנשמה שלי  תקועה במחסום.

(שתיקה. בעלה ניגש אליה ומלווה אותה החוצה)