ביום שני, 6.9.2010, התקיימה בתיאטרון הסמטה הצגת "מונודיא 2010", ערב מונולוגים-דיאלוגים, שכתבו וביימו חברי קבוצת המנחים, מחזור 13, וביצעו חברי קבוצת המשחק של תיאטרון החדר, מחזור 57. הנושא המרכזי של הערב: "חוויה מקומית", קטעים שמתייחסים אל הזמן והמקום שבו אנו חיים. הרצף מתחבר לתמונת פסיפס מקומית אקטואלית. הערב החל ברצף חימום שביצעו השחקנים בנוכחות הקהל. לאחר מכן החל רצף הקטעים. בשבועות הקרובים אנו מביאים, בכל פעם קטע מתוך הערב.

6. שיחות

כתיבה ובימוי: אדרה שפיגל. ביצוע: רן סלוניקי, יפעת אהרוני.

----------------------------------------- 

שיחה 1

(גבר ואישה משוחחים בטלפון יום אחרי שנפגשו לראשונה. יושבים חזיתית)

הוא: היי.

היא: היי.

הוא: מה שלומך?

היא: אני יופי. 

הוא: (שתיקה) את שומעת את החיוך הזה שמרוח לי על הפנים, מאוזן לאוזן?

היא: כן.

הוא: אז ככה אני, מאתמול, לא מפסיק, אני אפילו לא שם לב. החבר'ה חושבים שאני ב- High,  שלקחתי משהו.

היא: עד כדי כך?

הוא: אז זהו שאני מתלבט איך להגיד את זה. כי בסך הכול הרי אנחנו עוד לא ממש מכירים, וזה לא שאין לי ניסיון או שאני חלילה נזיר, ושהייתי עשר שנים נשוי את כבר יודעת, אז, לא.

היא: אני כבר ממש סקרנית! אתה לא יכול לזרוק כזה משפט ולהשאיר אותי ככה תלויה באוויר.

הוא: תבטיחי שלא תצחקי עלי?

היא: כן.

הוא: מבטיחה?

היא: (ברכּוּת) נו.

הוא: זה קצת מביך. (שתיקה) טוב, אז קודם כל אני רוצה שתדעי שזה היה מאד מיוחד בשבילי. כשחזרתי לקחת אותך, האמת, די הברזתי למישהי. לא חשוב. קרה משהו בדרך, הצחוק שלך או המגע שלך כשהתיישבת על האופנוע ואחזת בי, לא ממש יודע, אבל פתאום הרגשתי כל-כך קרוב אליך, כאילו שאנחנו מכירים שנים, ואז...

היא: גם אני הופתעתי, אתה יודע, מאד לא אופייני לי מה שקרה אבל אני לא מצטערת לרגע, להפך.

הוא: גם את מרגישה ככה?

היא: אה, אה.

הוא: תקשיבי, אני רוצה שתדעי שמה שעשית לי אתמול, את יודעת למה אני מתכוון, זה די מביך אותי, אני אפילו מתבייש להגיד ושלא תביני לא נכון, זה לא בגלל שלא מצצו לי בעבר, אלא מה שהרגשתי ואיך שהרגשתי ממך, שאני מתמסר לגמרי, עד הסוף, בלי להשאיר איזה "חצי-עין" ב"סטנד-ביי", הרגשתי שאני מרחף,  בחיים לא הרגשתי שאני סומך ככה על מישהו עד הסוף, טוטאלי, כל הזמן יש לי פלשבקים, ואז אני מגלה שכולם מסתכלים עלי, הוזה ומחייך כמו טמבל, מבינה?

היא: מאד.

----------------------------------------- 

שיחה 2
(היא במשרד, הוא בבית. היא יושבת. הוא עומד)

הוא (כעס): איפה את עכשיו?!

היא (בלחש): אני צריכה לסדר כמה דברים, בענייני המשרד, אז אני אדבר איתך אחר-כך טוב?!

הוא (צועק): זה ממש לא מקובל עלי, מהבוקר הפקידות המזוינות שלך לא יודעות איפה את ואת מצפה שאני אבלע את הלוקש הזה של "אני בענייני עבודה"?!

היא (מנסה להרגיע): לא תמיד הן מעודכנות, תוכניות משתנות, אתה יודע איך זה אצלנו, אל תעשה מזה סצנה עכשיו o.k.? נדבר על זה בערב.

הוא: אז מה?! שאני פשוט אשב לי כאן כמו כלב ואמתין ל"כוהנת הגדולה" שתועיל בטובה להקצות לי פירורים מזמנה היקר ? הא?! אבל אז יכאב לך הראש, נכון? בחוץ מנשקים לי את הידיים. אבל כאן? קודם הילדים, אני  בסוף, מקבל פירורים. אז כדאי לך להגיע לפני שאני עושה איתם איזה שיחה של הורה-ילד, כדי שלפחות הם יכבדו אותי, שיכניסו להם לראש שאבא הוא מלך! מלך!  האלו? האלו! את עדיין שם?! (טורק את השפופרת)Fuck  !

------------------------------------------- 

שיחה 3

(היא קמה חזיתית. הוא בהפניית גב אליה)

היא: היי, מה קורה?  אתה נשאר בבית אחר הצהריים? טוב, אתה לא רוצה לדבר, אז לא נדבר, אני אגיע לקראת חמש לאסוף את נעמה מהצהרון.

הוא: אני הולך לשם עכשיו לקחת אותה הביתה. כבר הודעתי למטפלת שתכין אותה.

היא: למה? למה עכשיו? קרה משהו?

הוא: נמאס לי! הגיע הזמן שאני אסביר לה איך מתנהגים! אני אבא שלה ולא איזה כלב! היא לא תעשה מה שהיא רוצה! היא לא תלך לסבא המפגר שלה ותגיד לו שאני אמרתי שהוא נאצי! היא נחש מניפולטיבי!

היא: אתה צרחת כל כך שכל מי שהיה בבית שמע,  תראה, אני מבינה שאתה כועס, אבל היא רק ילדה קטנה! איך אתה יכול להגיד...

הוא: וכשתהיה לה דלקת-אוזניים בגלל שהיא נכנסה לבריכה בלי האטמים, למרות שנאמר לה  במפורש לשים אטמים, שלא תבוא אלי, כי אני אזרוק אותה מהבית!

היא: היא שכחה, היא...

הוא: שלא תגיד ששכחה! היא שקרנית! שיכאב לה, זה לא ממש מעניין אותי!  שתלך לסבא המפגר שלה, אותו היא אוהבת! שהוא יטפל בה!

היא: אני מבקשת ממך, אני, תראה, אתה צודק, היא לא בסדר, אבל אתה יודע שהיא פוחדת... היא נבהלת, ...

הוא: הגיע הזמן שמישהו ישים אותה במקום! כל הזמן רואה רק את הצרכים של הילדים, ואיפה אני בעסק הזה, הא?!  כשנעמה נכנסת לחדר שלנו את מיד מתפנה אליה במקום להגיד לה שתלך להזדיין ולהעיף אותה מהחדר, אבל  כמובן, הצרכים שלי לא חשובים, אני תמיד נשאר עם הזין ביד! אז את יודעת מה? או שאת מגיעה עכשיו הביתה, עכשיו! ואת שוכבת איתי, או שאני נכנס בילדים, מה את אומרת על זה? (סוגר)

היא: אני מבקשת! חכה עד שאגיע... הלו?  

----------------------------------------- 

שיחה 4 - אפילוג

(עומדים זה מול זו. ייאוש שקט. דיבור רך, משלים עם המציאות הקיימת)

הוא: אני עוד שנייה מול הבית. תוציאי אותם החוצה כדי שלא נתעכב ותדאגי שיהיה להם בתיק כל מה שהם צריכים.

היא: הכול מוכן.

הוא: טוב. אז לאן את נוסעת?

היא: לצימר בצפון.

הוא: את נוסעת איתו?

היא: כן. לגבי הסירופ  שצריך לתת להם, כתוב בדיוק שם בדיוק כמה.

הוא: לפני או אחרי האוכל?

היא: לפני. כתוב.

הוא: אז זהו?

היא: כן. הא,  שנעמה לא תשכח לקחת את ה"כלבי" שלה, היא לא נרדמת בלעדיו, ותשאיר להם אור במסדרון, בלילה, אם יהיה להם פיפי.

הוא: כן, טוב. עוד משהו?

היא: לא. אה כן, שיגמרו את השיעורים ליום ראשון, אם אפשר.

הוא: אני מחזיר אותם בשמונה, כן?

היא: כן.

הוא: את תהיי כבר בבית, כן?

היא: כן. טוב, אני צריכה לזוז, שיהיה לכם בכיף, ביי.

הוא: ביי.

(יוצאים)