הצטרפו לאיגרת השבועית

מתי הוא הזמן הנכון ביותר ליצירה? בהנחה שאין אנו שרויים במצב של התנגדות, עכשיו הוא הזמן.


(הקטעים הבאים מחזירים אותי במידת מה לקטעי "האיות שלי". רשימות קצרצרות שפרסמתי בשם העט איה רבין, במשך כשנה שלמה, ב-2012 או אולי היה זה ב-2011? באיגרת של תיאטרון החדר, מיסודו וניהולו של אמיר אוריין, שהיה המטפל שלי באותה עת)

 

איה 13: שני זיכרונות ופרה

1. מלכת הכביש

כשהגעתי לתחנה שלי היו לידה תיקונים בכביש ובמדרכה.

לאחר קפצוצים והתפתלויות רבות קדמה אותי בתחנה אישה שעמדה על הכביש - מלכת הכביש, מלכת התחנה - ועצרה טרמפים.

צרורות שקיות ניילון רבות התגודדו על הכביש לידה ומעליהם, כדובדבן על ראש השמטעס, תיק גנדרני קטן וזול שהיה מבריק בימים טובים יותר. על יד הערמה עמדה היא, רזה, שחופה, עם שער שמנוני אסוף, לא חפוף, ששורשים מלבינים, כאומרים: "אין כסף, לספרית ואפילו לא לצבע".

עומדת ליד המדרכה כאומרת זאת שלי! זאת וגם הכביש.

 

היא עמדה לצדן של מכוניות חונות כחוק ולא כחוק, רזה, שלד עם שערה הצמוד לגולגולת ושורשיה הלבנים המתחננים לצביעה, רענון וחסד. תחילה חשבתי שהיא עומדת על הכביש, כי היא חוששת להפסיד את האוטובוס. לבסוף הבנתי. היא מאותתת לטרמפ. באצבע קלה ורמזנית אותתה – מקצוענית.

בימי הטרמפים שלי מעולם לא הצטיינתי כמוה.

 

"את צריכה לתל-אביב?" שואל קול גבר בריטוני מימיננו.

"כן." הנהנה.

"אז בואי", חתך.

והיא צעדה אל מכוניתו, עם כל השקיות והתיק הממורטט והגנדרני כאילו.

"תיזהרי" לחשתי, לא הצלחתי להתאפק. וקמתי לעקוב אחריהם.

 

הניחה את השקיות והתיקון במושב האחורי והתיישבה, מתוך תודה או רווחה, או אולי מתוך השלמה עם גורלה, במושב שליד הנהג. 

הוא היה באמצע  עסקה של מטפים. היה בחור צעיר, מכוניתו הכחולה עמדה פעורה ומזומנת לבעליה. שערו לבן סקסי, תנועותיו בטוחות כיודעות את מה שלפניו.

התקרבתי לעברו. דאגתי לכך שיראה אותי למענה ורשמתי את מספר המכונית.

דאגת שווא. שני הצדדים ידעו בדיוק למה הם נכנסים. אולי הכירו ממקודם.

 

לפתע הבליחה אלי מהעבר דמותה בצעירותה: גבוהה, תמירה, שערה שחור ומקל חובלים בידה. רועה את פרת המשפחה באחו הסמוך לקולנוע השכונתי. ואולי אני טועה. איך אני יכולה לזכור אותה מבעד לחצי מאה? הן כל כך פחדתי ממנה והיא איימה עלי, הילדה הסקרנית המשוטטת, במקלה ופרתה שמשכה אחריה בכוח החבל והמקל.

סצנת הפרה וסצנת הטרמפ התרחשו על גדות אותו כביש. בין שני צדי הגיל מפרידות יותר מחמישים שנה.

 

ב. דו קרב בצהרי היום

כשעליתי לאוטובוס המהם לעצמו הזקן שלידי ומזג בזהירות טיפות עיניים כלשהן לטפטפת ו...רגע, את אומרת שהוא זקן, הוכחתי את עצמי. הוא מבוגר ממך מקסימום בעשר שנים! זקן, ראבאק.

 

גם הנהג, שנתן לי כרטיס אזרח ותיק, המהם. אולי שר שגם אני כבר לא ילדה. לעולם לא אשכח את העלבון הצורב של הנהג ששאל אותי ואני בת 50 בלבד: ותיק או רגיל? זה בגלל הפנסיונרים של צה"ל, הסבירה לי פקידת הבריכה. הם מקבלים זכויות אזרח ותיק מוקדם מהרגיל. אל תפגעי, ניחמה. את נראית צעירה, לא הייתי נותנת לך...

 

לא עקבתי, לא אחר הנהג המהמהם ולא אחר האסוציאציות וחבלי 'טקס המעבר' שלי. הייתי עסוקה בדבר אחר, הקשור לסיפור הקודם. מולי, לנגד עיני, שם בצידי הסופר... פגשתיה במאה שעברה כחום היום. כנציגת המשפחה משיכון שבזי, שהיה אז בליל בתים נמוכים, מלא בתרנגולות חוץ-לוליות המנקרות בהנאה, את הכביש, לפעמים, בחמורים עיקשים הנוערים במקום לזוז, ועיזים ישרות עין וכן, פה ושם פרות.

שכונת שבזי, העולה היום ופורחת בווילות היפות שלה, שלידן חונה מכונית פרטית אחת או שתיים, רחובותיה המרווחים, בעוד שכונת עמידר שלנו שלידה נראית כגיהינום מט לנפול.

 

בעשב שליד קולנוע רון רעתה את פרתה, שלעיתים משכה לרצונה ומתחה את החבל הענוד לצווארה יותר מדי. בידה השנייה אחזה רועת הפרה הפראית והיחפה משבזי מקל חובלים, שהניפה שוב ושוב באיום על הפרה 'המשוגעת'. לא רק הפרה, גם היא הייתה קצת 'משוגעת', כך נדמה לי. 'מג'נונה' שמעתי מלחששים.

 

איימה גם עלי במקלה, מנסה לשסות בי את פרתה. הייתי אז קטנה ורזה כל כך. אימא אמרה שאפשר ללמוד עלי את השלד ונדה לי בחרדה, שמא אמות מתת משקל.  יום אחד אמרתי לעצמי שאני רוצה להיות שמנה כמו אהובה, השמנה של הכיתה. להיות שמנה, לדעת איך זה. והיום אני קטנה ושמנה ומתגעגעת.

 

היא הריעה אל פרתה בצלע קולנוע רון בעצם הצהריים. רק אני שם משוטטת שם. איימה עלי וכשנקשר על צווארי החבל, הרימה את המקל להכות אותי. אני לא יודעת אם התכוונה באמת, ברחתי. רצתי לחסות בצל אשת המאמן הלאומי דאז ששמשה כקופאית הקולנוע, שהייתה די סמכותית וחזקה לעמוד לי נגד הרועה הפראית גם בלי מקל.

יש מוסר השכל?

לאיגרת השבועית של 2014 . 1 . 9