"וְיוֹסִיף דַּעַת - יוֹסִיף מַכְאוֹב" (קהלת א' 18)

"אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה, וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה" (משלי ג' 13)

התלמיד כבר אינו תלמיד. הוא לקוח. המוסד המלמד אותו אינו עוד מוסד חינוכי, אלא תעשייה סוחרת ידע, כפופה לחוקי שוק אידיאולוגיים וכלכליים. ברגע של אמת, אפשר לתפוס את התעשייה בפינה אפלה, ממלמלת באירוניה מתחת לשפמה שאכן הלקוח תמיד צודק אבל זה בתנאי שהקפיטל הולך וגדל.

מצד עצמו, התלמיד-לקוח תמיד צודק. יתרה מזאת, ברוב המקרים, במודע או שלא במודע, הוא גם סוכן אידיאולוגי של מערכת האמונות והדעות השלטת. נא לעיין בפרשת אדם ורטה, שמלבד הפן האידיאולוגי שבה היא מגלמת את מעמדו של התלמיד-הלקוח הצודק מטעם עצמו. אם אכן התלמיד-לקוח תמיד צודק, מה הוא לומד?

למידה מחדש

נעים ללמוד מחדש דברים שידענו משכבר הימים. זו צורה של נוסטלגיה. חרושת התרבות, להבדיל מיצירות אמנות (המעגל הפתוח, עמ' 365) בונה את הקפיטל שלה על למידה מחדש. היא אינה מלמדת דבר חדש. היא מזכירה לנו את מה שידענו. זמר עומד על במה ושר שירים ידועים והקהל משתפך בעונג. סדרות דרמה ובידור בנויות על תבנית ידועה משכבר. בפילהרמונית, אף שהיוצרים מעדיפים לאתגר עצמם ביצירות חדשות, הם נאלצים לנגן שוב ושוב יצירות קלאסיות ידועות. סדנאות רוחניות פורחות על בסיס ההבטחה לעונג, הרחקת האיום מפני החדש והלא ידוע והטלת משימות שמבחינה נפשית נוח לעמוד בהן.
 
אם יצאת ממקום לימוד וכולך עונג, שאל את עצמך לסיבת העונג. האם למדת דבר המוסכם עליך או ידוע לך מן העבר, חלקו או כולו, או למדת דבר חדש? כיצד הגבת לחומר חדש? כשתלמידים אומרים לי שהיה "שיעור כיף", ראשית, עלי לשאול את עצמי מהי מהו "כיף" זה.

למידה חדשה

קשה ללמוד דבר חדש ואם החדש הזה עומד בסתירה למערכת הדעות והאמונות שלנו, קשה שבעתיים. לאחר שהזמר שר את הרפרטואר הידוע שלו והקהל כאמור התמוגג, הוא שר לפתע שיר חדש. הקהל נדרך. פתאום נדרשת ממנו הקשבה אחרת. נדרש ממנו ללמוד דבר חדש. הקהל עלול להגיב בחוסר אמון, בתסכול, בהתנגדות. אם השיר החדש עומד בסתירה למערכת הדעות והאמונות של הקהל, עתידו הכלכלי של הזמר עומד בסכנה.

מי שמזדמן לאולם הרצאות באוניברסיטה זו או אחרת, עלול לפגוש בתופעה דומה. אם המרצה מלמד דבר ידוע ומקובל, או לפחות דבר שאינו סותר את מערכת הדעות המקובלת, שוקעים הסטודנטים בנמנום קל ומענג או מפשפשים בנייד. יאמר דבר חדש ולא ידוע או דבר הסותר מערכת דעות מקובלת, מיד יתעוררו מי מהם לחיים, יקראו קריאות ביניים, יתווכחו עם המרצה עוד בטרם ירדו לסוף דעתו והזמן עובר. המרצה לא הספיק ללמד אלא מקצתו של החומר, הסטודנטים יצאו חסרים והכול יוצאים מהשיעור וחצי תאוותם בידם.
 

כל ידע חדש, דעה חדשה, אמונה חדשה, נתקלים תחילה בהתנגדות. ידע של קבוצת מיעוט מתקבל בהתנגדותה של קבוצת הרוב.

בידור מתקבל באהבה וברצון טוב.

אמנות מתקבלת תחילה בהתנגדות או לפחות ברגשות מעורבים ומחשבות מסוכסכות. תיאטרון החדר, בתחילת דרכו, זכה לשבחים רבים וגם להתנגדויות רבות. האם פירוש הדבר שהוא הביא אל הקהל דבר חדש? על כך יעידו אחרים.

אם אכן התלמיד הוא לקוח והלקוח תמיד צודק, אנו נידונים ללמידה חסרה. הוא רואה עצמו זכאי להתקומם על כל לימוד שאינו מבטיח תועלת חומרים נראית לעין, או שאינה עולה בקנה אחד עם מערכת האמונות והדעות השלטת. כך הוא מייצב עצמו כבן נאמן למולדתו ולעמו, אבל מרחב הידע שלו הולך ומצטמצם. בתנאים אלו אי אפשר עוד לדבר על לימוד חדש. אי אפשר לדבר על "הדברים האחרים", ודאי שלא על האחר ככלל, ודאי שלא על לימוד כיעוד אנושי מכונן, ודאי שלא על עקרונות מוסר.
 

יש מי שלומדים בכתבי קודש כערך בפני עצמו. אם המדינה מתגמלת לומדים אלו, הרי זהו עניין פוליטי מקומי, לא שייך מהותית לעניין הלמידה. שאלו את פרופ' ישעיהו ליבוביץ' מדוע הוא מקיים מצוות ומקפיד על למידה של פרק משניות. הוא ענה: מפני שזה מסייע לי להיות אדם הגון. הלמידה כערך אינה מספיקה אם אינה כוללת בתוכה למידה חדשה. האדם ההגון הוא זה שמקפיד על למידת דבר חדש.
 

למידה חדשה כרוכה בסבל. אמנם סבל זמני, אבל כשהוא מתקיים, הוא קשה. היא כרוכה בהטלת ספק, במאמץ רגשי ואינטלקטואלי מובהק. זמן עיבוד החומר החדש, שונה מאדם לאדם, ממקום למקום ומזמן לזמן והוא זמן המכאוב.

על כך נאמר "יוסיף דעת, יוסיף מכאוב".

על מי שצלח את הלמידה החדשה אפשר לומר: "אשרי אדם מצא חכמה".