"מה קורה?" שיחה. מדברים.
- אתמול הייתי באודישן. הבמאי אמר שאני בול לתפקיד. הם היו נורא נחמדים אלי. עבדנו המון זמן על הקטע. הייתי בטוחה שקיבלתי את התפקיד. היום דיברתי עם הסוכנת והיא אמרה שלא קיבלתי. אני מאוכזבת. למה בכלל ללכת לאודישנים?
שאלתי, כן, למה ללכת לאודישנים?
דממה.
נראה היה כאילו שאלתי למה לאכול, לשתות, לישון, לפגוש חברים. כאילו ללכת לאודישנים זו גזרה משמיים או תנאי הכרחי לחיים. אכן לפעמים זה תנאי הכרחי. אבל בכל זאת יש הבדל. לאכול מוכרחים. ללכת לאודישנים מוכרחים?
- אודישן? בשביל עצם ההתנסות שהיא בעצם צעד נוסף בדרך. ללא קשר לתוצאה. כי מכל התנסות לומדים.
- אודישן הוא אתגר בעצם העמידה על במה. התמודדות עם פחדים. לזרוק את עצמך למים. לא להניח לתגובות שליליות של בוחנים או שחקנים אחרים, להשפיע עליך.
- אשמח מאוד לקבל עבודה שתכניס לי הרבה כסף בטווח של זמן קצר יחסית. פעם אחת להתנסות בפרויקט אינטנסיבי בתעשייה כדי לחוות מבפנים מה קורה שם ואם זה משהו שמתאים לי או לא. רצון בהכרה ואישור לאגו. קצת פרסום וחשיפה. פידבקים וגאווה מהסביבה שלי. הזדמנות למסגרת אינטנסיבית שבה אני יכול להתנסות ולהשתפשף ביכולות שלי מול מצלמה. זהו.
- זו דרך להיחשף, להתקבל, שיכירו אותך, להתחרות באחרים.
- יש לי חבר שהוא מזליסט, כל מה שהוא רוצה הוא מקבל. פעם שאלתי אותו איך זה שאתה כזה מזליסט? הוא ענה, ״זה לא שאני מזליסט, אני ממשיך לנסות איפה שאחרים מוותרים״.
תגובות נאות
ושוב דממה.
על מה עוד יש לדבר? אודישנים יש? יש. כדי לקבל תפקיד צריך לעבור אודישן? צריך. מיצינו. לכאורה מדברים במובן מאליו.
אודישנים, כמו ראיונות עבודה, כמו מבחני כושר וידע, רוב בני האדם נחשפים אליהם כהכרח, כצורך קיומי או כבחירה אישית. בשנים האחרונות, בגלל ריבוי השחקנים, ההסתברות לקבלת תפקיד היא נמוכה ובכל זאת הולכים.
לפני שנים רבות מספור לא היו אודישנים. כולם הכירו את כולם. צריך שחקן? מזמינים אותו לעבודה ממש. לא מתאים? נפרדים בצער וקוראים לשחקן אחר. בדרך כלל לא. במאים שבאו ממזרח אירופה הביאו את האודישן לארץ ישראל הנבנית. קראו לזה אודיציה. האם אני מתגעגע לימים עברו? לא.
הגל התעשייתי הגדול והראשון של אודישנים הובא לכאן ע"י גיורא גודיק ז"ל בשנות השישים. הוא פתח את תיאטרון המחזמר שלו באולם קולנוע אלהמברה בשדרות ירושלים ביפו והזמין שחקנים לאודישים. הם קראו לזה "שוק עבדים". לא היו רגילים לשיטת הסרט הנע, להצטופפות במסדרון האחורי הטחוב של התיאטרון, פנים אל פנים עם עשרות שחקנים מבועתים אחרים. רבים לא היו מוכנים לתנאים אלו ולא באו לאודישנים. כך גם היה בימי הראינוע הראשונים. שחקני תיאטרון ראו לעצמם פחיתות כבוד לשחק בסרטים. היום להופיע בסרטון פרסומת הוא משאת נפש המונית.
בתיאטרון החדר אין אודישנים. יש פגישות הכרות. הבדל סמנטי? לא. הבדל מהותי.
הליכה לאודישן מגלמת בתוכה לא רק את הרצון לקבל עבודה, אלא גם את הצורך באהבה, בקבלה, בהכרה ובהשתייכות למוקד כוח ולכאורה מחזקת את האמון של אדם בעצמו. זו כמובן אשליה. בתעשייה אתה חפץ. מוצר צריכה בעל תו של פג תוקף ודאי, אבל לא ידוע מראש. לא הכישרון שלך נבחן, לא האנושיות שלך נבחנת. על גבך נבנית תעשייה ואתה מנקין בחלון הראווה של ההפקה, אימום, דמוי-אדם, בובת-הדגמה. כך ראוי לקבל את הדברים ופירושו של דבר, להתייחס לאודישן תעשייתי כאל רע הכרחי ולא באמת חשוב באופן ממשי. השלמת הכנסה.
אלן פייג', שחקנית תעשייה: "הנה אני, שחקנית המייצגת תעשייה שבמובנים רבים כופה על כולנו סטנדרטים קשוחים של יופי, של חיים טובים, של הצלחה, סטנדרטים שאני חייבת להודות, השפיעו עלי. זו תעשייה שמכניסה לראשנו רעיונות שלא היו בהם קודם, שמורים לך איך עליך לנהוג, להתלבש, ומי עליך להיות. ניסיתי להיות אותנטית, ללכת אחרי הלב שלי, אבל זה היה קשה."
אפשר ששחקן המתחיל דרכו, יגיב בזלזול: "יאללה, שהתעשייה תיקח אותי! אני מסכים שהיא תקבע לי מי אני, איך עלי לנהוג, להתלבש. רק שתיקח". שיהיה בריא.
חלק מבתי הספר הקלאסיים למשחק מכשירים יוצרים לתעשייה בלבד ומלמדים שאם אתה לא מופיע, אתה לוזר. כך מגדלים דורות של יוצרים עצבניים, שחייהם סבל מתמשך.
ראוי לשנן לעצמנו:
ללכת לאודישנים בתעשייה, הוא עניין של בחירה ולא הכרח.
אודישן לא בוחן אותך כיוצר וכאדם, לפעמים אפילו לא את הכישרון שלך, אלא את התאמתך לחזון של הבמאי או המלהק. זה לעצמו גורם מעצבן.
אודישן הוא משחק הימורים.
על כן, כדי לשמור על שפיות הדעת, מוכרחים לשמור על מידתיות:
עשית אודישן תעשייתי וקיבלת עבודה? שמח בחלקך והיית אך שמח.
לא קיבלת? צפה ליומיים של דיכאון ורגשות אשמה. לאחר שניתחת את ההופעה שלך באודישן, הסק מסקנות, תרגל אותן ושנן לעצמך שאתה טוב. גם אם לא התקבלתי, אני טוב. כך, בפשטות.
רצוי שתמצא לך את הפינה היצירתית שלך ותשאף לעשות אמנות, או תעשה תיקון במקום שבו לא הממון והפרסום קובעים מה שאתה עושה, אלא החלום האישי הנפרד שלך, או תמשיך בעבודה זמנית עד שתמצא. כך נוהגים שחקנים רבים.
כי אודישן בא והולך. ממון ופרסום באים והולכים.
היצירתיות שלך היא לעולם עמוד השדרה האנושי שלך.
היצירתיות שלך לעולם קיימת.
