הצטרפו לאיגרת השבועית

תחום האירוע האמנותי הוא מקום פתוח לכל מה שהדמיון האנושי יכול להמציא. אם אכן כך הדבר, שחררו את התודעה ותתחילו לפנטז.


האיגרת השבועית

יום ה', 2014 . 1 . 9

-------

לימודי משחק ובימוי

טל': 03-5171818

המידע כאן, לפרטים בדוא"ל

-------

ייעוץ אישי  
טל': 052-340-1478

מידע כאן וגם בדוא"ל
-------

יש לך קטע?

שלח/י אותו אלינו לאיגרת

-------
לתגובות

-------
אירועים בתיאטרון החדר
-------
סרטוני החדר ביוטיוב

-------

לאיגרות קודמות
-------

-------

היטלר

בקרוב הוא חוזר לבמה
-------

הנוסע הסמוי

בקרוב

-------
להזמנת מקום בהצגות החדר
טל': 03-5171818, 0508-497715
-------


באיגרת זו:

•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: מנין הצעות לאדם-היוצר
•   טאל לוי: עולם במה טיפול (9)
•   פרשת השבוע: 16. בשלח: שמות י"ג 17 - י"ז
•   מונודיא 2013: 19. מחסום
•   יוסי זיו: סיפורי יפן (3)
•   רינה בשן: איה 13: שני זיכרונות ופרה
•   מיכאל פבזנר: מי רננים 6
•   פינה חמה ליוצר/ת: למה דנקנר
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח
•   הכתובת על הדיר: מקבץ סיכות

הקשב

דע את עצמך

דע את זולתך

הרפה מתח

פעל בפשטות

גלה אמפטיה

פעל בחמלה

היה נדיב

תן את כולך

עשה שכל רגע יהיה חדש

קישור קבוע

(קטעים מתוך עבודת המחקר של טאל לוי, אמנית מופיעה ומטפלת בתנועה, בוגרת תיאטרון החדר, הבוחנת את הערך התרפויטי המוסף שב"שיטת אוריין - המעגל הפתוח", בעבודה עם אמנים מופיעים. מנחת התזה: ד"ר אסתר הס, מכללת לסלי, נובמבר 2012. קטעים מתוך עבודת המחקר)

 

שיטת אוריין - המעגל הפתוח ותיאטרון החדר (המשך)

...תרגיל מרכזי בשיטה הוא "עבודת מנחה-שחקן": רצף המושגים שנבחנים - תחושה, תמונה, מחשבה, רגש, תנועה, צליל - יוצרים אימון בהגדרת חוויה אישית; כמו כן ישנם:

"רצף חימום שיטתי" - בדיקת ערוצי תקשורת אישית ובין-אישית;

"התרגיל המשולש" - בדיקת הקשרים שבין התפקיד לאדם הנושא בתפקיד;

"צחוק-בכי-צחוק" - שיפור ההבעה הפיזית והרגשית, שחרור כללי ממתח ושחרור מצבי התנגדות;

"שידור אהבה" - לשכלול קשר בין-אישי;

ועוד.

 

בתיאטרון החדר גם חומרים אמנותיים, ובאים לידי ביטוי גם אמצעי הפקה ומערכי שיווק. בפרק הממצאים אתייחס למספר תרגילים יותר בפרטים, במטרה לבחון את השפעתם הספציפית על המרואיינים ולהסיק מכך את מסקנותיי לגבי הערכים הטיפוליים שבשיטה.

 

השיטה היא דרך לביצוע מיפוי של הדמיון. באמצעותה נוצרת סינתזה בין חוויה אישית של האמן/ית המופיע/ה לבין הדמות, הקונספט והיצירה, ובעקבותיה נוצר מצב מודעות חדש.

 

כפי שמתואר בשיטה, בעקבות התהליך אמורה להיוולד יצירה מועשרת, שיש לה עוד מימד עומק ולדידי עוד מימד תרפויטי. כלומר, השיטה, בנוסף על היותה דרך עבודה מקורית לעבודה עם אמנים מופיעים, באמצעות האמנויות השונות, שואבת מדיסציפלינות שונות ולכן היא יוצרת עירוב של מרכיבים, שיוצרים אצל המתנסים בה אספקטים טיפוליים. כך ציפיות בתחום העוררות הרגשית-שכלתנית באות על סיפוקן, ועל כך עוד בהמשך המחקר.

בפרק הבא אתאר את המתודולוגיה שבה בחרתי במחקר.

(עמ' 30-31 בתזה. המשך יבוא)

קישור קבוע

(מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון במסגרת פגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

16. בשלח: שמות י"ג 17 - י"ז

"ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא, כי אמר אלוהים פן-ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" (בשלח: שמות י"ג, 17).

ביציאה ממצרים משה נוטל עמו את גופו החנוט של יוסף, ועל פי צוואתו של יוסף, יישא את הגופה לקבורה בארץ כנען (שם: י"ג, 19).

 

חווית העבדות במצרים לימדה את העברים להיות סבילים ואדישים לגורלם. היא חינכה אותם לתפיסה פסימית של החיים: מה שהיה הוא שיהיה ועדיף לשמר את הקיים מאשר להיאבק על עתיד שהוא מבחינתם עדיין בגדר הלא ידוע. על העם הזה לעבור מהפכה כוללת בדפוסי החשיבה, באמונות, בדעות ובאורח החיים. זהו תהליך של התבגרות, זרוע בקשיים ובהצלחות, התקדמות ונסיגה, התנערות מהנסיגה והליכה קדימה. כשמדובר בחוויה האנושית אין קיצורי דרך. אלה עלולים למוטט את האדם אל מול הקושי הראשון הניצב לפניו.

 

שוו בנפשכם איזה תהליך ארוך ומורכב חייב לעבור יהודי ישראלי, אשר משחר ילדותו לימדו אותו מנהיגיו תערובת של רעיונות בדבר ההכרח להיבדל מדינית ותרבותית מסביבתו, יחד עם הפחדה חוזרת ונשנית על עצם קיומו, שנאת הזר באשר הוא "גוי", פירוש מתנשא של רעיון "עם הסגולה", סיסמאות ריקות מתוכן על הצורך בשלום יחד עם מלחמות יזומות חוזרות ונשנות. ישראלי זה, ככל שהוא חש את עצמו צודק, שונה ונעלה מזולתו, הוא עבד נרצע לדיכוי הולך ונמשך של חינוך עבדים.

 

הדור שיצא ממצרים הוא דור-עבדים בגוף ובנפש. דור זה ימות במדבר, אבל בניו יזכו להיכנס אל הארץ המובטחת. כדי לממש את העצמאות החברתית, תחילה יש להיפרד מהעבדות. גדולתו של משה היתה בהבנתו את תהליך ההתבגרות, שאינו בא במפץ אחד גדול או במעשה נסים אלוהי חד פעמי, אלא בעבודה מפרכת ובגיבוש הזהות האישית והחברתית. הוא יוליך אותם במדבר ארבעים שנה. כדי ליצור תודעה חופשית מדיכוי על העם להתרחק, במקום ובזמן, מן העבר, ולהכין את הנפש לקראת העתיד.

 

לכאורה נראה שהתורה מדברת בעיקר על תהליך הכנה דתי וצבאי, בדרך לבניית דמות של עם עברי חדש, לוחם וחולם, המאמין בזכותו על הארץ המובטחת. האם מתוך כך ניתן להסביר את המעברים בהיסטוריה של העם העברי, המוגדרים באמצעות מלחמות? המונח "יהוה צבאות" מוזכר בתנ"ך 279 פעמים. בדרך כלל יש לכינוי זה משמעות צבאית מלחמתית.

 

גישה זו הייתה מקובלת גם בשחר ההתיישבות העברית בארץ-ישראל במאה העשרים. הציונות בקשה לבנות דמות של ישראלי חדש, שתחליף את דמותו הקלאסית של היהודי הגלותי, העוסק בענייני ממון ומסחר זעיר, חלש בגופו ברוחו, האומר לשנה הבאה בירושלים הבנויה, אבל ממתין למשיח שיבוא להגשים את התפילה, לחלץ אותו מהגלות ולהביאו לירושלים. בינתיים הוא מקדש את ההמתנה הסבילה.

 

הציונות המקורית שמרדה במיתוס הדתי של המשיח, והציגה חלופה לאומית-חילונית, בנתה דמות של ישראלי, חזק בגופו וברוחו, עובד אדמה ולוחם ללא-חת, המוכן לוותר על סיפוק צרכיו האישיים, ולהקריב את חייו על קידוש הארץ למען העם. את הדמות הזאת הנחילה הציונות לחלוץ היהודי והוא הלך לאורה. כאמור, דמות זו נבנתה על בסיס רעיון הלאומיות האזרחית, שהיה מקובל באירופה במאה התשע-עשרה. כלומר, דחיית המשיחיות הדתית, לטובת רווחתו של האדם ומתוך צרכיו של האדם. בציונות החילונית לא האל הוא מקור התוקף למעשה החלוצי, אלא האדם.

 

לאחר שהוקמה מדינת ישראל והתגברה על קשיי התקומה, ביצרה את בטחונה הצבאי והכלכלי, שוב חייב היה לבוא שינוי ערכים. דמותו של היהודי החדש, הלוחם ללא פשרות, עדיין קיימת בתודעת העל של החברה היהודית בישראל, אבל אבדה מזוהרה לטובת רווחה אישית של כל אדם לעצמו. גם דמותו של הקורבן היהודי הנצחי, קיימת עדיין בתודעת העל היהודית-ישראלית, אך היא אינה מודל להזדהות אלא תירוץ להצדקת מלחמות וכיבוש. נוצר חלל תודעתי-חברתי שבמהרה הוא מתמלא בגעגועים לעבר דתי ומסורתי, כלומר חזרה טקסית אל עבר הגטו היהודי שבזמנו ננטש על ידי הציונות. לבד ממילוי צרכים נפשיים ורוחניים של היהודי הישראלי, המובנים מאליהם, גם נוצר עתה איום גלוי על ההגמוניה האזרחית של המדינה.

 

מכאן שעל הישראלי החפץ חיים, ללכת שוב אל המדבר התודעתי ולהכין את עצמו לעתיד שעדיין לא התממש: יצירת איזון בין דת למדינה, בדרך לשילובו כיחידה עצמאית ופתוחה למרחב השמי הגדול. אבל זהו סיפור אחר. בינתיים אנו כאן עדיין במדבר של משה, בהתוויית החזון שלפני התקומה.

קישור קבוע

רצף מונולוגים ודיאלוגים מתחברים למחזה. יצירתם של בוגרי תיאטרון החדר.

האירוע התקיים בתיאטרון החדר, ביום 23.7.2013, ובתיאטרון יפו ביום 30.7.2013.

בכל שבוע אנו מביאים קטע מתוך הערב.

 

19. מחסום

כתיבה: מיכל הובני-שטיינמן.

בימוי: מיכל שמש.
משחק: ענבר קרסל.

(היא נכנסת. יושבת. ראשה מכוסה מטפחת שחורה. מוסרת עדות)

 

חצי בחוץ, חצי בפנים, ככה הלכה הנשמה שלי.

בשתים-עשרה בלילה התחילו הצירים. קאסים לוקח מאח שלו אוטו להגיע מהר לבית חולים, יותר טוב מלהזמין אמבולנס משכם, שאם יעצרו את האמבולנס במחסום, הוא לא יגיע. בדרך הכאבים הפכו אותי. אני במושב האחורי, צורחת לקאסים, הוא אומר, אל תדאגי, יהיה בסדר, עוד מעט מגיעים.

הגענו למחסום חווארה. אם לא עוצר נכון, יורים בו. קאסים רץ לחייל ואומר לו: אח שלי, תפתח את המחסום בבקשה, אשתי צריכה ללדת. אבל החייל יש לו זמן. לאט, לאט, הולך לבדוק. יש לו זמן.

ואז בא עוד ציר. אני אומרת לקאסים, קאסים, תעזור לי, הילד דוחף. החייל מחזיק את קאסים. לא נותן לו לבוא אלי. אחר-כך בא המפקד, אומר לקאסים, תעודות. קאסים מראה לו את הרישיון-עבודה. המפקד אומר: "זה רישיון עבודה, לא רישיון מעבר. אתה לא עובר".

קאסים בוכה, אומר לחייל שייקח את כל התעודות, שייקח את כל הכסף, שייקח את החיים שלו, רק שייתן לעבור את המחסום לבית חולים.  המפקד אומר, אתה לא עובר, והולך.

קאסים פותח את הדלתות של האוטו שישמעו את הצעקות שלי בלילה. קאסים רץ  כמו כלב אחרי המפקד, בוכה, מתחנן, צועק אליו. אני מדממת. כל הריפוד נהיה אדום. אני רואה איך קאסים מתבייש שהמפקד רואה אותי ככה בעיניים שלו. קאסים צועק, החיים של הבן שלי בסכנה. החייל רק עומד שם ושותק. הסתכלתי בחייל וזה עשה לי בחילה והקאתי. ואז המפקד אומר לחייל שלו, זונה.

קאסים אומר למפקד, אתה נראה לי בן אדם טוב, תחשוב על משפחה שלך, תחשוב על אימא שלך. המפקד אומר לו, אתה אל תערב את האימא שלי, יא חרא.

ואז בא ציר ואני צועקת אללה הוא אכבר. פתאום המפקד מכוון את האקדח שלו בין הרגליים שלי ואחר כך יורה באוויר. אני עוצמת עיניים. לא יודעת איפה אני, רק חושבת על ג'יהאד בין הרגליים שלי, כבר לא איכפת לי מכלום,  רק ג'יהאד לוחץ לצאת, לנשום אוויר, לחיות. אפילו העולם משוגע, הוא רוצה לצאת.

כל  הריפוד כבר דם, ואז המפקד אומר: הנה בא לעולם המחבל הבא. ואני אומרת לקאסים, קאסים, תמשוך יא קאסים. וקאסים אומר לי תדחפי, תדחפי, וקאסים מלטף אותי, ואף אחד כבר לא שומע את הדם צועק.

ואז יוצא הראש. אני חושבת שאני משתגעת. אני צורחת לקאסים וקאסים צורח למפקד, והמפקד בא, רואה את הראש בחוץ והולך. אבן מרגישה יותר ממנו. אני דוחפת אבל הוא לא יוצא, רק הראש שלו בחוץ. קאסים שם את הידיים שלו על הראש שלא ייפול, עוד הרגשתי אותו חי ואז קאסים צורח, תן לו חמצן, צריך מוניטור וחמצן, תזמין אמבולנס, תן לי טלפון, בבקשה. אבל החייל שותק, ואז כבר הצבע שלו היה לא טוב. יצא הרבה דם. כבר לא היו לי דמעות בשביל החיים שלו וקאסים צועק מת הילד שלי.

לא יודעת כמה זמן עבר. בא אמבולנס, פרמדיק בא, אמר שג'יהאד מת, אם היו נותנים לו חמצן, אולי היה חי. הוציאו אותו. שמו בתוך שקית עם הבגדים שהבאנו בשבילו. פתחו את המחסום.

אחרי כמה ימים בדרך חזרה ישבנו ככה באמבולנס עם קופסת הקרטון. במחסום עצרו, שאלו מה יש בקופסה. אמרנו זה הבן שלנו ג'יהאד שמת במחסום. פתחו את הקופסה, בדקו, סגרו. פתחו לנו את המחסום.

עכשיו הגוף שלי נושם אבל לא חי.

חצי גוף בפנים, חצי גוף בחוץ, תקוע במעברים, ככה הראש שלו, ככה הנשמה שלי  תקועה במחסום.

(שתיקה. בעלה ניגש אליה ומלווה אותה החוצה)
 

קישור קבוע

(מתוך ערב הסיפורים של יוסי)

 

לילותיו הלבנים של אומורה סאן

‏אומורה סאן היה שייך לאחת המשפחות המיוחסות בטוקיו. בבעלות המשפחה הייתה חברה לצייד לווייתנים, שפעילותה צומצמה בעידן החדש של מגבלות על הצייד, אך עדיין הייתה בעלת נכסים רבים. כבן למשפחה כה מכובדת ובעלת אמצעים, סיים אומורה לימודי מינהל עסקים באוניברסיטה יוקרתית בארה"ב. בעת שהותו שם הכיר את סאווקו סאן שהוריה היו בשליחות של אחת מחברות האלקטרוניקה היפניות. הוא היה גאה מאד באשתו  אשר מחד גיסא הייתה יפנית מסורתית, ומאידך בעלת גינונים מערבים, כגון עישון סיגריות, אמנם רק בבית, וגם נהגה במכונית המשפחתית.

 

‏בהיותו מעורה בתרבות המערבית וגם הודות לאנגלית שהייתה שגורה בפיו, אומורה סאן סייע לנו מאוד כאיש קשר בינינו לבין היפנים. הוא היה איש מכירות מעולה ושלט על כל אזור טוקיו. הובטח לו שאם יגדיל את המכירות באזור, יקודם לתפקיד מנהל מכירות ארצי. זה היה אתגר גדול עבור אומורה סאן. לקוחות פוטנציאליים הוזמנו למסעדות ולברים יוקרתיים, לצורך חיזוק הקשרים החברתיים, ולסיום עסקה מוצלחת היה אומורה סאן מזמין אותם לבר ברובע שינג'וקו, הידוע כרובע האורות האדומים של טוקיו.

 

אין איש עסקים שיכול היה לעמוד בפני המארחות של הבר הזה. כמה בקבוקי סאקי ורמיזות מן הנערות בעניין המשך בילוי הערב, סייעו מאד בקבלת ההחלטות. כמקובל ביפן, הבילויים היו חלק מן העסקה וכמובן חלק מעבודתו של איש המכירות. מאחר שהלקוחות היו מאזור טוקיו, הבילוי היה נמשך עד לפני חצות, כדי שיספיקו לתפוס את הרכבת האחרונה.

 

אומורה סאן היה מגיע הביתה לאחר חצות, לפעמים מעט שיכור. סאווקו סאן קיבלה זאת בהבנה, כיאה לאישה יפנית. היא חיכתה לבעלה, הכינה לו כוס תה, עיסתה את עורפו והקשיבה לחוויותיו. היא הבינה שזהו חלק מעבודתו של בעלה. המכירות באזור טוקיו עלו ופרחו ואומורה סאן ענה על ציפיותיהם של מנהליו ושל בני משפחתו שעקבו מקרוב אחר קידומו המקצועי.

 

‏סוף סוף הגיע היום הגדול שלו ייחל אומורה סאן, וכמו שהובטח לו קיבל מינוי של מנהל מכירות ארצי. בתוקף תפקידו החדש היה ממונה על אירוח כל הלקוחות שהגיעו מחוץ לאזור טוקיו. לקוחות שהגיעו למשרד הראשי היו בדרך כלל כבר בשלב מתקדם של המשא ומתן ולעיתים קרובות נזקקו למעט ריכוך על מנת לסיים את העסקה. איש לא ידע כאומורה סאן לסגור עסקה.

 

לקוחות אלו שבאו מחוץ לטוקיו ידעו שחלק מן העסקה הוא לטעום ממנעמי העיר הגדולה. לאומורה סאן לא היה מתחרים ביכולת להתאים לכל ‏לקוח את סוג הבילוי האהוב עליו. בהיותם אורחים מחוץ לטוקיו נשארו ללון בעיר ולכן לא ‏מיהרו לרכבת האחרונה ונשארו לבלות עד שעות הלילה מאוחרת.

 

ככל שמצב ‏העסקים השתפר, לילותיו של אומורה סאן התקצרו. מדי לילה היה חוזר לביתו בשעות ‏הקטנות של הלילה, בדרך כלל שיכור. בתחילה כאמור, סוואקו סאן חיכתה לו. אך ככל שלילותיו ‏של אומורה התקצרו כך גם פקעה סבלנותה של סוואקו סאן. היא חדלה לחכות לו עם ‏כוס תה מוכנה ועיסוי העורף.

 

הדבר נודע לי כאשר יום אחד ראיתי אותו במשרד עצבני ‏במיוחד.

שאלתי אותו: "מה קרה? האם הפסדנו עסקה?"

הוא ענה לי: "לא! אבל אשתי ‏הפכה לאישה מערבית. הלילה גינוניה המערביים היו בעוכרי. תאר לך" הוסיף ואמר כולו ‏נרגש, "חזרתי הביתה שיכור באחת בלילה והערתי אותה כדי שתכין לי כוס תה אך היא ‏סירבה. אני אפילו מתבייש לספר זאת לחברים שלי. רק לך אני יכול לספו דבר שכזה".

 

ככל ‏שעסקי החברה הלכו והתרחבו, היחסים בין סוואקו לבין אומורה הלכו והורעו. מדי פעם אף ‏הלך לישון במלון תאים. זהו בית מלון שחדריו הם תאי שינה צרים, המותאמים למידותיו של אדם בשכיבה ‏ונראים ככוורת דבורים. על אף שישן במלון הזה, למשרד היה מגיע בלבוש הדור, ‏כראוי למנהל מכירות וסימני השתייה המופרזת של ליל אמש לא ניכרו על פניו.

 

אומורה ‏סאן היה גאוות המשרד והיה מושא הערצתם של אנשי המכירות הצעירים. ‏בחלוף הזמן, השתייה המרובה החלה לתת את אותותיה. הופעתו של אומורה סאן לא הייתה ‏עוד מרשימה כמקודם. לבושו הפך מרושל, עניבתו מעוכה, בגדיו מוכתמים, עיניו ‏טרוטות ועיגולים שחורים עיטרו את עיניו, מעידים על מחסור בשינה. הוא כבר לא שלט ‏במצב והלקוחות החלו פונים למתחרים. ברור היה שאומורה סאן לא יכול להמשיך בתפקידו. ‏בהחלטה כואבת החליטה הנהלת החברה להעבירו מתפקידו.

 

אומורה עבר ל"מושב ‏החלון", מושג שגור ביפן למי שניטלו ממנו כל סמכויותיו ולא נותר לו אלא להסתכל מבעד ‏לחלון החוצה. הדבר פגע בו עמוקות מפני שאין דבר מעליב יותר מאשר "מושב ‏החלון". במיוחד לבעל משרה רמה כמו שהייתה לו ועוד בגילו הצעיר יחסית. כמקובל ‏בחברות יפניות שבהן לא מפטרים עובדים "מושב החלון" הוא הפתרון לבעיות של עובדים ‏שאינם תורמים עוד למערכת או לעובדים לפני גיל פרישה. אומורה סאן ניסה להפיג את ‏תסכולו בדרך האחת שידע, בבקבוק הוויסקי וסאקי .

 

ידעתי שהיחסים בינו לבין סוואקו סאן הם בכי רע, אך לא היה בידי לסייע. אומורה סאן ‏היה חוזר הביתה שיכור, מעיר אותה משנתה ולפעמים אף את השכונה כולה. סאווקו סאן ‏לא קיבלה את גחמותיו של בעלה כמובנות מאליהן והעזה לעשות ‏מעשה. בוקר אחד, כשהגיע אומורה סאן למשרד נראה היה שמצבו גרוע מתמיד. ידיו חבושות ומצחו מעוטר בחתך עמוק. התברר ששבר את דלת הכניסה שהייתה נעולה ואת ‏החלון הסמוך לכניסה. סאווקו סאן חסמה בגופה את הכניסה לבית ולאומורה סאן לא ‏נותרה ברירה אלא לישון בחוץ. הוא נרדם על מדרגות ביתו. כך היה גם בלילות הבאים. ‏לבסוף, בהתערבות משטרת השכונה, סוכם שאומורה סאן יבנה לעצמו מבנה קטן בכניסה. ‏כשאומורה סאן סיפר לי זאת ‏הוא הוסיף: "אני והכלב שלי בעלי אותו מעמד, לשנינו יש מלונה בכניסה לבית".

 

‏חורף 1994 ‏היה קשה מאוד. הלילות היו קרים במיוחד והטמפרטורה צנחה מתחת לאפס.

 

‏בלילה קר אחד שכזה כלבו של אומורה סאן יילל ונבח ללא הפסקה. כשניגשה סאווקו סאן ‏לראות מה פשר הנביחות הרמות מצאה את אומורה סאן קפוא ליד מלונת הכלב.

 

(המשך יבוא)

קישור קבוע

(הקטעים הבאים מחזירים אותי במידת מה לקטעי "האיות שלי". רשימות קצרצרות שפרסמתי בשם העט איה רבין, במשך כשנה שלמה, ב-2012 או אולי היה זה ב-2011? באיגרת של תיאטרון החדר, מיסודו וניהולו של אמיר אוריין, שהיה המטפל שלי באותה עת)

 

איה 13: שני זיכרונות ופרה

1. מלכת הכביש

כשהגעתי לתחנה שלי היו לידה תיקונים בכביש ובמדרכה.

לאחר קפצוצים והתפתלויות רבות קדמה אותי בתחנה אישה שעמדה על הכביש - מלכת הכביש, מלכת התחנה - ועצרה טרמפים.

צרורות שקיות ניילון רבות התגודדו על הכביש לידה ומעליהם, כדובדבן על ראש השמטעס, תיק גנדרני קטן וזול שהיה מבריק בימים טובים יותר. על יד הערמה עמדה היא, רזה, שחופה, עם שער שמנוני אסוף, לא חפוף, ששורשים מלבינים, כאומרים: "אין כסף, לספרית ואפילו לא לצבע".

עומדת ליד המדרכה כאומרת זאת שלי! זאת וגם הכביש.

 

היא עמדה לצדן של מכוניות חונות כחוק ולא כחוק, רזה, שלד עם שערה הצמוד לגולגולת ושורשיה הלבנים המתחננים לצביעה, רענון וחסד. תחילה חשבתי שהיא עומדת על הכביש, כי היא חוששת להפסיד את האוטובוס. לבסוף הבנתי. היא מאותתת לטרמפ. באצבע קלה ורמזנית אותתה – מקצוענית.

בימי הטרמפים שלי מעולם לא הצטיינתי כמוה.

 

"את צריכה לתל-אביב?" שואל קול גבר בריטוני מימיננו.

"כן." הנהנה.

"אז בואי", חתך.

והיא צעדה אל מכוניתו, עם כל השקיות והתיק הממורטט והגנדרני כאילו.

"תיזהרי" לחשתי, לא הצלחתי להתאפק. וקמתי לעקוב אחריהם.

 

הניחה את השקיות והתיקון במושב האחורי והתיישבה, מתוך תודה או רווחה, או אולי מתוך השלמה עם גורלה, במושב שליד הנהג. 

הוא היה באמצע  עסקה של מטפים. היה בחור צעיר, מכוניתו הכחולה עמדה פעורה ומזומנת לבעליה. שערו לבן סקסי, תנועותיו בטוחות כיודעות את מה שלפניו.

התקרבתי לעברו. דאגתי לכך שיראה אותי למענה ורשמתי את מספר המכונית.

דאגת שווא. שני הצדדים ידעו בדיוק למה הם נכנסים. אולי הכירו ממקודם.

 

לפתע הבליחה אלי מהעבר דמותה בצעירותה: גבוהה, תמירה, שערה שחור ומקל חובלים בידה. רועה את פרת המשפחה באחו הסמוך לקולנוע השכונתי. ואולי אני טועה. איך אני יכולה לזכור אותה מבעד לחצי מאה? הן כל כך פחדתי ממנה והיא איימה עלי, הילדה הסקרנית המשוטטת, במקלה ופרתה שמשכה אחריה בכוח החבל והמקל.

סצנת הפרה וסצנת הטרמפ התרחשו על גדות אותו כביש. בין שני צדי הגיל מפרידות יותר מחמישים שנה.

 

ב. דו קרב בצהרי היום

כשעליתי לאוטובוס המהם לעצמו הזקן שלידי ומזג בזהירות טיפות עיניים כלשהן לטפטפת ו...רגע, את אומרת שהוא זקן, הוכחתי את עצמי. הוא מבוגר ממך מקסימום בעשר שנים! זקן, ראבאק.

 

גם הנהג, שנתן לי כרטיס אזרח ותיק, המהם. אולי שר שגם אני כבר לא ילדה. לעולם לא אשכח את העלבון הצורב של הנהג ששאל אותי ואני בת 50 בלבד: ותיק או רגיל? זה בגלל הפנסיונרים של צה"ל, הסבירה לי פקידת הבריכה. הם מקבלים זכויות אזרח ותיק מוקדם מהרגיל. אל תפגעי, ניחמה. את נראית צעירה, לא הייתי נותנת לך...

 

לא עקבתי, לא אחר הנהג המהמהם ולא אחר האסוציאציות וחבלי 'טקס המעבר' שלי. הייתי עסוקה בדבר אחר, הקשור לסיפור הקודם. מולי, לנגד עיני, שם בצידי הסופר... פגשתיה במאה שעברה כחום היום. כנציגת המשפחה משיכון שבזי, שהיה אז בליל בתים נמוכים, מלא בתרנגולות חוץ-לוליות המנקרות בהנאה, את הכביש, לפעמים, בחמורים עיקשים הנוערים במקום לזוז, ועיזים ישרות עין וכן, פה ושם פרות.

שכונת שבזי, העולה היום ופורחת בווילות היפות שלה, שלידן חונה מכונית פרטית אחת או שתיים, רחובותיה המרווחים, בעוד שכונת עמידר שלנו שלידה נראית כגיהינום מט לנפול.

 

בעשב שליד קולנוע רון רעתה את פרתה, שלעיתים משכה לרצונה ומתחה את החבל הענוד לצווארה יותר מדי. בידה השנייה אחזה רועת הפרה הפראית והיחפה משבזי מקל חובלים, שהניפה שוב ושוב באיום על הפרה 'המשוגעת'. לא רק הפרה, גם היא הייתה קצת 'משוגעת', כך נדמה לי. 'מג'נונה' שמעתי מלחששים.

 

איימה גם עלי במקלה, מנסה לשסות בי את פרתה. הייתי אז קטנה ורזה כל כך. אימא אמרה שאפשר ללמוד עלי את השלד ונדה לי בחרדה, שמא אמות מתת משקל.  יום אחד אמרתי לעצמי שאני רוצה להיות שמנה כמו אהובה, השמנה של הכיתה. להיות שמנה, לדעת איך זה. והיום אני קטנה ושמנה ומתגעגעת.

 

היא הריעה אל פרתה בצלע קולנוע רון בעצם הצהריים. רק אני שם משוטטת שם. איימה עלי וכשנקשר על צווארי החבל, הרימה את המקל להכות אותי. אני לא יודעת אם התכוונה באמת, ברחתי. רצתי לחסות בצל אשת המאמן הלאומי דאז ששמשה כקופאית הקולנוע, שהייתה די סמכותית וחזקה לעמוד לי נגד הרועה הפראית גם בלי מקל.

יש מוסר השכל?

קישור קבוע

הסאגה על תאגיד "מי רננים", או מדוע כבר לא אומרים: "חבל על כל טיפה?" (חלק ו')

תקציר: הכול מתחיל בפגישת בירור במשרדי "מי רננים", החברה האחראית על אספקת המים וגביית החובות המנופחים. גיבור העלילה לא מוכן לוותר לחברה על תעלוליה החשבונאים והולך ומסתבך.

 

ו.

  ...והנה מתפוגגים קירות המחסן לעיניו והופכים למסכים נעדרי משקל, בעוד שלל הקופסאות מרחפות להן אלי תקרה נישאה. וירא לפניו דלת זכוכית רחבת מידות ומעליה כתובות המתרוננת בשלל אורות צבעוניים. וזה דברה: "קציר רננים -  המסיבה השנתית של תאגיד מי-רננים", ויאזן לקילוחי מזרקה אשר מימיה מתרוננים מעבר לה ברינה, כשמסביבה המהומים ומנגינה עולצת, שקשוק כלים וקולות צחוק ושמחה. וייטיב אוזניו, וישמע מבעדם, כיצד מתפאר איש האוחז בגביע בפני רעהו האוחז בגביע אף הוא, איך רק עשה תנועה שהוא עומד לנתק את המים, ומיד שלשלו עליו ים של מזומנים. "חה! מיליון דולר נראיתי".

"אתה מתלכלך אתה", סנט בו האחר.

"ואתה?"

"אני? אני לא בא איתם במגע בכלל, אני מעריך צריכות!"

"אוהו", גרגר האחר, "ואיך אתה מעריך אותם?"

"ככה בחוש", קימץ אפו.

"ככה בחוש, הא?", חבט קלות בכרסו, "ואולי בחישוש?"

"ואולי", השיב לו חבטה, "בחישוש מחושש? חה!"

"ואולי בחישוש מחושש ומ...", זקר אצבעו, "חושחש!" הדגיש.

"חששש..." , התרוננו אז השניים בפיות נוטפי יין בעוד הם טופחים איש על כתף רעהו ובעוד הם מתרוננים נפתחה הדלת ותבלח ממנה, כולה זורחת, דמות בעלת עיני שקד נוצצות ותקרב, לא האמין, אליו! רגע. אמנם לא זכורה הייתה לו התרוננות שכזו. אך משהו בה... והיא כבר ניצבה לידו ותבט בו במין מבט... כן, מין מבט מעורסל שכזה שכמו עלה מאבק העיתים. רגע. האם הייתה זו אותה מתרוננת זוטרה שאליה הגיע בפעם הראשונה? כה שונה הייתה אז, עת הסבירה לו כאילו הייתה מרוחקת ממנו אלפי מילין, איך לגלות אם המד אינו תקין.  

"אין שום פגם במד!" התבהל לעומתה, "הפגם הוא בחשבון שהגשתם לי!", הטיח.

"אני יודעת אולדי", ענתה לו עתה ברכות והדביקה נשיקה חמימה על לחיו.

האומנם קרה אשר קרה?, תהה ובהה, החמיץ בו דבר-מה, והכינוי הזה...

"ולמה אולדי?", גמגם

"המ, טיפשון", ענתה במתיקות, "כי אתה כזה של טעם של פעם, כזה של היו-היה. תראה, המכנס שלך מימי עדן, והחולצה? הא, אולי מימי הבילויים העתיקים שלך בביצות. היום לא נתקעים עם ליין מימי שנה שעברה שכבר לא מוביל, ותסלח לי שאני אומרת לך את זה", התרחקה ממנו קמעה, "למה אתה לא משתמש במי רננים?"

"אבל... אבל...", נבוך עד עמקי נשמתו, "לפי ההערכות שלכם אני משתמש והרבה!", קבע בנצחנות.

"הערכות, שמערכות... תגיד, איפה הבית הזה שלך שבו אתה חי בעולם שכולו טוב? אתה לא יודע שכבר מזמן לא שולחים שליחים לבדוק את המונים?"

"למה?" נזעק.

"כי היום אנחנו לא בקטע של לשלוח שליחים בחמסין לכל מיני חורים, מאחורי חדרי אשפה וכאלו, ושאחר-כך הם מביאים לנו צריכות עלובות בגלל כל מיני סיסמאות מימי האימא של הסבתא שלי, עליה השלום והברכה, מין סיסמאות שעוד יושבות חזק על הגרון צנע של הציבור וחונקות לנו את ה'יאללה, ת'קדמו, תביאו לנו צריכות עם משמעות!'  ואחר-כך הם, השליחים האלו, עוד מבקשים העלאות בגלל כל המוקשים שהם דרכו עליהם בדרך". 

"אז איך אתם קובעים?" שאל, "באמצעות חישה מרחוק?" עלו בו הדים של איזה עולם זר, אך עם-זאת חדש ונועז, ויתפעם.

"חמוד, אתה ברוורס של שכחה מתקדמת. איזה חישה? אם עזרא מההערכות לא מסוגל להרגיש ממרחק של מטר ששמתי רימל חדש, והוא חושב שזה שאנל, אז איזה הערכה זו, זו הערכה גסה!"

"אז גם אותנו, הצרכנים, הם מעריכים בהערכות גסות כאלו?"

"כן, אבל אצלכם זה תמיד עם הרבה אפ", הניעה אצבעותיה, "למעלה".

  וייאנח האיש, ובעוד הוא מתעטף במין שקט של השלמה מרה, הניחה המתרוננת הזוטרה כף רכה על שכמו ותאמר בקול נכמר: "אל תהיה כזה נפול, חמוד, בוא, בוא נכנס פנימה, בוא נחגוג את שמחת הבית שלנו. זוכר את ה'תבדוק מי זה אנחנו'?" עלה באישוניה ברק שהאיר את עיניו בזוכרו את הרגע שבו הפגיעתהו, עת עמד לעזוב, לבדוק את ה"מי זה אנחנו" הזה. אכן, אותו זיק משועשע, נזכר, עלה בה גם אז, ויתחייכו זו אל זה בחיוכים מחוף לחוף.

(המשך יבוא)

קישור קבוע

הומור מבית היוצר של התיאטרון היידי (בתרגום לעברית).

יעקב בודו ודובלה גליקמן בקטע "הטייקונים" מתוך הקומדיה המוזיקלית "דז'יגאן ושומאכר". טקסט: ב. מיכאל ואפרים סידון.
(העברה: צביקה דולב)

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

היטלר

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

בקרוב הוא חוזר לבמה

אפשר כבר לשריין מקומות
טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח
 (לקבלת התוכנייה)

--------------
הנוסע הסמוי

מחזה: יוסי זיו

עיבוד ובימוי: אמיר אוריין

משחק: יוסי זיו

בקרוב

--------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 10.1.2014, בשעה 16:00

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

במסגרת המליאה הפעם:

חזרה פתוחה של המונודרמה: הנוסע הסמוי

 

דובדבן – מועדון תרבות

מועדון "החתול והכלב" גאה להשיק: הופעות מוסיקה חיה, בחלל החדש והייחודי "הדובדבן",

בכל יום חמישי בשעה 22:00, רחוב קרליבך 23, תל אביב.

מוסיקאים, להקות ויוצרים המעוניינים להופיע, מוזמנים ליצור קשר: גיבסון, 050-849-7715

 

אורתו-דה: אבנים הצגת ה-500

מבית היוצר של תיאטרון אורתו-דה (האתר)

"אבנים" - מופע ויזואלי בהשראת פסל "מורדי הגטאות" של נתן רפפורט (1911-1987). המופע זכה עד כה בעשרה פרסים בינלאומיים ומייצג את ישראל בעולם.

יוצר ובמאי: ינון צפריר. במאי שותף: דניאל זעפרני. ייעוץ וליווי אמנותי: אבי גיבסון בר-אל.

שחקנים: ינון צפריר, אבי גיבסון בראל, מוטי סבג, נימרוד רונן, נוגה דאנגלי , מייקל מרקס.

יום ב', 27.1.2014 , 20:30, צוותא, תל אביב

תודה לתיאטרון החדר.

להזמנת כרטיסים: 03-6950156/7, או ישירות באתר צוותא.

מחיר כרטיס: 120 ₪. למנויי האיגרת השבועית: 60 ₪. קוד בקופה: "כרטיס ידיד".

 

תיק פוריות

IV כן או IV לא!

היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז. בימוי: אסנת שנק-יוסף. במאי מלווה: יניב מויאל. עיצוב אירוע: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה: שי בן יעקב ואיריס הרפז. עיצוב תאורה: ג'ני חנה.

ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר

18.1.14, בשעה 20:00, במרכז לתיאטרון של עכו, רחוב ויצמן 1 עכו העתיקה.

משך ההצגה כ-55 דק'. לאחריה תתקיים השיחה שלאחר ההצגה.

60 ₪. לחברי החדר כרטיס ידיד 40 ₪, קוד: מנוי איגרת החדר.

למנויי מפעל הפיס 1+1 חינם.

כרטיסים אצל לירון: 04-9914222 ואצל איריס 052-845-9444.

כתבה: ynet. ראיון: קול השלום. להזמנות,

 

"מהות החיים" - ראיון

אמיר אוריין מתארח אצל אסי זיגדון ב"שעה המיוחדת" ברדיו "מהות החיים",

לשיחה אישית על יצירה, השראה, אמירה ודרך:

יום חמישי, 20.2.14, בשעה 16:00

ניתן להאזין לרדיו באינטרנט, באתר "מהות החיים"

וגם בסלולר באפליקציה חינמית, באייפון ובאנדרואיד - "רדיו מהות החיים",

ב"הוט" בערוץ 87, ב"יס" בערוץ 71.

(נועה אלבז, רדיו "מהות החיים")

 

המרכז לתיאטרון של עכו - ינואר 2014

ימי תרבות 2013. פרטים באתר!

המרכז לתיאטרון של עכו, 04-991-4222, (דוא"ל), ויצמן 1. העיר העתיקה - עכו

ההצגה של יוספה:

9.1 | חמישי | 20:00 | המרכז לתיאטרון של עכו

30.1 | חמישי | 18:30 | המרכז לתיאטרון של עכו

בבית  דירות בין חומות עתיקות יומין, אפופי ריחות טחב ותבשילים, קולות מואזין ופעמוני כנסיה, מחפשים השחקנים, תשובות לשאלות על הוריהם, ילדיהם ועצמן.

"סלי עלא אל נביא - תמתין!"

9.1 | חמישי | 20:00 | המרכז לתיאטרון של עכו

ציון לשבח פסטיבל מסרחיד 2013

חליל בן השלושים לא שייך לשום מקום. הוא חי כמו שלימדו אותו- אסור לו לעבוד, אסור לו לטוס מנמל התעופה בן גוריון, אסור לו להסתובב ברחובות. סיפרו לו שלא כדאי לו למות.

"נאס איג'נאס" (אנשים שונים)

13.1 | שני | 17:30 | המרכז לתיאטרון של עכו

קומדיה עממית מסיפורי הסופר סלאם אלראסי

"בטווח יריקה"

16.1 | חמישי | 20:00 | המרכז לתיאטרון של עכו

שחקן פלסטיני עם דרכון ישראלי נוסע מארץ לארץ ומחפש במה. שדות-התעופה הופכים עבורו למקומות המעלים שאלות קיומיות וחושפים מצבים אבסורדיים, כתיבה בימוי ומשחק: טאהר נג`יב

 

שיעורי יוגה בבר קיימא!

עם נועה, מורה מוסמכת לאשטנגה-ויניאסה יוגה.

לימודי ויניאסה וביקראם יוגה בניו יורק ואשטנגה יוגה בהודו.

בואו לחזק את הגוף בתרגול דינמי וזורם. השיעורים מתאימים לכל הרמות.

אשטנגה-ויניאסה, מדיטציה ונשימה. שיעור הכרות ב-20 ש"ח בלבד.

ימי שני, 18:30-20:00. ימי חמישי, 9:00-10:30

*מומלץ להביא מזרון יוגה (למי שאין - צרו קשר ונשמור)

בר קיימא, רחוב המשביר 22, ת"א.

בהרשמה מראש, בטל', 050-698-0809. או באיוונט בפייסבוק או בדוא"ל

 

עיסוי מונגולי

העיסוי הסודי שהיה נהוג בקרב לוחמיו של ג'ינגיס חאן.

פנינה גינצבורג, טל': 03-529-9528

 

פרינג'י - אתר הצגות פרינג', בניהולו של רן בן עזרא.

 

טכנאי מחשבים

שחר נגר: 050-764-8002

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)

קישור קבוע

הכסף משגע את בני האדם

מה הקשר בין מעמד להתנהגות? לשמירה על חוק? לדאגה לאחרים? תוצאות מחקר שנעשה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת ברקלי, ארה"ב, מראה שאנשים עשירים או כאלה שחושבים שהם עשירים, נעשים במהירות שחצנים, תאבי בצע וגסי רוח ויש להם נטייה רווחת לעבור על החוק.

אנשים בני אותו מעמד כלכלי המשחקים במשחק מונופול תמים - אם הם מוגדרים ע"י המשחק כעשירים, גם הם מתחילים לגלות התנהגות שחצנית וגסה כמו דומיהם במציאות!

המחקר נעשה בארה"ב, אבל כיוון שישראל נראית היום כשכפול מוגזם של הקפיטליזם החזירי האמריקאי, אפשר בהחלט להקיש משם לכאן. כאן נמצא המאמר המקורי.

מרתק!

(העוקץ)




















-------------- -------------- --------------

"אצולת הדולרים נוטה גם לדכא גאונות,

שבאופן כללי היא ענייה משום שהיא מתעניינת

במיוחד בתענוגות שאי אפשר לקנות".

(אדגר אלן פו).

-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר, "הוידוי האחרון של אדולף היטלר")

--------------

"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר
אבל לא על כל מה שאתה רוצה לדבר".

(פאולינה, "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il