הצטרפו לאיגרת השבועית

החוויה אינה על הבמה או על האקרן. היא בתודעתו של הצופה. תפקיד היוצר הוא ליצור קשר עם תודעתו של כל צופה. לקשר הזה אנו קוראים אהבה.


האיגרת השבועית

יום ה', 2014 . 2 . 13

-------

לימודי משחק ובימוי - טל': 03-5171818

המידע כאן, לפרטים בדוא"ל

-------

ייעוץ אישי - טל': 052-340-1478

המידע כאן וגם בדוא"ל
-------

יש לך קטע? שלח/י אותו לאיגרת

-------

לתגובות

אירועים בתיאטרון החדר
סרטוני החדר ביוטיוב

לאיגרות קודמות
-------

באיגרת זו:

•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: יוסיף דעת
•   טאל לוי: עולם במה טיפול (12)
•   יואב איתמר: בן של מלך
•   מונודיא 2013: תיניקי אותו!
•   רינה בשן: איה 17: הצלחת של ג'וליאן שנאבל
•   יוסי זיו: סיפורי יפן (7)
•   פינה חמה ליוצר/ת: רודנסקי סגל
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח
•   הכתובת על הדיר: מקבץ סיכות

"וְיוֹסִיף דַּעַת - יוֹסִיף מַכְאוֹב" (קהלת א' 18)

"אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה, וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה" (משלי ג' 13)

 

התלמיד כבר אינו תלמיד. הוא לקוח. המוסד המלמד אותו אינו עוד מוסד חינוכי, אלא תעשייה סוחרת ידע, כפופה לחוקי שוק אידיאולוגיים וכלכליים. ברגע של אמת, אפשר לתפוס את התעשייה בפינה אפלה, ממלמלת באירוניה מתחת לשפמה שאכן הלקוח תמיד צודק אבל זה בתנאי שהקפיטל הולך וגדל.

 

מצד עצמו, התלמיד-לקוח תמיד צודק. יתרה מזאת, ברוב המקרים, במודע או שלא במודע, הוא גם סוכן אידיאולוגי של מערכת האמונות והדעות השלטת. נא לעיין בפרשת אדם ורטה, שמלבד הפן האידיאולוגי שבה היא מגלמת את מעמדו של התלמיד-הלקוח הצודק מטעם עצמו. אם אכן התלמיד-לקוח תמיד צודק, מה הוא לומד?

 

למידה מחדש

נעים ללמוד מחדש דברים שידענו משכבר הימים. זו צורה של נוסטלגיה. חרושת התרבות, להבדיל מיצירות אמנות (המעגל הפתוח, עמ' 365) בונה את הקפיטל שלה על למידה מחדש. היא אינה מלמדת דבר חדש. היא מזכירה לנו את מה שידענו. זמר עומד על במה ושר שירים ידועים והקהל משתפך בעונג. סדרות דרמה ובידור בנויות על תבנית ידועה משכבר. בפילהרמונית, אף שהיוצרים מעדיפים לאתגר עצמם ביצירות חדשות, הם נאלצים לנגן שוב ושוב יצירות קלאסיות ידועות. סדנאות רוחניות פורחות על בסיס ההבטחה לעונג, הרחקת האיום מפני החדש והלא ידוע והטלת משימות שמבחינה נפשית נוח לעמוד בהן.
 
אם יצאת ממקום לימוד וכולך עונג, שאל את עצמך לסיבת העונג. האם למדת דבר המוסכם עליך או ידוע לך מן העבר, חלקו או כולו, או למדת דבר חדש? כיצד הגבת לחומר חדש? כשתלמידים אומרים לי שהיה "שיעור כיף", ראשית, עלי לשאול את עצמי מהי מהו "כיף" זה.

 

למידה חדשה

קשה ללמוד דבר חדש ואם החדש הזה עומד בסתירה למערכת הדעות והאמונות שלנו, קשה שבעתיים. לאחר שהזמר שר את הרפרטואר הידוע שלו והקהל כאמור התמוגג, הוא שר לפתע שיר חדש. הקהל נדרך. פתאום נדרשת ממנו הקשבה אחרת. נדרש ממנו ללמוד דבר חדש. הקהל עלול להגיב בחוסר אמון, בתסכול, בהתנגדות. אם השיר החדש עומד בסתירה למערכת הדעות והאמונות של הקהל, עתידו הכלכלי של הזמר עומד בסכנה.

 

מי שמזדמן לאולם הרצאות באוניברסיטה זו או אחרת, עלול לפגוש בתופעה דומה. אם המרצה מלמד דבר ידוע ומקובל, או לפחות דבר שאינו סותר את מערכת הדעות המקובלת, שוקעים הסטודנטים בנמנום קל ומענג או מפשפשים בנייד. יאמר דבר חדש ולא ידוע או דבר הסותר מערכת דעות מקובלת, מיד יתעוררו מי מהם לחיים, יקראו קריאות ביניים, יתווכחו עם המרצה עוד בטרם ירדו לסוף דעתו והזמן עובר. המרצה לא הספיק ללמד אלא מקצתו של החומר, הסטודנטים יצאו חסרים והכול יוצאים מהשיעור וחצי תאוותם בידם.
 

כל ידע חדש, דעה חדשה, אמונה חדשה, נתקלים תחילה בהתנגדות. ידע של קבוצת מיעוט מתקבל בהתנגדותה של קבוצת הרוב.

בידור מתקבל באהבה וברצון טוב.

אמנות מתקבלת תחילה בהתנגדות או לפחות ברגשות מעורבים ומחשבות מסוכסכות. תיאטרון החדר, בתחילת דרכו, זכה לשבחים רבים וגם להתנגדויות רבות. האם פירוש הדבר שהוא הביא אל הקהל דבר חדש? על כך יעידו אחרים.

 

אם אכן התלמיד הוא לקוח והלקוח תמיד צודק, אנו נידונים ללמידה חסרה. הוא רואה עצמו זכאי להתקומם על כל לימוד שאינו מבטיח תועלת חומרים נראית לעין, או שאינה עולה בקנה אחד עם מערכת האמונות והדעות השלטת. כך הוא מייצב עצמו כבן נאמן למולדתו ולעמו, אבל מרחב הידע שלו הולך ומצטמצם. בתנאים אלו אי אפשר עוד לדבר על לימוד חדש. אי אפשר לדבר על "הדברים האחרים", ודאי שלא על האחר ככלל, ודאי שלא על לימוד כיעוד אנושי מכונן, ודאי שלא על עקרונות מוסר.
 

יש מי שלומדים בכתבי קודש כערך בפני עצמו. אם המדינה מתגמלת לומדים אלו, הרי זהו עניין פוליטי מקומי, לא שייך מהותית לעניין הלמידה. שאלו את פרופ' ישעיהו ליבוביץ' מדוע הוא מקיים מצוות ומקפיד על למידה של פרק משניות. הוא ענה: מפני שזה מסייע לי להיות אדם הגון. הלמידה כערך אינה מספיקה אם אינה כוללת בתוכה למידה חדשה. האדם ההגון הוא זה שמקפיד על למידת דבר חדש.
 

למידה חדשה כרוכה בסבל. אמנם סבל זמני, אבל כשהוא מתקיים, הוא קשה. היא כרוכה בהטלת ספק, במאמץ רגשי ואינטלקטואלי מובהק. זמן עיבוד החומר החדש, שונה מאדם לאדם, ממקום למקום ומזמן לזמן והוא זמן המכאוב.

על כך נאמר "יוסיף דעת, יוסיף מכאוב".

על מי שצלח את הלמידה החדשה אפשר לומר: "אשרי אדם מצא חכמה".

קישור קבוע

(קטעים מעבודת המחקר של טאל לוי, אמנית מופיעה ומטפלת בתנועה, בוגרת תיאטרון החדר, הבוחנת את הערך התרפויטי המוסף שב"שיטת אוריין - המעגל הפתוח", בעבודה עם אמנים מופיעים. מנחה: ד"ר אסתר הס, מכללת לסלי, נובמבר 2012)

 

מרואיינים (המשך)

...מרואיין מ', כוריאוגרף ושחקן, התנסה בשיטה שנה בקורס משחק קבוצתי בגיל 20, מספר על הגעתו לשיטה:

"תמיד עניין אותי תיאטרון, גם בתוך המחול, גם בעבודות הראשונות שלי, היה הרבה מאוד טקסט. בגלל שאני רוצה לרקוד ידעתי שאני לא הולך לעשות סטופ וללמוד 3 שנים, וחיפשתי מסגרת שתאפשר לי זאת. אני נמשך לדברים אלטרנטיביים והיה שם משהו שקסם לי. בכך שזה בדירה שלו, בחדר, ואתה מתייחס לתיאטרון בצורה הכי בלתי אמצעית שלו, בצורה הכי חתרנית שלו, פוגש אנשים, הממד האנושי הוא מאוד חשוב. הוא מדבר הרבה על אופוזיציוני וקואליציוני וזה קסם לי, מסגרת אופוזיציונית, שלא מנסה להתקבל על-ידי הכלל."

 

...מרואיין א', שחקן ומנחה קבוצות, התנסה בשיטה במשך שנה בקורס המנחים, טופל במספר טיפולים פסיכולוגיים דינאמיים, פסיכודרמה וטיפול בתנועה, מספר על הגעתו לשיטה:

"אני נמצא כל החיים במסלול מקביל של טיפול ושל משחק ושל במה. בעצם בכול הדרך שלי לבמה אף פעם לא למדתי משחק בצורה מסודרת, אלא דרך עשייה ודרך הגוף. כל פעם אני לוקח איזה משהו, ואני נמצא בשנים האחרונות בחברה של אנשים שהתנסו בשיטה של אוריין כי רציתי לחוות מקום שפוי, מקום של קשר."

 

לסיכום, ניתן לראות שהסיבות להגעתם של האנשים ללימוד השיטה מגוונות, המניע העיקרי הוא למידת טכניקה של עמידה על במה אך ישנם גם מניעים טיפוליים. רובם מדברים על איזושהי תחושה של משהו שונה, חדש ומיוחד, עמוק ומשמעותי, שמשך אותם להישאר ולחוות חוויית עבודה תיאטרלית שונה ממה שהם הכירו עד אז...

(עמ' 42-43)

(המשך יבוא)

קישור קבוע

- אני הבן של זוהר ארגוב. אתה יכול לעזור לי?

(עומד מולי רועד, בכובע צמר וטיפת נזלת זולגת מאפו).

- במה אתה צריך עזרה?

- אין-לי-אוכל-ילדים-שלי-רעבים-אשתי-חולת-סרטן-אין-כסף-לתרופות-תן-לי-מאה-מאתיים-שקל-בבקשה.

- אני לא עובד עם מזומנים. אם אתה באמת במצוקה, אני יכול לקנות לך אוכל. אבל כסף מזומן בוודאי לא.

- אז-אולי-תקנה-לי-פקט-שניים-של-סיגריות-אני-אתן-אותן-בסופר-פארם-יתנו-לי-אוכל?

- ממתי הסופר-פארם עובד בסחר חליפין?

- סליחה-נשמה-התבלבלתי-התכוונתי-אתן-אותם-במכולת-בעל-המכולת-יתן-לי-אוכל?

- כבר הסברתי לך קודם. אני מוכן לקנות לך אוכל - לא סיגריות.

- אבל-אשתי-חולת-סרטן-והסיגריות-בשבילה.

כאן התערב מישל, הבעלים של בית הקפה, סילק אותו מהמקום והסביר לי שמסוממים הם כמו אנשי מכירות. אם לא אמרת להם "לא" בהתחלה, הם עלולים למצוא את הסדק להיכנס לך ללב.

 

הבן של המלך פונה לבת מלך,

ומבקש מאה שקלים במזומן.

הבן של המלך עשה את הדרך,

לבקש על אשתו חולת הסרטן.

 

תולעים בעורקיו, נזלת זולגת

ומבטו מיתר מנוון.

מה בסך הכול רציתי,

לשכוח שאני כאן.

קישור קבוע

ערב מונולוגים-דיאלוגים מתחברים למחזה. קטע מס. 4: תיניקי אותו!

כתבה וביימה: עדי חג'בי.

משחק: אמור דנטי.

קישור קבוע

מעניין לדמות את תמונת התרבות שמקבל אדם בן ימינו, בייחוד זה הצעיר באמצעות "הצלחות" של האמן הרב-תחומי, ג'וליאן שנאבל. הצלחות של ג'וליאן שנאבל נראות עתיקות – כאילו חלקיהם הועלו ממעמקי האדמה בחפירות ארכיאולוגיות, נרחצו והודבקו בדחילו ורחימו בתהליך המכונה ע"י הארכיאולוגים בשם הרב משמעי - 'ריפוי', ואחר הוצגו במוזיאונים, ממש כמו הצלחות של שנאבל.

 

אך הצלחות של שנאבל עתיקות רק לכאורה. חלקיהן אינם פיסות של צלחת שלמה ממעמקי ההיסטוריה והפרהיסטוריה האנושית. הן מורכבת ומודבקת מחלקי צלחות חדשות, ששוברו בכוונת תחילה לצורך האמירה הפסיאודו ארכיאולוגית והפוסט מודרניסטית של האמן.

 

הצלחות של שנאבל מעלות על הדעת את תרבות המערב מאמצע המאה ה-20 ואילך, שפניה כפני הגוגל - אוסף שברים שמושיט לך הסרוור. שברים וזהו זה. אין שלם, ויש כאלה שיגידו, שגם לא צריך להיות. אך אצלי נוצרת ההרגשה שגם אין 'ריפוי' ארכיאולוגי או לוגי ופסיכולוגי.

 

שלוש דוגמאות: אחת מערוץ מצו המכובד ושתיים מערוצי הסרטים של הוט, המעידות על נוכחותו הפעילה של סינדרום "הצלחות של ג'וליאן שנאבל" בחיי התרבות שלנו ועל 'הלא כלום' ו'הסתם' מהספר "הסיפור שאינו נגמר" החופר תחתינו ואוכל בנו כל חלקה טובה.

 

מי זה בכלל ברכט?, שואלת מתורגמנית כתוביות ממוצעת, כאשר שמו מופיע בסטנוגרמה שקבלה, ומשמיטה את שמו של המחזאי הענק, מהכתובית שנועדה להאיר את עיני הצופים לגבי מהות האופרה החברתית האקספרסיוניסטית: "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני".

 

תורגמנית הכתוביות של הסרט "הנשים" מן המאה ה-21, לא שמעה על סרט "הנשים" (1939) בבימויו של ג'ורג' קיוקור, בכיכובה של אשתו, נורמה שירר. זהו סרט בשחור לבן, שמשובצת בו תצוגת אפנה צבעונית. השחקניות הנראות על המסך כולן נשים, הגברים הם רק נושא לרכילות, מקור לכאב לב והתפלספות.“Ho l’amour, l’amour!”  אומרת המיליונרית שגרושה שש פעמים, בסרטו של קיוקור, הפוגשת את מרי, גיבורת הסרט, בריו, המקום שאליו מגיעות כמעט כל הנשים בסרט כדי להתגרש מדי פעם.

 

אולי כלל לא עולה בדעתה שקיים גם סרט שני, גרסה שנייה של הסרט, בדרך אל "הנשים", של מג ראין, כי הוא נושא שם שונה: The Opposite Sex (1956), "המין האחר". סרט סינמסקופי צבעוני לגמרי, בכיכובן של ג'וּן אליסון, הבלונדינית הדקה והאצילית וג'ואן קולינס הצעירה, הברונטית העסיסית, הפאם פאטאל, הורסת המשפחות המאושרות, שנים רבות לפני "שושלת". הדמויות אמנם נושאות את אותן שמות: מרי הנבגדת וקריסטל, גונבת הבעלים, אבל לקשר, גם גוגל לא שם לב.

 

הסרט מתרחש הפעם בעולם המיוזיקל, השירה והתיאטרון. הפעם רואים על המסך את הגברים ובראשם בעלה הבוגדני של מרי המסכנה, שהיא כאן לא עקרת בית יאפית כמרי המקורית של קיוקור, כי אם זמרת בעלת קריירה מצליחה בטלוויזיה ותיאטרון של בעלה, בעוד מרי של קיוקור הייתה, כאמור, רק עקרת בית, והסרט הצבעוני, כולו הפעם, אומר לנו בעקיפין, שאפילו קריירה זוהרת לא תצילך בגידת בעלך.

 

נושא זה מביא אותי לתמה של הסיפור, המחזה והסרט "להיות ג'וליה" שהוא הדוגמא השלישית. במרכזו שחקנית כוכבת מזדקנת המובסת, באופן זמני, על ידי כוכבנית צעירה ויפה, שיש לה 'מזל של מתחילה' על הבמה וגם בלבו של בעלה של השחקנית הנ"ל, שהוא גם הבמאי.

"העלמה ג'וליה"– גרסה ראשונה – הסיפור "להיות ג'ולי" מאת סומרסט מוהם (1938), סופר אנגלי, שרבים מספריו וסיפוריו זכו לעיבוד קולנועי (ראו "בכבלי אנוש", למשל) גרסה  קולנועית ראשונה בשנות השישים, עם השחקנית הגרמנייה היפהפייה, לילי פאלמר, בתפקיד הראשי וגרסה אחרונה ב-2009, עם שחקנית יפה לא פחות - אנט באנינג - בתפקיד הראשי.

 

הצופה בקולנוע ובטלוויזיה, אולי איננו יודע שמדובר ביצירה מורכבת בת מאה שנה כמעט. הוא רואה 'צלחת'  וחושב 'צלחת חדשה' וטוב לו. שלא כבפסל של שנאבל שבו הצופה רואה את 'הצלחת' וממה היא נוצרת.

 

וזה גם ההבדל בין מודרניזם לפוסט מודרניזם. במודרניזם הצופה וודאי האמן, מודעים למקור, להיסטוריה של היצירה, המשוחחת עם יצירות קודמות עליהן היא מבוססת.

 

אז מי זה ברכט בשבילם? 'קטן עליהם'! למה לציין שכתב את הליברית ל"עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני"?! שמות הזמרים המבצעים, הבמאי, הכוריאוגרף, המלבישה - הרבה יותר חשובים!

 

ומה זה חשוב שהסופר הבריטי המרתק, סומרסט מוהם, כתב את הסיפור עליו התבססו הסרטים, ושג'ורג' קיוקור הגה כבר ב-1939 את הרעיון עליו התבססו הסרטים שבאו אחריו? מה שחשוב הוא שאנט בנינג משחקת את השחקנית המזדקנת, המנסה לחדש את נעוריה באהבה מאוחרת וש"הנשים" מ-2007 הוא סרטה של מג ראין ממש כמו שהשיר "הכניסיני תחת כנפך" הוא שירה של ריטה. רבים לומדים זאת לראשונה ב"כוכב נולד" (מה, באמת, ביאליק כתב את זה? את בטוחה?).

 

תרבות של שברי צלחות חדשות. ואנונימית המתחפשת לתרבות של ממש והלא כלום אורב ואוכל ללא הפסקה.

קישור קבוע


(מתוך ערב הסיפורים של יוסי)

 

טריק יפני

‏במקום שבו הכול מתוכנן ומסודר, גם הטריקים הקטנים מאורגנים ומסודרים. הסיפור שלי הפעם ‏הוא על איך הולכנו שולל דווקא בעיר הקדושה.

נסענו לטיול בעיר עתיקה בשם ניקן שידועה במקדשיה המיוחדים ובקבר של שוגון ידוע ‏מאד (שוגון - אציל יפני. מקביל לאביר בתרבות המערבית). בכניסה לעיר יש מספר קופות ‏ותורים ארוכים משתרכים לפניהן. כיאה לתור יפני כל אחד עומד בו במרחק אחיד ומדוד זה ‏מזה. הגיע תורנו וכיאה לישראלים דחפנו שלושתנו את ראשנו לאשנב הצר.

 

הפקידה הפנתה את ‏תשומת לבנו לשלט שהיה קבוע מעל לקופה ובו הוסבר שניתן לרכוש כרטיס משותף לכל ‏המקדשים פרט לפסל החתול הישן. לפסל החתול הישן ניתן לקנות כרטיס בנפרד. קנינו ‏כרטיס משולב ללא החתול הישן ונכנסנו אל העיר הקדושה. בכניסה למקדש הראשון ניצב שלט ‏מאיר עיניים "ניתן להיכנס בכרטיס משולב, לא כולל החתול הישן". הכניסה למקדש הזה הייתה ‏מאד מרשימה. היו בה פסלים וציורים המתארים את החיים במקדש. סביב הגג ‏מעקה מגולף בעץ ובו מתוארת מסכת הגבורה של האצילים יושבי ניקו. הנזירים ‏שחיים במקדש זה, כמו באחרים, המשיכו בשגרת יומם כאילו אין מבקרים במקום.

 

עברנו למקדש השני וגם ‏כאן קידם את פנינו בכניסה שלט גדול: "ניתן להיכנס בכרטיס משולב, לא כולל ‏החתול הישן". גם מקדש זה היה מעניין וגם גגו היה מעוטר בעבודת גילוף מדהימה. ‏כשראינו את השלט "ניתן להיכנס בכרטיס משולב, לא כולל החתול הישן" גם במקדש ‏השלישי, החלה הסקרנות לכרסם בנו. מה זה החתול הישן הזה? אולי אטרקציה מיוחדת? אם הוא ‏מוזכר כל כך הרבה פעמים, זה לבטח צריך להיות משהו מיוחד. במדריך לתייר ‏באנגלית לא הוזכר פסל כלשהו של חתול. פגשנו בקבוצה של מלחים אמריקאים ושאלנו אותם בעניין החתול אבל הם לא גילו ‏עניין מיוחד בפסלי חתולים. הגענו למקדש הרביעי וכמובן גם כאן היה השלט: "ניתן ‏להיכנס בכרטיס משולב, לא כולל החתול הישן".

 

מאחר ששבענו מקדשים, פנינו לאחד ‏השומרים שיסביר לנו היכן נמצא פסל החתול הישן. באנגלית רצוצה, עם הרבה רצון טוב ודמיון מאומץ, הבנו שהחתול הישן נמצא ליד קבר השוגון. הלכנו לשם וליד קופת הכניסה לקבר גילינו שלט גדול ‏ומאיר עיניים: "‏500 ‏ין" (בערך 5 דולר). ללא היסוס קנינו כרטיסים ונכנסנו. קבר השוגון היה במעלה הר. שעה ארוכה התייגענו בטיפוס, תרים אחר החתול הישן. לאחר שעתיים הגענו לפסגת ההר, שם נמצא קבר השוגון. חלקת הקבר הייתה עשויה מסלע ענק שעליו חקוקים מעללי השוגון אך לא  היה כל סימן לחתול הישן. הקפנו את הקבר מספר פעמים, אולי נחבא שם הפסל אך לשווא. חזרנו במורד ההר.

 

הרצון לראות את פסל החתול הישן הפך לאובססיה. היינו מוכרחים לראות את הפסל. המחשבה שרימו אותנו דרבנה אותנו בדרך למטה. הגענו לרגלי ההר, פנינו לשוער וניסינו לתאר לו בשפת סימנים חתול ישן. סימנו שפם, עצמנו עיניים. השוער לא הבין את כוונתנו. ואז השמעתי "מיאו מיאו", נחירות קלות ושוב "מיאו מיאו" ונחירות קלות בעיניים עצומות. השוער חייך חיוך גדול, אמר "הא, הא!", כלומר, "הבנתי" ורץ לעבר הקופה. לרגע חשבתי שהוא מתכוון להחזיר לנו את כספנו. אבל השוער הצביע אל מעל לקופת הכרטיסים ושם, מגולף בעץ, ניצב פסלון קטן של חתול ישן.

(המשך יבוא)

קישור קבוע

שמוליק רודנסקי ושמוליק סגל. מנוחתם עדן על במת היוצרים הגדולים ברקיע האל. נודעו בשם "שני השמוליקים". לפעמים, כאשר הצטרף אליהם שמוליק עצמון יבל"א, נקראו: "שלושת השמוליקים". כאן רק שניים.

מערכון קלאסי של אפרים קישון, שהצחיק את הסבא והסבתא (רשות השידור, 1984).

או במילים אחרות: אם הוא מאמין במשהו או במישהו, אז שאף אחד לא יבלבל לו את המוח עם העובדות. עדיין אקטואלי.

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 21.2.2014, בשעה 16:00

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

 

דובדבן – מועדון תרבות

מועדון "החתול והכלב" גאה להשיק: הופעות מוסיקה חיה, בחלל החדש והייחודי "הדובדבן",

בכל יום חמישי בשעה 22:00, רחוב קרליבך 23, תל אביב.

מוסיקאים, להקות ויוצרים המעוניינים להופיע, מוזמנים ליצור קשר: גיבסון, 050-849-7715

 

במעטפות

ארבעה אמנים מחפשים אהבה בין קירות הסטודיו ואורות הבמה.

זוכה פרס הסרט הטוב ביותר, פסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות ת"א 2013

סרט דוקומנטרי מאת שלי קלינג. בהשתתפות: קרן ורעות לוי - ריקוד, תום ואלכס פרקינסון - מוסיקה.

50 דק', ישראל 2013/ בימוי והפקה: שלי קלינג/ עריכה: איתי כוחיי/ צילום: יונתן אופק, שלי קלינג/ מוסיקה מקורית: גרשון וייסרפירר.
ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין.

הפקה עצמאית בשיתוף עם קרן Kunstenisrael המעודדת יצירה ישראלית בהולנד.

סינמטק ירושלים, 15/2 בשעה 20:00.  19/2 בשעה 18:00 בנוכחות הבמאית.























"מהות החיים" - ראיון

אמיר אוריין מתארח אצל אסי זיגדון ב"שעה המיוחדת" ברדיו "מהות החיים",

לשיחה אישית על יצירה, השראה, אמירה ודרך:

יום חמישי, 20.2.14, בשעה 16:00

ניתן להאזין לרדיו באינטרנט, באתר "מהות החיים"

וגם בסלולר באפליקציה חינמית, באייפון ובאנדרואיד - "רדיו מהות החיים",

ב"הוט" בערוץ 87, ב"יס" בערוץ 71.

(נועה אלבז, רדיו "מהות החיים")

 

בילוש מודיעה
להשכרה חלל בגודל 130 מ"ר

נוף פסטוראלי, חנייה בשפע. אפשרות לחלוקה למספר משכירים

אפשרות לשיתוף פעולה עם: בלהה זינגר, מושב בורגתא, 054-229-0096

 

שיעורי יוגה בבר קיימא!

עם נועה, מורה מוסמכת לאשטנגה-ויניאסה יוגה.

לימודי ויניאסה וביקראם יוגה בניו יורק ואשטנגה יוגה בהודו.

בואו לחזק את הגוף בתרגול דינמי וזורם. השיעורים מתאימים לכל הרמות.

אשטנגה-ויניאסה, מדיטציה ונשימה. שיעור הכרות ב-20 ש"ח בלבד.

ימי שני, 18:30-20:00. ימי חמישי, 9:00-10:30

*מומלץ להביא מזרון יוגה (למי שאין - צרו קשר ונשמור)

בר קיימא, רחוב המשביר 22, ת"א.

בהרשמה מראש, בטל', 050-698-0809. או באיוונט בפייסבוק או בדוא"ל

 

עיסוי מונגולי

העיסוי הסודי שהיה נהוג בקרב לוחמיו של ג'ינגיס חאן.

פנינה גינצבורג, טל': 03-529-9528

 

פרינג'י - אתר הצגות פרינג', בניהולו של רן בן עזרא.

 

טכנאי מחשבים

שחר נגר: 050-764-8002

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)

קישור קבוע

החומה

(6.2.2014) נטלי כהן וקסברג כותבת:

חזרתי מגרמניה ביום שני. הזונות לא יכולים להרשות לעצמם את השתתפותי בפסטיבל "רדיקאל-יאנג", מכיוון שבן זונה אחד קטן מהצוות האומנותי של הפסטיבל טוען שזה מאוד מאוד רדיקאלי והוא מפחד שיהיה על זה דיון לאומי שיוביל לבעיות בפסטיבל. הוא גם מפחד שהיצירות שלי תיצורנה ויכוח (איזה מפחיד, אני משקשקת - ויכוח!) והרי אמנות אמורה ליצור ויכוח, לא? הוא מפחד שיאשימו אותם באנטישמיות ובלה בלה בלה... אז גם לפסטיבל שנקרא "רדיקאל-יאנג" במינכן אין את הביצים להציג את היצירות שלי.

הזמינו אותי להופיע בפסטיבל במינכן שבו גם אמורים היו להקרין חלק מהסרטונים שלי, אבל לאחר שטסתי עד לשם לחתום על חוזה, הודיעו לי שהחליטו לצנזר את היצירות שלי. הבנתי שלא השתנה הרבה מאז מזרח גרמניה, אף שאנחנו אמורים להיות במערב.

העבודה שלי כבר התקבלה והודיעו לי שמצנזרים אותה, אבל תחושת האכזבה התנדפה במהירות לאחר שהבנתי שאני חלק מרשימה מכובדת של כותבים יהודים שצונזרה על ידי גרמנים. החלטתי להודות להם במקום הכי טוב שבו אפשר להצטלם: רחוב תומאס מאן.
(על השלט כתוב: אני גאה להיות ברשימת הכותבים היהודים שצונזרו ע"י גרמנים)
























 

קטע קצר שצולם בברלין: ילדה על יד חומה. קולה של אימא: יסמין וגנר.





















-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר, "הוידוי האחרון של אדולף היטלר")

--------------

"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר
אבל לא על כל מה שאתה רוצה לדבר".

(פאולינה, "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)

-------------- -------------- --------------

הטלוויזיה החברתית

סרטונים ומבזקים   

(אהוד שם טוב, 052.5433100)

-------------- -------------- --------------

הירקון 70

מהדורת חדשות שבועית

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il