הסאגה על תאגיד "מי רננים", או מדוע כבר לא אומרים: "חבל על כל טיפה?" (חלק ו')
תקציר: הכול מתחיל בפגישת בירור במשרדי "מי רננים", החברה האחראית על אספקת המים וגביית החובות המנופחים. גיבור העלילה לא מוכן לוותר לחברה על תעלוליה החשבונאים והולך ומסתבך.
ו.
...והנה מתפוגגים קירות המחסן לעיניו והופכים למסכים נעדרי משקל, בעוד שלל הקופסאות מרחפות להן אלי תקרה נישאה. וירא לפניו דלת זכוכית רחבת מידות ומעליה כתובות המתרוננת בשלל אורות צבעוניים. וזה דברה: "קציר רננים - המסיבה השנתית של תאגיד מי-רננים", ויאזן לקילוחי מזרקה אשר מימיה מתרוננים מעבר לה ברינה, כשמסביבה המהומים ומנגינה עולצת, שקשוק כלים וקולות צחוק ושמחה. וייטיב אוזניו, וישמע מבעדם, כיצד מתפאר איש האוחז בגביע בפני רעהו האוחז בגביע אף הוא, איך רק עשה תנועה שהוא עומד לנתק את המים, ומיד שלשלו עליו ים של מזומנים. "חה! מיליון דולר נראיתי".
"אתה מתלכלך אתה", סנט בו האחר.
"ואתה?"
"אני? אני לא בא איתם במגע בכלל, אני מעריך צריכות!"
"אוהו", גרגר האחר, "ואיך אתה מעריך אותם?"
"ככה בחוש", קימץ אפו.
"ככה בחוש, הא?", חבט קלות בכרסו, "ואולי בחישוש?"
"ואולי", השיב לו חבטה, "בחישוש מחושש? חה!"
"ואולי בחישוש מחושש ומ...", זקר אצבעו, "חושחש!" הדגיש.
"חששש..." , התרוננו אז השניים בפיות נוטפי יין בעוד הם טופחים איש על כתף רעהו ובעוד הם מתרוננים נפתחה הדלת ותבלח ממנה, כולה זורחת, דמות בעלת עיני שקד נוצצות ותקרב, לא האמין, אליו! רגע. אמנם לא זכורה הייתה לו התרוננות שכזו. אך משהו בה... והיא כבר ניצבה לידו ותבט בו במין מבט... כן, מין מבט מעורסל שכזה שכמו עלה מאבק העיתים. רגע. האם הייתה זו אותה מתרוננת זוטרה שאליה הגיע בפעם הראשונה? כה שונה הייתה אז, עת הסבירה לו כאילו הייתה מרוחקת ממנו אלפי מילין, איך לגלות אם המד אינו תקין.
"אין שום פגם במד!" התבהל לעומתה, "הפגם הוא בחשבון שהגשתם לי!", הטיח.
"אני יודעת אולדי", ענתה לו עתה ברכות והדביקה נשיקה חמימה על לחיו.
האומנם קרה אשר קרה?, תהה ובהה, החמיץ בו דבר-מה, והכינוי הזה...
"ולמה אולדי?", גמגם
"המ, טיפשון", ענתה במתיקות, "כי אתה כזה של טעם של פעם, כזה של היו-היה. תראה, המכנס שלך מימי עדן, והחולצה? הא, אולי מימי הבילויים העתיקים שלך בביצות. היום לא נתקעים עם ליין מימי שנה שעברה שכבר לא מוביל, ותסלח לי שאני אומרת לך את זה", התרחקה ממנו קמעה, "למה אתה לא משתמש במי רננים?"
"אבל... אבל...", נבוך עד עמקי נשמתו, "לפי ההערכות שלכם אני משתמש והרבה!", קבע בנצחנות.
"הערכות, שמערכות... תגיד, איפה הבית הזה שלך שבו אתה חי בעולם שכולו טוב? אתה לא יודע שכבר מזמן לא שולחים שליחים לבדוק את המונים?"
"למה?" נזעק.
"כי היום אנחנו לא בקטע של לשלוח שליחים בחמסין לכל מיני חורים, מאחורי חדרי אשפה וכאלו, ושאחר-כך הם מביאים לנו צריכות עלובות בגלל כל מיני סיסמאות מימי האימא של הסבתא שלי, עליה השלום והברכה, מין סיסמאות שעוד יושבות חזק על הגרון צנע של הציבור וחונקות לנו את ה'יאללה, ת'קדמו, תביאו לנו צריכות עם משמעות!' ואחר-כך הם, השליחים האלו, עוד מבקשים העלאות בגלל כל המוקשים שהם דרכו עליהם בדרך".
"אז איך אתם קובעים?" שאל, "באמצעות חישה מרחוק?" עלו בו הדים של איזה עולם זר, אך עם-זאת חדש ונועז, ויתפעם.
"חמוד, אתה ברוורס של שכחה מתקדמת. איזה חישה? אם עזרא מההערכות לא מסוגל להרגיש ממרחק של מטר ששמתי רימל חדש, והוא חושב שזה שאנל, אז איזה הערכה זו, זו הערכה גסה!"
"אז גם אותנו, הצרכנים, הם מעריכים בהערכות גסות כאלו?"
"כן, אבל אצלכם זה תמיד עם הרבה אפ", הניעה אצבעותיה, "למעלה".
וייאנח האיש, ובעוד הוא מתעטף במין שקט של השלמה מרה, הניחה המתרוננת הזוטרה כף רכה על שכמו ותאמר בקול נכמר: "אל תהיה כזה נפול, חמוד, בוא, בוא נכנס פנימה, בוא נחגוג את שמחת הבית שלנו. זוכר את ה'תבדוק מי זה אנחנו'?" עלה באישוניה ברק שהאיר את עיניו בזוכרו את הרגע שבו הפגיעתהו, עת עמד לעזוב, לבדוק את ה"מי זה אנחנו" הזה. אכן, אותו זיק משועשע, נזכר, עלה בה גם אז, ויתחייכו זו אל זה בחיוכים מחוף לחוף.
(המשך יבוא)
