הצטרפו לאיגרת השבועית

"שיטת אוריין מפיחה רוח חדשה במושגי התיאטרון!" (דוד מעיין, במאי)


שני אביבים - ממוארים

(גם הקטע הבא מחזיר אותי במידת מה לקטעי "האיות שלי". רשימות קצרצרות שפרסמתי בשם העט איה רבין, במשך כשנה שלמה, ב-2012 או אולי היה זה ב-2011? באיגרת של תיאטרון החדר, מיסודו וניהולו של אמיר אוריין, שהיה המטפל שלי באותה עת)

 

שני אביבים זכורים מילדותי, אחד משם ואחד מפה.

פעם הצטרפו לעונת האביב של ורוצלב, עירי הפולנית - “הקולאז'ים" - רוכבי האופניים המכובעים - שהשתלטו כנקודות מרהיבות על רחובותיה הרחבים של וורוצלב, עם גלגלי האופניים המסחררים שלהם וכובעיהם הצבעוניים המפוספסים, שמשכו את לבי הילדותי והאסטמטי כל כך עד שלא שכחתים אפילו בארץ האביב הקיצי במשך 50 שנה.

 

הצבע האדום שלי מצטרף לסיפור (memoir) הקטן הזה וחוגג את ה-1 במאי בוורוצלב, בשנת 1956 בפעם האחרונה, כי לשנה הבאה בירושלים הבנויה! 

 

אמי סירקה וקלעה את שערי הארוך והדקיק בן טיפוחיה, לצמה הדוקה בחוזקה וקשרה בקצה  סרט אדום לוהט, חדש ומרשרש. ואני, מתחתיות גילי, הבנתי מיד שהסרט האדום נקשר ומתנוסס על ראשי כאות לנאמנות המשפחה למולדת הפולנית "שלנו" בכלל ולמפלגה הקומוניסטית השלטת, ליתר ביטחון.

 

אך מה אכפת לי? שמחתי בסרט החדש והמרשרש והצבע האדום הלוהט ומעליז את צמתי, שחיבר ביני, הקטנה ובין "ההארטאז'ים" - ילדי תנועת הנוער הפולנית-קומוניסטית, שצעדו בסך מתחת לחלוננו הגדול, ברחוב סטלינה 48, שעל גדות נהר האודרה (האודר במקורו הגרמני).

 

הם צעדו וחולצותיהם מבהיקות מלובן ומטפחות אדומות כדם קשורות לצווארם בקשר עניבה, כאות לנאמנותם ונאמנות משפחתם למפלגה הקומוניסטית הפולנית ולמולדתם, הנקראת בפולנית oiczyzna - מילה שמקורה ב- patria הלטינית ושמקורה האמתי ב"ארץ האבות" שלנו. שלנו, אלא מה? מילה המדמה את הקשר בין אדם למולדתו לקשר בין אבות ובנים, דווקא.

 

והאביב השני? תל-אביב של סוף שנות החמישים. רחוב אלנבי הדל, שנראה אז כולו כהאצלה של רחוב לילינבלום, רחוב הדולרים השחורים והספסרים הזריזים, המכונים בפי הורי, ספקולנטים. אלה הסתובבו תמיד עם חליפות מהוהות ומרושלות ובידיהם תיקים שחורים או חומים משופשפים וחורשי סוד ועיניהם מתרוצצות חסרות מנוחה לצדדים, מבוהלות ונרדפות.

 

אמי ואני סרקנו את אלנבי במסגרת יוזמתה הנמרצת למצוא עבודה לאבי "במקצוע". אמי הייתה תמיד נמרצת ונתנה לאחרים הרגשה שהם אטיים מפגרים. אז הייתה בטוחה עדיין ש"המקצוע", "הפאך המוזהב", שבגללו שמה לב לאבי ששוחרר מסיביר חולה ותשוש והילך ברחבי טשקנט כשמכנסיו קשורות לו בחבל, רחמנא ליצלן! בגלל המקצוע הזה העליבה את אבי העתידי, כששאלה אותו למקצועו והוא ענה: "פרוון".

- "די ביסט א קיז'נער אין זעיסט אויז אזוי?!" (פרוון וניראה ככה?!), הטעימה אותו לראשונה משבט לשונה הרעילה, שממנה יספוג, ללא רחם, עד מותו, בגיל 86, חמש שנים לפניה.

 

הוא שב אליה כמו שישוב תמיד, עוטה בגדי חמודות ושטרות של רובלים ניגרים מכיסי מכנסיו החגורים ואז התחתנה עם אבי, בטשקנט, בירת אוזבקיסטן הרחוקה, לאחר המלחמה השנייה, ושניהם שבו אל הכלום הפולני, כשמקצועו הולך לפניהם, להפכה ל"גבירה על מרבדי פרווה".

 

"בוואמים" כונו בדי הפרווה שהרכיב אבי מן הפרוות שהגיעו לידיו, חיבר במכונת תפירה מיוחדת לפרוונים, הרטיב במים במברשת רחבה, מתח ומסמר אל לוחות דיקט, שעמדו מתייבשים ברחבי חדר השינה הגדול של הורי. לאחר שהתייבשו שמשו הבוואמים לתפירת מעילים ארוכים וקצרים ומה לא, ונמכרו על ידה בשוק השחור של ורוצלב ושילמו את משכורות העוזר, המטפלת, התופרת והסורגת, שהעסיקה. האם כבר אמרתי "גבירה על מרבדי פרווה?"

 

עכשיו אנו צועדות בסך ברחוב אלנבי, עם הגב לים, במטרה השיב את כבודה של אמי כגבירה כקדם ולמשות אותה מתחתיות בור אליו התדרדרה כשנאלצה לשמש כעוזרת בבתי משפחות מרמות השבים, שעם ילדיהם אלמד בבית הספר התיכון כשאגדל. ימים נבובים נבוכי שרב, נפלו עליה, שחמסו, שנשכו ומצצו לשד.

 

ומאלנבי? לאחר שלא מצאה עבודה לאבי, הלכנו לרחוב זמנהוף. מי שהיה צריך לדעת ידע שיש בזמנהוף מרפאה לאסטמה, שאנחנו, אמי ואני, היינו בין המכובדים שבמבקריה פעם בשלושה חדשים או חצי שנה.

- "הם עזרו לך?" שואלת חברתי ריבקלה.

- "כן", עניתי, "הוסיפו לי הרבה כבוד חולני וכובד קורטיזוני".

 

אך הסיפור הזה כבר אינו שייך לנושא "האיה" הזאת, שהוא כזכור, שני האביבים.  

לאיגרת השבועית של 2014 . 1 . 16