הצטרפו לאיגרת השבועית

"כל מה שאני עושה היום, מתכתב בדרך זו או אחרת, עם הבסיס הרחב והמוצק שקיבלתי בתיאטרון החדר" (אלון אבוטבול, שחקן ובמאי, בוגר תיאטרון החדר)


ולא שעצם קבלתו של דבר מה היא שתיתן את הדחיפה, את הסיוע בסחיבת הסלע במעלה ההר כל הדרך לפסגה, שם ננשום אוויר הרים צלול ובשיכרוננו, מבלי משים, נשמוט את הסלע ונצפה בו מתגלגל שוב מטה וכמו תמיד, נרד אחריו בצעדים רפים, נרד כל הדרך ביודעין לאן מועדות פנינו ולשם מה נרד.

 

לא עצם קבלתו של דבר תלווה אותנו, ברגע שבו נחזה, בחוסר אונים משווע, בסלע המידרדר במורד ההר, כי אם אותה המחשבה שמישהו רצה לתת לנו לנו דבר מה, מרצונו החופשי האנושי, רצון אשר מראשיתו מוטל באלף ספקות. אולם בתוך גרעין הווייתו מרצדת להבת תקווה. כי מישהו רצה לתת לנו דבר מה. הוא, הסובייקט החופשי שהוא, פשוט רצה. ועוד לתת. ועוד לנו.

 

אבל לפעמים נחזה בסלע המידרדר לבד. אף אחד לא רצה. אף אחד לא רוצה. אף אחד לא נותן. ורק הסלע עליו עמלנו, ברגע של שכרון זמני, חמק נמלט מן האחיזה שכבר הייתה לחברות. איך לא היינו שם בשבילו לתמוך בו על ראש ההר. הכל היה כל-כך יפה והוא, שהיה משוש חיינו היחיד, פתאום הפריע. והבושה והעלבון שלנו מעצמנו כמו מפלצת דו-ראשית, נוגסת בעצמה.

 

ואז, כמו מעבר לפינה, תגיח נחמה, בדמות או לא בדמות, בחלום, בקולות, בבנות הקול, במראה, היא תגיח, נבואית וטהורה. נחמת התקווה בכבודה ובעצמה. ותלטף את הלב עד שזה כואב ומן הסדק יפרוץ בכי עוצמתי ומבורך, והריקנות תמלא אותנו און הוד וחסד, תפארת המלכות תנסך על ראשינו ונהפוך לאהבה.

 

ועד אז, נביט חסרי אונים בסלע המידרדר לוואדי, נכניס לסוויץ' ונסובב את המפתח, נקנה דלק בכסף עבורו אנו עובדים כדי להגיע לעבודה בזמן, נלחץ על הדוושה ונשרוף את הדלק, נגיע לעבודה ונשרוף את הזמן, נישרף מבפנים ונמשיך למלא את העולם בעשן. וכבר לא רואים טוב מרוב עשן.

 

מסתכלים על מה שיש ורואים כאוס מאורגן, מולקולת-על מעשה ידי אדם, אינסוף התפצלויות אפשריות ופגישות מקריות, ולכל דבר יש שם ומספר, לכל דבר ודבר, דבר וחצי דבר, ורבע ושליש דבר, ואל תוך שמות ומספרים אנו הולכים לישון, בעיוורון, חולש עלינו בגאון של רב חובל יהיר משיט ספינה אל תוך קרחון. וקר כאן כמו על הירח.

 

עד שמישהו בא ונותן לנו דבר מרצונו החופשי.

לאיגרת השבועית של 2014 . 1 . 23