השחקן מרצ'לו מסטרויאני, שבבגרותו כבר הספיק להופיע בכמעט מאה הצגות תיאטרון ובשבעים סרטים לפחות, נשאל פעם מה הוא עושה בין סרט לסרט. הוא ענה: "בין סרט לסרט אני סמרטוט".
הבמאי והכוריאוגרף התעשייתי וינסנט פטרסון ("אלביס" ואחרים) מספר שאחרי קריסת בנייני התאומים בשנת 2001, הכלכלה נדרדרה, תעשיית הבידור קרסה ולא הייתה לו עבודה. הוא נתכנס אל תוך הבועה של עצמו, משוכנע שאף אחד בעולם לא רוצה אותו ולא ירצה אותו עוד לעולם. קנה אקדח ונסע למלון מרוחק. נכנס לחדר, התיישב על המיטה, שלף את האקדח ושם את לוע האקדח בפיו. באותו הרגע צלצל הטלפון וקול של בחורה משירות חדרים שאל אותו אם הוא רוצה שיביאו לו קרח לחדר. הוא עדיין חי.
שחקנים רבים יכולים להבין את המצב הזה. מדוע רק שחקנים? כל אדם שנמצא בין עבודות, מובטל מרצון או מאונס, חווה תחושת אפסות ומחשבות דיכאוניות במידה זו או אחרת.
יש לשער שבתחילת הקריירה שלו, פטרסון היה זקוק להגדרת עצמו מתוך עצמו. הוא היה זקוק לאמונה שלמה ביכולת היצירתית שלו, וזאת כמובן לצד מיצוי כישרונותיו ועוד מהלכים אחרים, כדי שהתעשייה תקבל אותו. אבל במהלך השנים בכור ההיתוך המסחרי, האמונה ביכולת האוטונומית עלולה להישחק והגדרת העצמי נעשית תלויה בתעשייה. ברגע שבו התעשייה נוטשת את פטרסון, לא נותר לו עוד על מה להישען והוא נכנס למצב קריטי. למזלו, שיחת טלפון אחת מביאה אותו לארגון מחדש של אישיותו ולאיזון בין הגדרה אישית פנימית לבין הגדרות חיצוניות. היום הוא ממשיך ליצור.
האם העבודה שלי ו/או היצירה שלי מגדירים אותי? כן, במידת מה, אבל זו רק הגדרה אחת. מה שקובע את החוסן האישי הוא אותו עמוד שדרה אוטונומי ופנימי שאינו נשען על חיזוקים חיצוניים מזדמנים, חשובים ככל שיהיו. אם התעשייה מקבלת אותך, טוב מאד. ומה אם לא? על כן גם הצלחה אישית לא תוגדר על פי פרמטרים תעשייתיים של קבלה, פרסום או ממון, אלא על פי היכולת שלנו להתמיד ביצירה, אפילו כנגד כל הסיכויים החיצוניים.
מצב הסמרטוט הוא השלב בחיינו שבו חייבים לגייס את כל כוחות הנפש, שברגע זה הם נמצאים במצב ירוד למדי, ולתכנן את מימוש החלום שמעולם לא הוגשם. לא חייבים לתכנן את המהלכים הניהוליים של היצירה, כלומר, תקציבים וכיוצ"ב, אלא דווקא את עצם היצירה עצמה.
אם נגדיר את השלב הזה בחיינו כשלב הקיפאון שהוא שלב של התנגדות אישית פנימית (ע' "המעגל הפתוח", עמ' 26), הרי שההתנערות, הכואבת כשלעצמה, היא הטיפול הטוב ביותר במצב ההתנגדות. גיוס המשאבים האישיים למטרת יצירה, גוזל אנרגיה מהמערכת כולה, מחליש אותה במידת מה אבל בעיקר מחליש את מצב ההתנגדות הפנימית. על כך יש מידע רב של מי שדיווחו שגררו את עצמם מהמיטה אל היצירה ולפתע התעוררו לחיים חדשים.
(קטעים מעבודת המחקר של טאל לוי, אמנית מופיעה ומטפלת בתנועה, בוגרת תיאטרון החדר, הבוחנת את הערך התרפויטי המוסף שב"שיטת אוריין - המעגל הפתוח", בעבודה עם אמנים מופיעים. מנחה: ד"ר אסתר הס, מכללת לסלי, נובמבר 2012)
המרואיינים
...סיבות הגעתם של המרואיינים ללימוד השיטה היו במקור לשם לימוד משחק ו/או הנחיה אך כולם חשו, אם בתחושה פנימית או בשל מידע שקיבלו קודם לכן, שהלימוד את השיטה יעניק להם פן נוסף. להלן תיאורם.
מרואיינת 1, ק',
פסיכולוגית קלינית, מטפלת בפסיכודרמה, מרצה לפסיכולוגיה ולטיפול בהבעה וביצירה, במאית וכותבת מחזות. התנסתה בשיטה במשך שנה בקורס משחק, בגיל 20. על הגעתה ללימודי השיטה:
"הגעתי לתיאטרון החדר אחרי לימודי תיאטרון בתיכון, עם אהבה לפסיכודרמה וידיעה שאני רוצה לעשות משהו שקשור לנפש ומשהו שקשור לתיאטרון אבל לא ידעתי בדיוק מה. אז ראיתי את ההצגה "דם" , שהפכה לי את הבטן לגמרי, נגעה לי עמוק בפנים, וזה היה התיאטרון שחיפשתי, תיאטרון שנכנס לקישקע, צנוע, בלי בולשיט, הדבר עצמו."
מרואיינת 2, ס',
מרצה לתיאטרון. התנסתה בשיטה בגיל ההתבגרות במסגרת חוג תיאטרון ובקורס משחק בתיאטרון החדר בשנות ה-20 לחייה. על הגעתה ללימוד השיטה:
"למדתי בחוג תיאטרון במתנ"ס הקהילתי עם תלמידתו של אוריין והחוויה הייתה מדהימה ומשמעותית. לקחו אותנו גם לראות את ההצגה "קריעה"והיינו בשוק, אוריין הסביר את העקרונות של השיטה וחילקו לנו את החוברות האדומותעל השיטה. בחוג התיאטרוןעשינו עבודה של מונולוגים-דיאלוגים ואימפרוביזציות וכמובן שעבדנו לפי השיטה, אבל קצת אחרת. היה שעון ובכול פעם שהבמאית הקישה על גונג, לפי ראות עיניה, היינו צריכים לתת ביטוי לחוויה האישית, זו הייתה עבודה מעניינת ומרתקת. אחרי הצבא רציתי לראות את הפרספקטיבה של אוריין שמלמד את השיטה בצורה הרבה יותר מפורטת. זה אחרת מאשר שאת לומדת את השיטה עם בני נוער, ולכן המוטיבציה המרכזית שלי הייתה מוטיבציה מקצועית לחלוטין ופחות האלמנטים התרפויטיים, שבכל מקרה, הם נלווים תמיד."
מרואיין 3, ר',
עובד סוציאלי, דרמה-תרפיסט ופסיכותרפיסט יונגיאני, התנסה בשיטה במשך שנה בקורס משחק ושנה בקורס מנחים. על הגעתו להתנסות בשיטה:
"למדתי משחק במכללה ולא היה לי פשוט. היה יותר מדי אינטנסיבי ודי חונק, כל הדינאמיקות והלימודים. לא נהניתי, ובסופו של דבר עזבתי. חיפשתי משהו שיכול להתאים וקראתי על אמיר בעיתון. אני לא יודע אם באתי במטרה להיות שחקן. כלפי חוץ רציתי להיות שחקן; מבפנים, אני לא בטוח. רציתי יותר לחוות משהו שמאפשר לי להביע את עצמי, להיות אותנטי, להיות יותר עם המקומות הראשוניים. אני אוהב מאוד יצירה ומחובר לתיאטרון, לדרמה ולמשחק. באתי כי היה איזה "חוט" מהבטן שמשך אותי. בלי הסברים. והיה לי טוב שם. ממש הרגשתי שזה נותן לי אושר ושזה ממלא אותי."
(מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון בפגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)
18. משפטים: שמות כ"א - כ"ד
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"
(משפטים: שמות כ"א 1).
"ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלוהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על-פיך"
(שם: כ"ג 24), וכן:
"...ולא תעשה כמעשיהם כי הרוס תהרסם ושבר תשבר מצבותיהם"
(שם: כ"ג 24), או:
"לא תכרות להם ברית"
(שם: כ"ג 32).
כיבוש הארץ על ידי העברים, בין אם נתקיים מבחינה היסטורית או רק משל היה, הוא, אם כן, נקודת ציון דרמטית במערכת היחסים שבין האלים השולטים בה. לא עוד יחסי שלום או מלחמה בין אלים שווים במעלתם, אלא קביעתו של האל העברי כאל יחיד, שכביכול, מוציא אל מחוץ לחוק, את כל האלים האחרים.
תפקידו של אדם-יוצר הוא להבין את מערכת היחסים הזאת ולקבוע את עמדתו האישית: האם הוא מקבל על עצמו את עקרון המוחלטות, עקרון הטוטליות, הבא לידי ביטוי בריבונותו של אל יחיד, ופועל יוצא מזה – תפיסה חד ממדית של העולם. או שהוא מוכן לקבל על עצמו את האל כמגלם את המשאלה האנושית הבסיסית, המבקשת לקבל נחמה בשעת מצוקה, והבעת תודה בשעת שמחה, ולצרכים אלו מבקש האדם לקבוע ש"יש אלוהים!", בין אם אלוהים מתגלם בדמות יהוה, עשתורת, בעל, שלחין, דגון, או ככלל: פוטנציאל היצירה של האדם. התפיסה ההתפתחותית של המעגל הפתוח גורסת תהליך דינמי:
בשלב הראשון של ההתפתחות האנושית קיימת האמונה המוחלטת בקיומו של אל. רוב בני האדם נמצאים בשלב זה כל ימי חייהם. בשלב השני, שהוא שלב בהתבגרותו של אדם או עם, מתעורר הספק בקיומו, ומתחיל הדיון בתפיסות תרבות אלטרנטיביות. שלב זה גם הוא מאפיין את רוב בני האדם כחוויה מקרית שאינה הופכת לדרך חיים. בשלב השלישי מקבל האדם את עקרון התנועה שבין הספק לאמון, ומוכן לחיות את חייו בתנועה זו, יחד עם הידיעה, שיש בה יותר משמץ של הוויה טראגית, שבכל מקרה, דמות האל היא יצירה אנושית. מדוע זו חוויה טרגית? כי יש בה מרד בגורל האדם כפי שהוא מוגדר על ידי מעצבי "הסדר הטוב", ועל כן היא חוויה אופוזיציונית מעיקרה. מעטים יהיו מוכנים לקבל על עצמם אפשרות זו. היא דורשת חוסן נפשי.
ולא שעצם קבלתו של דבר מה היא שתיתן את הדחיפה, את הסיוע בסחיבת הסלע במעלה ההר כל הדרך לפסגה, שם ננשום אוויר הרים צלול ובשיכרוננו, מבלי משים, נשמוט את הסלע ונצפה בו מתגלגל שוב מטה וכמו תמיד, נרד אחריו בצעדים רפים, נרד כל הדרך ביודעין לאן מועדות פנינו ולשם מה נרד.
לא עצם קבלתו של דבר תלווה אותנו, ברגע שבו נחזה, בחוסר אונים משווע, בסלע המידרדר במורד ההר, כי אם אותה המחשבה שמישהו רצה לתת לנו לנו דבר מה, מרצונו החופשי האנושי, רצון אשר מראשיתו מוטל באלף ספקות. אולם בתוך גרעין הווייתו מרצדת להבת תקווה. כי מישהו רצה לתת לנו דבר מה. הוא, הסובייקט החופשי שהוא, פשוט רצה. ועוד לתת. ועוד לנו.
אבל לפעמים נחזה בסלע המידרדר לבד. אף אחד לא רצה. אף אחד לא רוצה. אף אחד לא נותן. ורק הסלע עליו עמלנו, ברגע של שכרון זמני, חמק נמלט מן האחיזה שכבר הייתה לחברות. איך לא היינו שם בשבילו לתמוך בו על ראש ההר. הכל היה כל-כך יפה והוא, שהיה משוש חיינו היחיד, פתאום הפריע. והבושה והעלבון שלנו מעצמנו כמו מפלצת דו-ראשית, נוגסת בעצמה.
ואז, כמו מעבר לפינה, תגיח נחמה, בדמות או לא בדמות, בחלום, בקולות, בבנות הקול, במראה, היא תגיח, נבואית וטהורה. נחמת התקווה בכבודה ובעצמה. ותלטף את הלב עד שזה כואב ומן הסדק יפרוץ בכי עוצמתי ומבורך, והריקנות תמלא אותנו און הוד וחסד, תפארת המלכות תנסך על ראשינו ונהפוך לאהבה.
ועד אז, נביט חסרי אונים בסלע המידרדר לוואדי, נכניס לסוויץ' ונסובב את המפתח, נקנה דלק בכסף עבורו אנו עובדים כדי להגיע לעבודה בזמן, נלחץ על הדוושה ונשרוף את הדלק, נגיע לעבודה ונשרוף את הזמן, נישרף מבפנים ונמשיך למלא את העולם בעשן. וכבר לא רואים טוב מרוב עשן.
מסתכלים על מה שיש ורואים כאוס מאורגן, מולקולת-על מעשה ידי אדם, אינסוף התפצלויות אפשריות ופגישות מקריות, ולכל דבר יש שם ומספר, לכל דבר ודבר, דבר וחצי דבר, ורבע ושליש דבר, ואל תוך שמות ומספרים אנו הולכים לישון, בעיוורון, חולש עלינו בגאון של רב חובל יהיר משיט ספינה אל תוך קרחון. וקר כאן כמו על הירח.
(קטע נוסף שמחזיר אותי לקטעי "האיות שלי": רשימות קצרצרות שפרסמתי בשם העט איה רבין, במשך כשנה שלמה, ב-2012 או אולי היה זה ב-2011? באיגרת של תיאטרון החדר, מיסודו וניהולו של אמיר אוריין, שהיה המטפל שלי באותה עת)
"הבדידות – תענוג העדר המבטים",
לוחש קונדרה מפיה של אגנס בספרו "אלמוות",
ולי כה בודד בלי המבטים.
אני זקוקה למבטים ולו גם פולשניים, כדי להיות לבד, כדי להיות.
"מבטים הן משקולות המושכות אותי למטה", חושבת אגנס. בשם קונדרה? אגנס, שאינה מדברת כמעט עם איש.
ואני, זקוקה נואשות ל"משקולות" האלה: נתלות עלי, מאזנות ומחזיקות אותי חזק כדי שלא אפול. המבטים גורמים אצלי ל"ערנות-מראה" מתמדת, כדברי בורחס.
וכשאני מתעייפת למדוד תסריטים, המבטים האלה, כה מעייפים את אגנס, מחזיקים אותי ערה.
הקמטים בפניה של אגנס נחרטו במחטי מבטים וכנשיקות מצצו את כוחותיה.
המשקולות מושכות אותה לאדמה.
נו, אני שואלת אתכם, זה טוב או זה רע?
אגנס עונה לי שזה רע. גם קונדרה חשב כך?
אגנס רוצה לרחף ריחוף רוחני מהאדמה הטמאה אל המוות המטהר ולהתמזג עם אביה המת,
ואני, כך הסתבר לאחרונה, דווקא רוצה לחיות וליצור, ואני חשה בגבי את דקירת המבטים, גם כשאני יודעת שאין שום איש.
להיות אורח ביפן זו חוויה לעצמה. החשיבות הרבה שמיחסים היפנים לאירוח באה לביטוי בתקציבי אירוח גדולים. לכן אם אתה מארח ביפן כדאי שיהיה לך תקציב אירוח גדול במיוחד.
את המיזם המשותף לנו ולחברה יפנית הצגנו בתערוכה בין-לאומית בטוקיו. מאחר שהייתה זו חשיפה ראשונה למכונה חדשה, הגיעו מנהלים בכירים משתי החברות לטקס הפתיחה. המכונה עצמה הייתה עטופה בבד צבעוני וקשורה בסרט כאריזת מתנה.
גם עיתונאים הגיעו, כאשר הורידו את הבד וחשפו את המכונה החדשה לעיני כל, הבזיקו המצלמות. היו לקוחות שביקשו לרכוש את המכונה החדשה בו במקום. אחרים ביקשו הדגמות נוספות. מדי ערב, לאחר ניתוח והפקת לקחים היינו יוצאים לבלות בשתייה הגונה וכמובן שמארחינו היפנים הזמינו אותנו. אני, שהייתי הגשר בין שתי התרבויות, ידעתי שמין הראוי שגם ההנהלה הישראלית תזמין את כל משתתפי התערוכה לערב מיוחד - ישראלים ויפנים כאחד ונרגיש כולנו כקבוצה אחת, במיוחד לאור התוצאות העסקיות הטובות. ההנהלה הישראלית קיבלה את הצעתי והוחלט להזמין את כל הישראלים והיפנים, כעשרים וחמישה איש, לארוחת ערב חגיגית בתום התערוכה. קיבלנו תקציב של חמשת אלפים דולר, סכום די צנוע במושגי אירוח יפניים. מאחר שהייתי בן בית בטוקיו, ארגון ארוחת הערב הוטל עלי.
מצאתי מקום מתאים ברובע שיבויה, המשופע במסעדות הודיות המגישות מזון הודי ויפני. בסיום התערוכה הודענו למארחינו היפנים, שארוחת ערב החגיגית בסיום התערוכה תהיה על חשבוננו. מחווה זו מאד מצאה חן בעיניהם. כשהגענו למקום נישאו ברכות ונאומים קצרים באנגלית, עברית ויפנית, ועד מהרה ניגשנו למלאכת הזלילה והשתייה. לאחר סיבוב ראשון של שתייה ניגש אלי אחד היפנים ואמר, שהבחירה שלי הייתה מוצלחת במיוחד מפני שמסעדה זו ידועה בסאקי המשובח שלה, והיה זה מן הראוי שנזמין כמה בקבוקים מהסאקי המשובח. "אין בעיה" אמרתי ומיד הגיעו מספר בקבוקי סאקי. כשראו זאת היפנים הם ממש זרחו. אכן זהו סאקי משובח, חשבתי בליבי. סיבוב זה נגמר חיש מהר ואז הגיע סיבוב נוסף של הסאקי. המנכ"ל הישראלי שאל אותי; "תגיד הסאקי הזה זה במסגרת התקציב?" אמרתי שתיכף אבדוק זאת. עד שהגעתי לרב המלצרים לצורך הבדיקה הגיעו לשולחננו העמוס עוד שני סבבים של סאקי מהמשובחים ביותר. היפנים יצאו מגדרם מרוב התלהבות. מכל עבר שמעתי "כמפאי יוסי סאן!". שאלתי את רב המלצרים כמה עולה לנו כל סיבוב של סאקי. לשמע תשובתו חזרתי ברגלים כושלות למנכ"ל: "אנחנו חורגים בשלושת אלפים ושש מאות דולר", דיווחתי.
המנכ"ל קם, ניגש לרב המלצרים ניצב מולו וצעק "דַאמֱה!" סבב הסאקי נפסק בבת אחת. היפנים היו בהלם מוחלט. הם לא האמינו למשמע אוזניהם. דבר כזה לא קרה להם מעולם. מיד לאחר שהתאוששו מההלם קמו ועזבו את המקום. כמובן שהמקרה זה גרם לנתק מוחלט בין החברה שמייצגת אותנו ביפן לבינינו.
מדי פעם, כשאני מגיע לטוקיו, אני פוגש חברים מאותם הימים וכשאני מזמין אותם לארוחה או לסושי-בר הם אומרים לי: "תבדוק טוב. כסף לסאקי יש לך?"
2. "דווקא היותה של ההצגה לא פוליטית היא אולי האמירה הפוליטית החזקה ביותר שלה..."
ציטוט מביקורת של מיכאל הנדלזלץ על הצגתה של אופירה הניג, "רוח ים" בתיאטרון חיפה. ביקורת נאה ומקיפה. אבל...
למה?! למה לשוב ולהנציח מושגי-בסיס בעיוות כזה:
א. "הצגה לא פוליטית"(?). אין חיה כזאת. באמת שאין. כל הצגה היא פוליטית כי היא מתקיימת בתוך ה"פוליס" שלה, החברה, המדינה, השבט – מה שתרצה – והשאלה היחידה שנותר לשאול היא: איזו מגמה פוליטית משרתת ההצגה המסוימת? לכך יש רק שתי תשובות אפשריות בלבד: קואליציונית או אופוזיציונית (ע' "המעגל הפתוח", עמ' 356). מדוע, אם כן, נפוצה כל כך האמירה השגויה הזאת? יש להניח כי במחוזותינו המונח "פוליטי" הוא מונח דחוי. רוב באוכלוסיה מתעב "פוליטיקה" ועל כן, כאשר רוב זה נחשף להצגה שאינה תואמת את השקפת העולם שלה הוא מגדיר אותה כ"פוליטית". אבל קול המון ודאי שאינו כ"קול שדי" וגם "לא תהיה אחרי רבים לרעות" (לעשות הרע) ומעצבי דעת קהל ודאי מצווים על דיוק בהגדרותיהם. לטובת הנדלזלץ יש לקוות שזו הייתה פליטת קולמוס או התחלקות אצבע על מקשים ולא כוונת מכוון זדונית.
ב. ככלל, הרי זוהי אמירה שסתירתה הפנימית כל כך גלויה לעין, עד כי יש לתהות על אותה "פוליטיקה" שעליה מצביע הנדלזלץ. כי ממה נפשך? (מארמית: מה אתה רוצה מהחיים שלנו?) אם היא "לא פוליטית", כיצד זה "היא אולי האמירה הפוליטית החזקה ביותר שלה"? אם היא, שומו שמים, "פוליטית", עדיין לא נאמר כאן דבר והמשפט חסר משמעות.
ג. מתוך הכרות מוקדמת עם יצירתה של אופירה הניג, יוצרת בולטת ומרתקת בפני עצמה, אני מניח שיש בהצגתה זו גם מרכיבים חתרניים, ואלו מטבעם לא גורמים לקהל להחזיר את כרטיס המנוי שלו. זהו דבר אופייני לתעשיית התיאטרון, אשר תיאטרון חיפה נמנה עליה. כי לא תתכן הצגה אופוזיציונית באמת במוסד תעשייתי. לכל היותר – חתרנית, כלומר, אפשר בקלות להתעלם ממסרים עוכרי שלווה ולהתמסר לתענוג הממכר של צפייה מטשטשת תודעה חברתית מהפכנית, רחמנא ליצלן.
למי שפעם, בעבר הרחוק היה עמיתי המכובד ובר-פלוגתא קבוע שלי: מיקי, ממך הייתי מצפה ליותר. ולא נותר לי אלא לקוות שאמירתי זו לא תשוב אלי כבומרנג כאשר מיכאל הנדלזלץ יבוא לבקר הצגה שלי.
מחשבה מצלמת תנועה - מסלול הלימוד החדש של החממה למחול
בכל יום א' החל מ 2.2 לפברואר | המרכז לתיאטרון של עכו
מסלול לימוד הנועד לפתח, להעמיק ולחקור את הצד התיאורטי והמעשי בהקשר של גוף, תנועה, מחול ותיאטרון. לפרטים נוספים והרשמה:hamamadananc@gmail.com, 054-359-7078
שיעורי יוגה בבר קיימא!
עם נועה, מורה מוסמכת לאשטנגה-ויניאסה יוגה.
לימודי ויניאסה וביקראם יוגה בניו יורק ואשטנגה יוגה בהודו.
בואו לחזק את הגוף בתרגול דינמי וזורם. השיעורים מתאימים לכל הרמות.
אשטנגה-ויניאסה, מדיטציה ונשימה. שיעור הכרות ב-20 ש"ח בלבד.
ימי שני, 18:30-20:00. ימי חמישי, 9:00-10:30
*מומלץ להביא מזרון יוגה (למי שאין - צרו קשר ונשמור)
INSTED-ISRAEL מזמינים אתכם, במאי תיאטרון בתחילת דרכם, לקחת חלק במעבדה הבינלאומית השנייה לבמאי תיאטרון צעירים, שתיערך בתאריכים26-31 באוקטובר 2014
אנו מזמינים אתכם, להגיש מועמדות להשתתפות במעבדה הקרובה ולחבור לבמאים צעירים מרחבי העולם לשבוע של היכרות, עבודה, יצירה משותפת, מסיבות, טיולים ויצירת קשרים מקצועיים.
עלות ההשתתפות לתכנית: 750 ₪ למשתתף.
הכנס יתנהל בשפה האנגלית!
לפרטים נוספים ולהגשת בקשת השתתפות, ניתן למלא את הטופס המקוון באתר שלנו
כשהייתי צעיר יותר, לא העזתי לחשוף את עמדותיי הפוליטיות, כי חשבתי שזה יזיק לשמי הטוב. עכשיו אני מדבר מתוך חרדה, שמשהו לא טוב עומד לקרות למדינה שלנו אם לא נתעשת, ולא נחתור בהקדם האפשרי להסכם עם הפלסטינים. לא יעזרו כל הדיבורים על ארץ אבות, וההפחדות: אי אפשר לחיות ברצועת אדמה צרה כזאת, ויגיעו טילים לת״א. רבותי, העולם לא מוכן לשמוע יותר על כיבוש, ולא ירחק היום שאנחנו נמצא את עצמנו מבודדים, ואז יקשה עלינו מאד לחיות כאן. ראש הממשלה צריך להיות חכם ולא צודק, עליו להביא הסכם, שיקפיץ את מדינת ישראל קדימה, שעה אחת קודם."
