(מתוך ערב הסיפורים של יוסי)

לילותיו הלבנים של אומורה סאן

‏אומורה סאן היה שייך לאחת המשפחות המיוחסות בטוקיו. בבעלות המשפחה הייתה חברה לצייד לווייתנים, שפעילותה צומצמה בעידן החדש של מגבלות על הצייד, אך עדיין הייתה בעלת נכסים רבים. כבן למשפחה כה מכובדת ובעלת אמצעים, סיים אומורה לימודי מינהל עסקים באוניברסיטה יוקרתית בארה"ב. בעת שהותו שם הכיר את סאווקו סאן שהוריה היו בשליחות של אחת מחברות האלקטרוניקה היפניות. הוא היה גאה מאד באשתו  אשר מחד גיסא הייתה יפנית מסורתית, ומאידך בעלת גינונים מערבים, כגון עישון סיגריות, אמנם רק בבית, וגם נהגה במכונית המשפחתית.

‏בהיותו מעורה בתרבות המערבית וגם הודות לאנגלית שהייתה שגורה בפיו, אומורה סאן סייע לנו מאוד כאיש קשר בינינו לבין היפנים. הוא היה איש מכירות מעולה ושלט על כל אזור טוקיו. הובטח לו שאם יגדיל את המכירות באזור, יקודם לתפקיד מנהל מכירות ארצי. זה היה אתגר גדול עבור אומורה סאן. לקוחות פוטנציאליים הוזמנו למסעדות ולברים יוקרתיים, לצורך חיזוק הקשרים החברתיים, ולסיום עסקה מוצלחת היה אומורה סאן מזמין אותם לבר ברובע שינג'וקו, הידוע כרובע האורות האדומים של טוקיו.

אין איש עסקים שיכול היה לעמוד בפני המארחות של הבר הזה. כמה בקבוקי סאקי ורמיזות מן הנערות בעניין המשך בילוי הערב, סייעו מאד בקבלת ההחלטות. כמקובל ביפן, הבילויים היו חלק מן העסקה וכמובן חלק מעבודתו של איש המכירות. מאחר שהלקוחות היו מאזור טוקיו, הבילוי היה נמשך עד לפני חצות, כדי שיספיקו לתפוס את הרכבת האחרונה.

אומורה סאן היה מגיע הביתה לאחר חצות, לפעמים מעט שיכור. סאווקו סאן קיבלה זאת בהבנה, כיאה לאישה יפנית. היא חיכתה לבעלה, הכינה לו כוס תה, עיסתה את עורפו והקשיבה לחוויותיו. היא הבינה שזהו חלק מעבודתו של בעלה. המכירות באזור טוקיו עלו ופרחו ואומורה סאן ענה על ציפיותיהם של מנהליו ושל בני משפחתו שעקבו מקרוב אחר קידומו המקצועי.

‏סוף סוף הגיע היום הגדול שלו ייחל אומורה סאן, וכמו שהובטח לו קיבל מינוי של מנהל מכירות ארצי. בתוקף תפקידו החדש היה ממונה על אירוח כל הלקוחות שהגיעו מחוץ לאזור טוקיו. לקוחות שהגיעו למשרד הראשי היו בדרך כלל כבר בשלב מתקדם של המשא ומתן ולעיתים קרובות נזקקו למעט ריכוך על מנת לסיים את העסקה. איש לא ידע כאומורה סאן לסגור עסקה.

לקוחות אלו שבאו מחוץ לטוקיו ידעו שחלק מן העסקה הוא לטעום ממנעמי העיר הגדולה. לאומורה סאן לא היה מתחרים ביכולת להתאים לכל ‏לקוח את סוג הבילוי האהוב עליו. בהיותם אורחים מחוץ לטוקיו נשארו ללון בעיר ולכן לא ‏מיהרו לרכבת האחרונה ונשארו לבלות עד שעות הלילה מאוחרת.

ככל שמצב ‏העסקים השתפר, לילותיו של אומורה סאן התקצרו. מדי לילה היה חוזר לביתו בשעות ‏הקטנות של הלילה, בדרך כלל שיכור. בתחילה כאמור, סוואקו סאן חיכתה לו. אך ככל שלילותיו ‏של אומורה התקצרו כך גם פקעה סבלנותה של סוואקו סאן. היא חדלה לחכות לו עם ‏כוס תה מוכנה ועיסוי העורף.

הדבר נודע לי כאשר יום אחד ראיתי אותו במשרד עצבני ‏במיוחד.

שאלתי אותו: "מה קרה? האם הפסדנו עסקה?"

הוא ענה לי: "לא! אבל אשתי ‏הפכה לאישה מערבית. הלילה גינוניה המערביים היו בעוכרי. תאר לך" הוסיף ואמר כולו ‏נרגש, "חזרתי הביתה שיכור באחת בלילה והערתי אותה כדי שתכין לי כוס תה אך היא ‏סירבה. אני אפילו מתבייש לספר זאת לחברים שלי. רק לך אני יכול לספו דבר שכזה".

ככל ‏שעסקי החברה הלכו והתרחבו, היחסים בין סוואקו לבין אומורה הלכו והורעו. מדי פעם אף ‏הלך לישון במלון תאים. זהו בית מלון שחדריו הם תאי שינה צרים, המותאמים למידותיו של אדם בשכיבה ‏ונראים ככוורת דבורים. על אף שישן במלון הזה, למשרד היה מגיע בלבוש הדור, ‏כראוי למנהל מכירות וסימני השתייה המופרזת של ליל אמש לא ניכרו על פניו.

אומורה ‏סאן היה גאוות המשרד והיה מושא הערצתם של אנשי המכירות הצעירים. ‏בחלוף הזמן, השתייה המרובה החלה לתת את אותותיה. הופעתו של אומורה סאן לא הייתה ‏עוד מרשימה כמקודם. לבושו הפך מרושל, עניבתו מעוכה, בגדיו מוכתמים, עיניו ‏טרוטות ועיגולים שחורים עיטרו את עיניו, מעידים על מחסור בשינה. הוא כבר לא שלט ‏במצב והלקוחות החלו פונים למתחרים. ברור היה שאומורה סאן לא יכול להמשיך בתפקידו. ‏בהחלטה כואבת החליטה הנהלת החברה להעבירו מתפקידו.

אומורה עבר ל"מושב ‏החלון", מושג שגור ביפן למי שניטלו ממנו כל סמכויותיו ולא נותר לו אלא להסתכל מבעד ‏לחלון החוצה. הדבר פגע בו עמוקות מפני שאין דבר מעליב יותר מאשר "מושב ‏החלון". במיוחד לבעל משרה רמה כמו שהייתה לו ועוד בגילו הצעיר יחסית. כמקובל ‏בחברות יפניות שבהן לא מפטרים עובדים "מושב החלון" הוא הפתרון לבעיות של עובדים ‏שאינם תורמים עוד למערכת או לעובדים לפני גיל פרישה. אומורה סאן ניסה להפיג את ‏תסכולו בדרך האחת שידע, בבקבוק הוויסקי וסאקי .

ידעתי שהיחסים בינו לבין סוואקו סאן הם בכי רע, אך לא היה בידי לסייע. אומורה סאן ‏היה חוזר הביתה שיכור, מעיר אותה משנתה ולפעמים אף את השכונה כולה. סאווקו סאן ‏לא קיבלה את גחמותיו של בעלה כמובנות מאליהן והעזה לעשות ‏מעשה. בוקר אחד, כשהגיע אומורה סאן למשרד נראה היה שמצבו גרוע מתמיד. ידיו חבושות ומצחו מעוטר בחתך עמוק. התברר ששבר את דלת הכניסה שהייתה נעולה ואת ‏החלון הסמוך לכניסה. סאווקו סאן חסמה בגופה את הכניסה לבית ולאומורה סאן לא ‏נותרה ברירה אלא לישון בחוץ. הוא נרדם על מדרגות ביתו. כך היה גם בלילות הבאים. ‏לבסוף, בהתערבות משטרת השכונה, סוכם שאומורה סאן יבנה לעצמו מבנה קטן בכניסה. ‏כשאומורה סאן סיפר לי זאת ‏הוא הוסיף: "אני והכלב שלי בעלי אותו מעמד, לשנינו יש מלונה בכניסה לבית".

‏חורף 1994 ‏היה קשה מאוד. הלילות היו קרים במיוחד והטמפרטורה צנחה מתחת לאפס.

‏בלילה קר אחד שכזה כלבו של אומורה סאן יילל ונבח ללא הפסקה. כשניגשה סאווקו סאן ‏לראות מה פשר הנביחות הרמות מצאה את אומורה סאן קפוא ליד מלונת הכלב.

(המשך יבוא)