(מתוך ערב הסיפורים של יוסי)

‏כמקובל בסיומה של כל עסקה מוצלחת, יצאנו עם הלקוח לטושי בר מכובד, לזלילה ‏ושתייה כדת וכדין. התיישבנו על הרצפה כשבינינו לבין השולחן הסמוך הייתה מבדלת נייר.

‏מיד הגישו לשולחננו בירה, סאקי, וויסקי משובח ומגשים עמוסי סושי, סשימי ‏ושאר מטעמים. מצב הרוח היה מרומם וכל אחד בתורו סיפר בדיחה. כשהסאקי והבירה ‏הולמים בראשך, גם בדיחה טפלה ביותר תישמע מצחיקה. תורי הגיע. לרגע הייתה דממה.

‏ואז מתורגמני הנאמן יאבוצ'י סאן הרים יד ואמר: JOKE, ועוד לפני שפתחתי את פי כולם ‏התפקעו מצחוק. לפתע הפסיקו לצחוק באחת, יאבוצ'י נתן לי סימן, סיפרתי בדיחה. כשסיימתי הרים יאבוצ'י יד ושוב התפקעו כולם מצחוק. שאלתי את יאבוצ'י למה הוא לא

‏מתרגם והוא אמר: "לא חשוב. זו רק בדיחה. שמעת שהם צחקו". הכול מתוכנן, חשבתי ‏לעצמי. יאבוצ'י מרים יד, הם צוחקים. יאבוצ'י מוריד יד, הם מפסיקים. כאילו כולם עובדים ‏לפי תוכנית אחת.

‏לאחר כמה סבבים של סושי, בירה וסאקי, כשמצב הרוח היה בשיאו, בבת אחת הוסרו ‏המבדלות בינינו לבין השולחן הסמוך, שסביבו ישבה הנהלה הבכירה של החברה.

‏המנהלים ברכו אותנו על העסקה המוצלחת והזמינו אותנו להצטרף אליהם. התפלאתי על ‏צירוף המקרים. פניתי ליאבוצ'י ואמרתי לתומי: "איזה צרוף מקרים מוזר, שהנהלת החברה ‏יושבת בשולחן הסמוך". יאבוצ'י נתן כי מבט ואמר: "ביפן אין צרוף מקרים, הכול מתוכנן ‏מראש. גם מה שנראה לא מתוכנן, משהו עומד מאחוריו. הנהלת החברה הזמינה את שני ‏השולחנות מראש". המשכנו איתם עוד כמה סבבים של שתייה ואכילה. יצאנו מהבר ‏כשאחדים מאיתנו מתנדנדים ומצב רוחנו מרומם במיוחד. אני, משום מה, עדיין הייתי פיכח.

‏השפעת האלכוהול הייתה קטנה עלי. מיד כשייצאנו ראינו ממול בר נוסף, עם דמות של נערה ‏מעוצבת מאורות ניאון מעטרת את הכניסה שלו. החבורה העליזה נדלקה והחליטה פה אחד ‏להיכנס. בכניסה קיבלה את פנינו נערה יפה, שהייתה המארחת שלנו לערב זה. פתחנו ‏סיבוב נוסף של וויסקי משובח, עניין פעוט של $700, לא יקר אם נשווה זאת לאבטיח שעולה $50. המארחת דואגת לאספקה שוטפת של חטיפים: דגיגים מיובשים, זרועות תמנון ‏מיובשות ועוד מיני פירות ים, וכמובן דאגה למלא את הכוסות המתרוקנות.

‏נותרנו שני יפנים ואני במצב פיכח פחות או יותר ובמצב רוח מרומם במיוחד. הם ‏חשבו שהם עדיין מסוגלים לשתות והזמינו בקבוק נוסף. לחשו דבר מה לנערה והיא מזגה ‏לכוסות והצטרפה לשולחננו. סיבוב שתייה זה היה קצר במיוחד. שני היפנים הצטרפו אל היתר, סובאים בקיאם, או ישנים שנת שיכורים. מצאתי את עצמי יושב בבר בטוקיו, בוהה בנערה שמולי, כשבינינו בקבוק וויסקי כמעט מלא. לא ידעתי לאיזה מלון רשמו אותי, היכן המזוודה שלי והיכן אני נמצא. אין עם מי לדבר. הנערה שמולי שותקת כשחיוך קבוע על פניה ויתר אורחי הבר במצב של מארחי היפנים. חיפשתי בארנקי אולי אמצא קבלה ישנה מאיזה מלון ששהיתי בו לפני כן אבל לא מצאתי. השלמתי עם מצבי. את שארית הלילה אנמנם בבר.

ואז נפתחה הדלת, נכנס אחד מעובדי החברה ובאנגלית רצוצה הסביר שבא לקחת אותי למלון. שאלתי אותו איך ידע למצוא אותנו כאן והוא ענה: "אתה לא יודע? אצלנו הכול מתוכנן". כמנהג היפנים השומרים את הבקבוקים לאורח לכשיזדמן לבר פעם נוספת, סגרה הנערה וחתמה את הבקבוק שלי והצמידה אליו פתק עם שמי.

אם תגיעו ‏לטוקיו, לרובע שינג'וקו ותיכנסו ל- BLUE SKAY‏, יחכה לכם שם בקבוק וויסקי ושמי רשום עליו, ממתין לגאולה.

(המשך יבוא)