הצטרפו לאיגרת השבועית

מתן הביטוי לרגשות שלנו באמצעות היצירה, היא הדרך אל המצב הטבעי הנשאף של האדם, שהוא השמחה והאושר.


מעניין לדמות את תמונת התרבות שמקבל אדם בן ימינו, בייחוד זה הצעיר באמצעות "הצלחות" של האמן הרב-תחומי, ג'וליאן שנאבל. הצלחות של ג'וליאן שנאבל נראות עתיקות – כאילו חלקיהם הועלו ממעמקי האדמה בחפירות ארכיאולוגיות, נרחצו והודבקו בדחילו ורחימו בתהליך המכונה ע"י הארכיאולוגים בשם הרב משמעי - 'ריפוי', ואחר הוצגו במוזיאונים, ממש כמו הצלחות של שנאבל.

 

אך הצלחות של שנאבל עתיקות רק לכאורה. חלקיהן אינם פיסות של צלחת שלמה ממעמקי ההיסטוריה והפרהיסטוריה האנושית. הן מורכבת ומודבקת מחלקי צלחות חדשות, ששוברו בכוונת תחילה לצורך האמירה הפסיאודו ארכיאולוגית והפוסט מודרניסטית של האמן.

 

הצלחות של שנאבל מעלות על הדעת את תרבות המערב מאמצע המאה ה-20 ואילך, שפניה כפני הגוגל - אוסף שברים שמושיט לך הסרוור. שברים וזהו זה. אין שלם, ויש כאלה שיגידו, שגם לא צריך להיות. אך אצלי נוצרת ההרגשה שגם אין 'ריפוי' ארכיאולוגי או לוגי ופסיכולוגי.

 

שלוש דוגמאות: אחת מערוץ מצו המכובד ושתיים מערוצי הסרטים של הוט, המעידות על נוכחותו הפעילה של סינדרום "הצלחות של ג'וליאן שנאבל" בחיי התרבות שלנו ועל 'הלא כלום' ו'הסתם' מהספר "הסיפור שאינו נגמר" החופר תחתינו ואוכל בנו כל חלקה טובה.

 

מי זה בכלל ברכט?, שואלת מתורגמנית כתוביות ממוצעת, כאשר שמו מופיע בסטנוגרמה שקבלה, ומשמיטה את שמו של המחזאי הענק, מהכתובית שנועדה להאיר את עיני הצופים לגבי מהות האופרה החברתית האקספרסיוניסטית: "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני".

 

תורגמנית הכתוביות של הסרט "הנשים" מן המאה ה-21, לא שמעה על סרט "הנשים" (1939) בבימויו של ג'ורג' קיוקור, בכיכובה של אשתו, נורמה שירר. זהו סרט בשחור לבן, שמשובצת בו תצוגת אפנה צבעונית. השחקניות הנראות על המסך כולן נשים, הגברים הם רק נושא לרכילות, מקור לכאב לב והתפלספות.“Ho l’amour, l’amour!”  אומרת המיליונרית שגרושה שש פעמים, בסרטו של קיוקור, הפוגשת את מרי, גיבורת הסרט, בריו, המקום שאליו מגיעות כמעט כל הנשים בסרט כדי להתגרש מדי פעם.

 

אולי כלל לא עולה בדעתה שקיים גם סרט שני, גרסה שנייה של הסרט, בדרך אל "הנשים", של מג ראין, כי הוא נושא שם שונה: The Opposite Sex (1956), "המין האחר". סרט סינמסקופי צבעוני לגמרי, בכיכובן של ג'וּן אליסון, הבלונדינית הדקה והאצילית וג'ואן קולינס הצעירה, הברונטית העסיסית, הפאם פאטאל, הורסת המשפחות המאושרות, שנים רבות לפני "שושלת". הדמויות אמנם נושאות את אותן שמות: מרי הנבגדת וקריסטל, גונבת הבעלים, אבל לקשר, גם גוגל לא שם לב.

 

הסרט מתרחש הפעם בעולם המיוזיקל, השירה והתיאטרון. הפעם רואים על המסך את הגברים ובראשם בעלה הבוגדני של מרי המסכנה, שהיא כאן לא עקרת בית יאפית כמרי המקורית של קיוקור, כי אם זמרת בעלת קריירה מצליחה בטלוויזיה ותיאטרון של בעלה, בעוד מרי של קיוקור הייתה, כאמור, רק עקרת בית, והסרט הצבעוני, כולו הפעם, אומר לנו בעקיפין, שאפילו קריירה זוהרת לא תצילך בגידת בעלך.

 

נושא זה מביא אותי לתמה של הסיפור, המחזה והסרט "להיות ג'וליה" שהוא הדוגמא השלישית. במרכזו שחקנית כוכבת מזדקנת המובסת, באופן זמני, על ידי כוכבנית צעירה ויפה, שיש לה 'מזל של מתחילה' על הבמה וגם בלבו של בעלה של השחקנית הנ"ל, שהוא גם הבמאי.

"העלמה ג'וליה"– גרסה ראשונה – הסיפור "להיות ג'ולי" מאת סומרסט מוהם (1938), סופר אנגלי, שרבים מספריו וסיפוריו זכו לעיבוד קולנועי (ראו "בכבלי אנוש", למשל) גרסה  קולנועית ראשונה בשנות השישים, עם השחקנית הגרמנייה היפהפייה, לילי פאלמר, בתפקיד הראשי וגרסה אחרונה ב-2009, עם שחקנית יפה לא פחות - אנט באנינג - בתפקיד הראשי.

 

הצופה בקולנוע ובטלוויזיה, אולי איננו יודע שמדובר ביצירה מורכבת בת מאה שנה כמעט. הוא רואה 'צלחת'  וחושב 'צלחת חדשה' וטוב לו. שלא כבפסל של שנאבל שבו הצופה רואה את 'הצלחת' וממה היא נוצרת.

 

וזה גם ההבדל בין מודרניזם לפוסט מודרניזם. במודרניזם הצופה וודאי האמן, מודעים למקור, להיסטוריה של היצירה, המשוחחת עם יצירות קודמות עליהן היא מבוססת.

 

אז מי זה ברכט בשבילם? 'קטן עליהם'! למה לציין שכתב את הליברית ל"עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני"?! שמות הזמרים המבצעים, הבמאי, הכוריאוגרף, המלבישה - הרבה יותר חשובים!

 

ומה זה חשוב שהסופר הבריטי המרתק, סומרסט מוהם, כתב את הסיפור עליו התבססו הסרטים, ושג'ורג' קיוקור הגה כבר ב-1939 את הרעיון עליו התבססו הסרטים שבאו אחריו? מה שחשוב הוא שאנט בנינג משחקת את השחקנית המזדקנת, המנסה לחדש את נעוריה באהבה מאוחרת וש"הנשים" מ-2007 הוא סרטה של מג ראין ממש כמו שהשיר "הכניסיני תחת כנפך" הוא שירה של ריטה. רבים לומדים זאת לראשונה ב"כוכב נולד" (מה, באמת, ביאליק כתב את זה? את בטוחה?).

 

תרבות של שברי צלחות חדשות. ואנונימית המתחפשת לתרבות של ממש והלא כלום אורב ואוכל ללא הפסקה.

לאיגרת השבועית של 2014 . 2 . 13