הסאגה על תאגיד "מי רננים", או מדוע כבר לא אומרים: "חבל על כל טיפה?" (חלקים ז'-ח', סוף)
תקציר: הכול מתחיל בפגישת בירור במשרדי "מי רננים", החברה האחראית על אספקת המים וגביית החובות המנופחים. גיבור העלילה לא מוכן לוותר לחברה על תעלוליה החשבונאים והולך ומסתבך.
ז.
ובעוד שרוי האיש בשרעפי התרוננותו, נשמע קול מדיר מנוחה, צורמני. באי רצון פקח עין והנה למולו, צללית המגיחה בפתח של אור "הרי זו אהובתי אשר השכימה קום. בואי רנניני קמעה בטרם אקום". ויעלה הברק בעיניה, והוא לוהב כדי חריכה. והנה גרוגרת, והיא מרוטה, והיא אדמדמה ומרטיטה. ולא הייתה שלה אלא, עצר נשימתו, של השכן! ותאחזהו אימה אשר ניתקה אותו באחת מכורי שנתו. לא! כי אך יפתח פיו, ויקומו בניו זקורי הגרוגרות ויצאה מפיהם קריאה, וקרוע יקרעוהו לגזרים! לא, לא יהי! ויקום חיש, ויאחז בזפק אשר למולו דקה ארוכה, ויאדים, ויכחיל, ויכבד. לא עוד יוכל לשאתו, ויסר זרועו הימנו, ויתנדנד, וכשהוא נסרח בעקבות נטל הגב הגמלוני, נפל, יחדיו עם כל משא הגוף נטול הרוח, ארצה.
וייבט בו, ועיניו מזוגגות, ושתי כפות רגליו עוטות נעלי הלק מחוץ למחסן, ולידו קופסא פעורה. ורסיסיו האחרונים של נוזל אשר ניחוחו מעמעם הדעת עדין הורגש קמעה. לרגע בצבץ בו זכרם המתקתק של רגעי חלום, רצה להאמין שגם המראה שראהו עתה אינו אלא חלום, אף-כי מסוג שונה לחלוטין, אך אור השחרית שחשף לאיטו, את החצר על גרוטאותיה המתפוררות ודומיית העשבים אשר בה, הבהיר לו, שעליו לנצל את רגעי השקט האחרונים להימלטות. אחז אפוא בכתפי הגוף הסרוח, משכו פנימה עד כי קצות נעליו כבר שכנו, אחר כבוד, בגבולות המחסן, ואחר יצא, סגר הדלת חרש אחריו, וכשערפל הבוקר הסגריר עוטפהו במוך אפרפר, נס אל ביתו.
ח.
ויעברו ימים, והוא בחשכת חדריו, מלחך את שרידי העגבניות והמלפפונים אשר הציל מידי הזוחלים שגדשו את מזווה מטבחו, ומים מן הקנקנים אשר אגר, במשורה באים אל פיו. וירא ברוחו, את המכונה האדירה, זו הבוחנת כל תג ותג, קרבה, עד כי דומה היה לו שהוא כבר שומע את טרטור גלגליה, והוא זמזמני ומחריש. והיה ממתין לגורלו הבלתי נמנע לאורך זמן שלא יכול היה להעריכו, שכן אך ריצודי אור קלושים הגיעו עדי מקום משכנו.
ובבוקר אחד, שעה שהתעורר, נתגלתה לעיניו אלומת אור רכה המלטפת את קרן חדרו. לרגע, ציפה שמא תיכנס בעקבותיה דמות מאיזה חלום מתקתק שהדיו הקלושים עדיין פיעמו בו, אלא שאז חש במן מדקרת עזה לנוכח מראה אחר. ותזדחל אלומת האור פנימה, ותעטוף חדרו, במן נועם כמו בא יום חדש, וישמע את קול התור, ויאמר לעצמו, אצא, אראה הפרחה הגפן, ושמא מבין הטללים, יקרה הבלתי אפשרי ותופיעי? ויקום חרש, וימתח חולצתו, וידחף החורים אשר נבעו בשוליה, אל מתחת לחגורתו, כי-שמוע שמע, שאין לזלזל בערכו של "הרושם" העולה מתלבושתו של אדם. אחר הדהדה בו מן רטינה קלילה על כך שאינו משתמש ב"מי-רננים". הרי הייתה זו קובלנתה!, נזכר. "למענך, יקירתי!", אמר ויפנה אל חדר הרחצה, ויפתח הברז, ויז ממימיו, אלו שערכם לא יסולא בפז, על-פניו. שקל אז להביט במראה, אך נמנע בשל חשש שמא תטפח על פניו. ואחר הדברים האלה פסע אל הדלת ויפתחה ותקדמהו נהרה של אור. והנה מתרונן ליבו ובשירת "בואי כלה" הוא עושה דרכו אל השער. והנה התיבה, והנה לא האמין למראה, עולה מלפניו, וגרוגרתו כבר מטרטרת בגערות שעליו לאסוף את ים המכתבים. הוא! שכנו!
כמובן.
כל שארע, שם, במחסן, היה חלום, אמר לעצמו בנושאו את הררי המכתבים, חלום שבתוכו היה חפון חלום אחר. האומנים? ואולי כל הסאגה הזו על "מי רננים", שכותרותיהם התרוננו עתה כגלים פוחזים בים המעטפות שבחיקו, אולי אף היא איננה אלא עוד חלום רע.
(סוף הסאגה)
