(קטע נוסף שמחזיר אותי לקטעי "האיות שלי": רשימות קצרצרות שפרסמתי בשם העט איה רבין, במשך כשנה שלמה, ב-2012 או אולי היה זה ב-2011? באיגרת של תיאטרון החדר, מיסודו וניהולו של אמיר אוריין, שהיה המטפל שלי באותה עת)
"הבדידות – תענוג העדר המבטים",
לוחש קונדרה מפיה של אגנס בספרו "אלמוות",
ולי כה בודד בלי המבטים.
אני זקוקה למבטים ולו גם פולשניים, כדי להיות לבד, כדי להיות.
"מבטים הן משקולות המושכות אותי למטה", חושבת אגנס. בשם קונדרה? אגנס, שאינה מדברת כמעט עם איש.
ואני, זקוקה נואשות ל"משקולות" האלה: נתלות עלי, מאזנות ומחזיקות אותי חזק כדי שלא אפול. המבטים גורמים אצלי ל"ערנות-מראה" מתמדת, כדברי בורחס.
וכשאני מתעייפת למדוד תסריטים, המבטים האלה, כה מעייפים את אגנס, מחזיקים אותי ערה.
הקמטים בפניה של אגנס נחרטו במחטי מבטים וכנשיקות מצצו את כוחותיה.
המשקולות מושכות אותה לאדמה.
נו, אני שואלת אתכם, זה טוב או זה רע?
אגנס עונה לי שזה רע. גם קונדרה חשב כך?
אגנס רוצה לרחף ריחוף רוחני מהאדמה הטמאה אל המוות המטהר ולהתמזג עם אביה המת,
ואני, כך הסתבר לאחרונה, דווקא רוצה לחיות וליצור, ואני חשה בגבי את דקירת המבטים, גם כשאני יודעת שאין שום איש.
החדר ריק ואיש אינו מביט בי.
