האיגרת השבועית

"מה קורה?" שיחה. מדברים.

- אתמול הייתי באודישן. הבמאי אמר שאני בול לתפקיד. הם היו נורא נחמדים אלי. עבדנו המון זמן על הקטע. הייתי בטוחה שקיבלתי את התפקיד. היום דיברתי עם הסוכנת והיא אמרה שלא קיבלתי. אני מאוכזבת. למה בכלל ללכת לאודישנים?

שאלתי, כן, למה ללכת לאודישנים?

דממה.

נראה היה כאילו שאלתי למה לאכול, לשתות, לישון, לפגוש חברים. כאילו ללכת לאודישנים זו גזרה משמיים או תנאי הכרחי לחיים. אכן לפעמים זה תנאי הכרחי. אבל בכל זאת יש הבדל. לאכול מוכרחים. ללכת לאודישנים מוכרחים?

- אודישן? בשביל עצם ההתנסות שהיא בעצם צעד נוסף בדרך. ללא קשר לתוצאה. כי מכל התנסות לומדים.

- אודישן הוא אתגר בעצם העמידה על במה. התמודדות עם פחדים. לזרוק את עצמך למים. לא להניח לתגובות שליליות של בוחנים או שחקנים אחרים, להשפיע עליך.

- אשמח מאוד לקבל עבודה שתכניס לי הרבה כסף בטווח של זמן קצר יחסית. פעם אחת להתנסות בפרויקט אינטנסיבי בתעשייה כדי לחוות מבפנים מה קורה שם ואם זה משהו שמתאים לי או לא. רצון בהכרה ואישור לאגו. קצת פרסום וחשיפה. פידבקים וגאווה מהסביבה שלי. הזדמנות למסגרת אינטנסיבית שבה אני יכול להתנסות ולהשתפשף ביכולות שלי מול מצלמה. זהו.

- זו דרך להיחשף, להתקבל, שיכירו אותך, להתחרות באחרים.

- יש לי חבר שהוא מזליסט, כל מה שהוא רוצה הוא מקבל. פעם שאלתי אותו איך זה שאתה כזה מזליסט? הוא ענה, ״זה לא שאני מזליסט, אני ממשיך לנסות איפה שאחרים מוותרים״.

תגובות נאות

ושוב דממה.

על מה עוד יש לדבר? אודישנים יש? יש. כדי לקבל תפקיד צריך לעבור אודישן? צריך. מיצינו. לכאורה מדברים במובן מאליו.

אודישנים, כמו ראיונות עבודה, כמו מבחני כושר וידע, רוב בני האדם נחשפים אליהם כהכרח, כצורך קיומי או כבחירה אישית. בשנים האחרונות, בגלל ריבוי השחקנים, ההסתברות לקבלת תפקיד היא נמוכה ובכל זאת הולכים.

לפני שנים רבות מספור לא היו אודישנים. כולם הכירו את כולם. צריך שחקן? מזמינים אותו לעבודה ממש. לא מתאים? נפרדים בצער וקוראים לשחקן אחר. בדרך כלל לא. במאים שבאו ממזרח אירופה הביאו את האודישן לארץ ישראל הנבנית. קראו לזה אודיציה. האם אני מתגעגע לימים עברו? לא.

הגל התעשייתי הגדול והראשון של אודישנים הובא לכאן ע"י גיורא גודיק ז"ל בשנות השישים. הוא פתח את תיאטרון המחזמר שלו באולם קולנוע אלהמברה בשדרות ירושלים ביפו והזמין שחקנים לאודישים. הם קראו לזה "שוק עבדים". לא היו רגילים לשיטת הסרט הנע, להצטופפות במסדרון האחורי הטחוב של התיאטרון, פנים אל פנים עם עשרות שחקנים מבועתים אחרים. רבים לא היו מוכנים לתנאים אלו ולא באו לאודישנים. כך גם היה בימי הראינוע הראשונים. שחקני תיאטרון ראו לעצמם פחיתות כבוד לשחק בסרטים. היום להופיע בסרטון פרסומת הוא משאת נפש המונית.

בתיאטרון החדר אין אודישנים. יש פגישות הכרות. הבדל סמנטי? לא. הבדל מהותי.

הליכה לאודישן מגלמת בתוכה לא רק את הרצון לקבל עבודה, אלא גם את הצורך באהבה, בקבלה, בהכרה ובהשתייכות למוקד כוח ולכאורה מחזקת את האמון של אדם בעצמו. זו כמובן אשליה. בתעשייה אתה חפץ. מוצר צריכה בעל תו של פג תוקף ודאי, אבל לא ידוע מראש. לא הכישרון שלך נבחן, לא האנושיות שלך נבחנת. על גבך נבנית תעשייה ואתה מנקין בחלון הראווה של ההפקה, אימום, דמוי-אדם, בובת-הדגמה. כך ראוי לקבל את הדברים ופירושו של דבר, להתייחס לאודישן תעשייתי כאל רע הכרחי ולא באמת חשוב באופן ממשי. השלמת הכנסה.

אלן פייג', שחקנית תעשייה: "הנה אני, שחקנית המייצגת תעשייה שבמובנים רבים כופה על כולנו סטנדרטים קשוחים של יופי, של חיים טובים, של הצלחה, סטנדרטים שאני חייבת להודות, השפיעו עלי. זו תעשייה שמכניסה לראשנו רעיונות שלא היו בהם קודם, שמורים לך איך עליך לנהוג, להתלבש, ומי עליך להיות. ניסיתי להיות אותנטית, ללכת אחרי הלב שלי, אבל זה היה קשה."

אפשר ששחקן המתחיל דרכו, יגיב בזלזול: "יאללה, שהתעשייה תיקח אותי! אני מסכים שהיא תקבע לי מי אני, איך עלי לנהוג, להתלבש. רק שתיקח". שיהיה בריא.

חלק מבתי הספר הקלאסיים למשחק מכשירים יוצרים לתעשייה בלבד ומלמדים שאם אתה לא מופיע, אתה לוזר. כך מגדלים דורות של יוצרים עצבניים, שחייהם סבל מתמשך.

ראוי לשנן לעצמנו:

ללכת לאודישנים בתעשייה, הוא עניין של בחירה ולא הכרח.

אודישן לא בוחן אותך כיוצר וכאדם, לפעמים אפילו לא את הכישרון שלך, אלא את התאמתך לחזון של הבמאי או המלהק. זה לעצמו גורם מעצבן.

אודישן הוא משחק הימורים.

על כן, כדי לשמור על שפיות הדעת, מוכרחים לשמור על מידתיות:

עשית אודישן תעשייתי וקיבלת עבודה? שמח בחלקך והיית אך שמח.

לא קיבלת? צפה ליומיים של דיכאון ורגשות אשמה. לאחר שניתחת את ההופעה שלך באודישן, הסק מסקנות, תרגל אותן ושנן לעצמך שאתה טוב. גם אם לא התקבלתי, אני טוב. כך, בפשטות.

רצוי שתמצא לך את הפינה היצירתית שלך ותשאף לעשות אמנות, או תעשה תיקון במקום שבו לא הממון והפרסום קובעים מה שאתה עושה, אלא החלום האישי הנפרד שלך, או תמשיך בעבודה זמנית עד שתמצא. כך נוהגים שחקנים רבים.

כי אודישן בא והולך. ממון ופרסום באים והולכים.

היצירתיות שלך היא לעולם עמוד השדרה האנושי שלך.

היצירתיות שלך לעולם קיימת.

(קטעים מעבודת המחקר של טאל לוי, אמנית מופיעה ומטפלת בתנועה, בוגרת תיאטרון החדר, הבוחנת את הערך התרפויטי המוסף שב"שיטת אוריין - המעגל הפתוח", בעבודה עם אמנים מופיעים. מנחה: ד"ר אסתר הס, מכללת לסלי, נובמבר 2012)

1.א. המרחב כחלק מהסֵטינג

לסביבה הטיפולית, המקום שבו הטיפול מתרחש, יש משמעות רבה ביותר לגבי הטיפול עצמו. החלל – החדר / הסטודיו / הכיתה, פריטי הריהוט ומיקומם בתוך החלל - הספה, הכיסאות והדלת - לכולם יש השפעה על התהליך הטיפולי. תיאטרון החדר, המקום העיקרי שבו הועברו לימודי השיטה הוא סלון ביתו של אוריין. לפיו (1985): תיאטרון החדר הוא מקום בו ניתן לבדוק חומרים אמנותיים בקרבה מרבית. החלל הוא שותף בכוח בתהליך העשייה האמנותית, ובאמצעותו מבררים את מערכת היחסים בין החלל ליוצר, בין שניהם לסביבה חברתית רחבה וקבוצת צופים נוכחת.

מרחב העבודה כחלק חשוב בתהליך הלמידה הוזכר בכמה מהראיונות, כמקום שאִיפשר את התהליך הלימודי וההתפתחותי ושהיו לו גם השפעות תרפויטיות. כפי שמתאר מרואיין 4, ש', שחקן, במאי ומנחה קבוצות:

"כל הדבר הזה יושב בתוך מסגרת, יושב בתוך כלי, בתוך מְיכל, וזה הרגיש כמו בית. אנשים מרשים לעצמם לשבת או להשתרע - אחד על השטיח, אחד על הכורסה."

מרואיין 7, מ', הזדהה עם התחושה הזאת: 

"היה משהו שקסם לי מאוד בכך שכל מפגש התרחש בדירה שלו, בכך שזהו חדר ואתה מתייחס לתיאטרון בצורה הכי בלתי אמצעית שלו. תמיד אותו הסֵטינג. ויש משהו בתוך המסגרת המאוד מוגבלת הזו, שמאפשר לך להיות!"

מרואיין 9, א', מנחה קבוצות:

"מה שטוב קודם כל, זו העובדה שזהו מקום קטן, שזה הבית שלו והחדר שלו, ושאפשר 'להיות' שם."

(עמ' 46 - 47)

(המשך יבוא)

האבסורד בתיאטרון התקבע כמושג המתייחס אל יצירות דרמטיות שנכתבו לאחר מלחמת העולם השנייה, כשאת הזרם הזה מובילים בעיקר מחזאים שחיו בפריס וכתבו צרפתית.

לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה פריס בירת התרבות ומיקדה אליה את מיטב האמנים  בתחומים השונים של האמנות. ניתן להבין שהבירה המעטירה הזאת שלא סבלה הרס וחורבן כמו לונדון מצד אחד, או ברלין מן הצד השני, סיפקה את הסביבה והמיליה המאפשרים ליוצרים חיי יצירה.

המלחמה ההרסנית, שבה נשחקו עד עפר כל ערכי היסוד של האנושיות, אמיתות ואמונות נסדקו והתרסקו ונתגלו כחסרות ערך, הצמיחה בלב האמנים לא רק ספקנות עמוקה, אלא גם העלתה את הסרקזם והערעור על כל המוסכמות וההתארגנויות שהיו מוכרות עד אז. נראה היה שאין יותר לסמוך על ההיגיון והשכל הישר, הם כשלו לחלוטין לאורך כל המחצית  הראשונה של המאה העשרים. כוחות אופל פנימיים שמקורם במסתרי הנפש האנושית רק חיכו לאפשרות ולהזדמנות כדי לפרוץ החוצה ולהפוך במחי יד את האנושי למפלצתי. יתרה מכך, כל המבנים הרעיוניים וההתארגנויות האנושיות המתקדמות, רק שרתו בנאמנות ובמסירות את ממלכות הרשע ותירוצים הגיוניים לכך אף פעם לא חסרו.

לא פלא שכל המבנים החברתיים, ההסכמים החברתיים, המוסכמות. ההתארגנויות ומערכות היחסים כולם נראו כמבנים מפוארים אולי, אך חסרי עמידות כלשהי וכתפאורה ריקה המכסה על התוהו האורב לפרוץ ולהשתלט. ההיסטוריה של התקופה רק סיפקה הוכחות ניצחות להנחת הפסיכואנליזה שמתחת לכל המבנים הנפשיים מתקיימת איזו לבה של אי מודעות. מן לא מודע רב עוצמה שכל הריסונים למיניהם לא יצליחו לבטלו והוא ימשיך לארוב כדי לקחת לידיו את מוסרות השלטון.

התקווה לניצחון הטוב, הצדק וההיגיון הבריא מתנפצת לרסיסים למול ערמומיותו ונחישותו של הרוע. אך גם הכוח השטני לא היה זוכה לעוצמה שלה זכה, ללא הסוכן החשאי רב היכולת - הקונפורמיזם.

העדריות, עצימת העין, ההליכה בתלם, ה"לא ראיתי לא שמעתי", "כל אחד והמרק שלו". ההסכמה שבשתיקה. ההתחמקות מאחריות, האמונה העיוורת בסדר הקיים. הפחד מפני שינוי, הפחד מן החרות, הדורשת אחריות, חשיבה עצמאית ועמידה חשופה מול ראי מצפונך. פחדים אלה הם הכוחות המזינים את אירועי הרוע מאז ועד היום.

אל המקום הזה שבו "אין עושים גלים", שבו החיים הנוחים השלווים, החיים עלפי ערכיה של הבורגנות הנהנתנית, מכוונים חיציו של תיאטרון האבסורד. ממש אל לב החולשה האנושית והחברתית של - לא לעשות גלים, להמשיך ללכת בתלם, לשם כוונו חיצי הלעג המורעלים של יונסקו ועמיתיו.

עולם שאלוהים ואדם כשלו לנהלו כשלון צורב ומחפיר, שבו כל האמונות והתורות, האידיאולוגיות והאוטופיות לא מנעו את השואה והשואות האחרות, שבו כל המבנה המפואר של ההסכמים החברתיים לא חיפו על החורבן הטוטלי ונתגלו כמערכות אינטרסים כדי להמשיך את המצב של כל דאלים גבר – עולם כזה משאיר למתבונן האינטליגנטי רק את האפשרות להצביע על עולמנו כמקום הנשלט ע"י האבסורד וכל הערכים עליהם גדלה התרבות, כל האמונות וההבטחות לעתיד של עולם טוב יותר – הינן אבסורד.

אנו מבינים את המונח אבסורד כחוסר היגיון, כסתירה מתמדת של דברים מוכרים ובטוחים, של הליכה עיוורת אחר משהו או מישהו מבלי שים לב למה שמתרחש מסביב וכו'. כדאי לתת את הדעת לכך שמקור המילה הוא רומי-לטיני: Absurdus שהוא צירוף של שתי מילים האחת היאab  ופירושה: הרחק מ... או: שלא כמו, מחוץ ל...  באנגלית ההברה ab מתורגמת

ל: Out of, Away from, והשנייה Surdus, שפירושה: דממה או חירשות. לצירוף כולו יש מקבילת דימוי בעברית: שיח של חרשים או דו-שיח של חרשים. כלומר, לא רק שאין שומעים האחד את השני, אלא ממשיכים להיאבק על הבעת הדעות כאילו כן שמעו ובכך מייחסים האחד לשני דברים שכלל לא נאמרו וכוונות שמקורן סובייקטיבי לחלוטין. ממשיכים שגרת יחסים או מאבק מבלי לשמוע או מבלי יכולת לשמוע מה כל אחד מן המקיימים את המערכת באמת חושב ואומר. בקיצור, שיח של חרשים. הבחירה במום החירשות אינה מקרית ואינה סתמית. היא מבטאה באורח סרקסטי את  מעידתם של המחשבות, הרעיונות, הרצונות, החלומות וכו' – למצוא דרך להגיע ולהיקלט מעבר לספירת העצמי שחווה אותן. עם זאת המערכת מקיימת את עצמה כאילו כן התרחשה קליטה כזאת. היא מפצה את עצמה ביחוס לזולת את מה שאתה חושב שהוא חושב. אבסורד.

רבים ממחזותיו של יונסקו יש בהם יסוד כזה. והוא מוסיף גם את האפשרות התומכת והיא: שכאשר כן שומעים האחד את השני, מתנהלים הדברים סביב קטנות או שטויות שמייחסים להם ערכים גבוהים עד נשגבים. מעלים בקודש את הטריוויאלי והבנאלי. יסוד נוסף בכתיבה הוא: הליכה עד לקצה הבלתי מתקבל על הדעת של רעיונות או ביטויים מטפוריים. אנשים כהי-רגש הם אנשים בעלי עור עבה. גסות רוח מכונה בהמיות, חוסר התחשבות ובריונות מכונים מרפקנות. יונסקו הולך עם הדברים האלה עד הסוף.

הם מתממשים על הבמה. מכיוון שהבמה מטפורית לחיים עצמם. הרי ברור ומובן שהיא המקום לממש בפועל כל מטפורה. המשפחה הבורגנית נוטה לטאטא אל מתחת לשטיח. במשך הזמן מצטברת שם טינופת לא קטנה.

אם כבר, אז למה לא לדחוף לאיזה חדר אחר. שם צומחת וטופחת הגוויה שאין רוצים לדעת על קיומה. אך היא גדלה וגדלה עד לממדים שאין די לה בחדרה הקטן והיא פורצת דלתות והורסת קירות. כל זה כתוצאה מהעמדת הפנים שאצלנו הכול כשורה. מתקדמים בתלם וכמו הסוס המושך את המחרשה שמים מצילות עיניים כדי לא לראות מה שלא כדאי לראות. או מה שאין אמורים לראות. העיקר לא להסתבך.

לקרנפים של יונסקו  משנת 1958, הוצמדה קונוטציה כמעט מובנת מאליה – המשטרים הטוטליטריים, בהתחלה לגרמניה הנאצית ולאחר מכן גם ל"דיקטטורה של הפרולטריון" ברוסיה. דורסנות ברוטאלית של משטר אזרחי לא הייתה מוכרת עד לתופעות  הזוועה של הפשיזם בפועל. השאלה איך זה קרה ואיך זה עבד, לא נתנה מנוח לעולם היצירה האמנותית של המאה ה-20.

יונסקו השיק מחזה בעל יומרה ענקית: לפצח את החידה ולבנות צעד אחר צעד את מהלך העניינים המוליכים חברה אנושית רגילה ביותר להתבהמות גסה, פראית וברוטאלית. הוא מכוון, בניגוד ל"1984" של ג'ורג' אורוול למשל, לא למעלה, אל האח הגדול, אלא ישירות אל האזרח הרגיל, האדם הפשוט, אלי ואליך. מה חלקנו בעניין הזה. איך נתנו לזה לקרות. איך הראינו אזלת יד כזאת.

כך, סבורני, צריך להתייחס אל המחזה גם כיום. אנו חיים בחברה מקורנפת בעליל. התהליך מתרחש סביבנו כבר שנים. הוא צובר תאוצה גם בחוגים אינטליגנטיים וגם בקרב פשוטי עם. גם בקרב דתיים וגם בקרב חילוניים. את הערכים ההומאניים האוניברסאליים מקדימים ערכים לאומניים, מסתגרים, ערכים שמקורם בפחד ושנאה. פחד מפני זרים ושנאת זרים מזינים זה את זה ומצמיחים תיאוריות המצדיקות כל נבלה כשהיא מופנית  כלפי זרים או אחרים. הגישה הזאת צוברת תמיכה והשלטון נהנה ממנה בחינם.

אבל יהיה זה משגה, לכוון את המחזה לכתובת ישראלית מזוהה. אין לנו תיקון אמיתי ללא תיקון הלבבות. לכן ראוי המחזה שיהיה מכוון כולו אליך ואלי. עם זאת אין טעם להעתיק את מקומו ואת זמנו, אלינו לכאן. עדיפה צרפת של בימת קרשי העץ העירומה, כמאמר שייקספיר, על פני הצבעה חד-משמעית ומתחכמת, "הנה זה עלינו, שלא תטעו". אין צורך להצביע באצבע המורה. מוטב לאפשר לעניינים להתגלגל כפי שנכתבו. אמיתו של המחזה היא "אמת משל" לפי ביאליק בעקבות ר' יהודה הנשיא .

"אמת משל" – מביאני אל הדיון הבא. כשבוחנים אמניות ייצוג כמו המשחק והתיאטרון אבל לא רק. גם בספרות וגם באמנויות הפלסטיות, פיסול וציור, ובקולנוע – עולה שאלת האמת. האם יש ביצירה אמת או חס וחלילה אין בה. כלומר, על האמנות - האסתטיקה, מטילים הערכות או התבוננויות מתחום האתיקה. אין להתחמק מן הצורך העמוק שלנו לראות חיבור אמיץ ועמוק בין האתי לאסטטי. בין היפה למוסרי.

השאיפה הזאת היא בעייתית מעצם טבעה. ברגש או בתחושה אנו תומכים בה בכל לב. אך האם תמיד היפה הוא גם טוב? האם תמיד המכוער הוא גם רע? האם בכלל ניתן להעמיד דבר מה על יסודות כה יחסיים?

התשובה לכך חייבת להיות זהירה. אולי נכון יהיה לומר שכל אחת מן התכונות מחייבת התייחסות מבית מדרשה של חברתה. האתי אמור להיבחן גם במידת האסתטי שבו כשם שהאסתטי חייב בבוחן דומה מצד האתי שבו. זהו ניסיון להרחיב מעט בהגדרה התלמודית  "אמת משל". זו אמת המתייחסת להקשר האמנותי-ספרותי שלה, וזה משל ספרותי שמתחייב באמת הפנימית שאמורה להיות בו.

"קרנפים" של יונסקו, ונא לשים לב: בלי הא הידיעה! הוא בלי ספק משל. את אמיתו הוא שואב גם מן האירועים ההיסטוריים וגם מן המהלך הפנימי של גיבוריו בעיצוב ריאליסטי ופשוט. הדגש, המוגזם מעט יש לומר, של הלוגיקן וההיגיון "האבסורדי" שהוא מלמד רק מדגישים את הפשטות המוכרת כל כך של רחוב, חנות מכולת, בית קפה, לקוחות, משרד ופקידים, והיחסים הנפרשים לנגד עינינו גם הם על סף הבנאלי: חברות, אהבה מוסתרת, נאמנות למקום העבודה, הירארכיה של משרד, קנאה קטנה, נימוסים בנאליים וכו'. בתוך עולם התרבות המתהפך להיות ג'ונגל של חיות דורסניות, ממשיכים הגיבורים לנסות ולנהל חיים פשוטים עד שהם נשאבים מרצון אל התהפוכה המתגלגלת.

אין צריך לומר שהמחזה הזה בהיותו משל לחיינו, רומז ביותר מקריצה שאנו חיים בג'ונגל כל הזמן, אלא שהוא מכוסה בסממני התרבות האנושית, המסתירים מעינינו עובדת חיים זו. גרד מעט את ציפויי ההתנהגות "האנושית" ומיד יתגלה הקרנף שבאדם.

(אילן תורן – במאי ושחקן)

מונודיא 2013 – ערב מונולוגים-דיאלוגים מתחברים למחזה.

קטע מס. 5: אימא כוכב

כתבה וביימה: עדי חג'בי.

משחק: לאנא פאהום.

אֶת עַצְמוֹת יְלָדַיִךְ שֶׁהוֹרַשְׁתְּ לִי, אִמָּא,

הוֹצֵאתִי מִתּוֹךְ בּוֹר קִבְרָם

בַּחֲצֵרוֹ שֶׁל יוֹכִים הָאוּקְרָאִינִי וְשַׂמְתִּים כְּחוֹתָם

לְהוֹרִישָׁם לִבְנִי

אִמִּי, אִמִּי,

מַה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר לִי?

                 *

וְלָמָּה אַתְּ מְסַפֶּרֶת לִי אֶת כָּל זֶה, אִמָּא?

בְּנִי, בְּנִי

חֻרְבַּן הַחַפִּים, אֵשׁ

מְאַכֶּלֶת בִּי

            *

אֶת הֶרֶס יַלְדוּתִי

צָרַרְתִּי בִּצְרוֹר

צָרוּר

עַל אָפְנֵי שְׁתִיקָתִי

צוּר אֲבַדּוֹן מִשֶּׁלִּי

וְשָׁתַקְתִּי בִּשְׁבִילְךָ

וְשָׁתַקְתִּי

בִּשְׁבִילִי

וְסַפַּחַת כִּסְּתָה אֶת ראשִׁי

פָּנַי

יָדַי

וְהָיִיתִי אִמָּא לוֹאֶטֶת שְׁתִיקוֹת

                *

פְרֶגוֹ נָדַד לֶהָרִים לִמְצוא שַׁלְוָה

אַתָּה אַבָּא לְתוֹךְ עַצְמְךָ

וְהָיוּ אִתְּךָ יְלָדֶיךָ הַיְּרוּיִים

וְאַחֶיךָ וּנְשׁוֹתֵיהֶם וְיַלְדֵיהֶם

וְהַבַּיִת נִמְלָא

וְחַדְרְךָ הַסַּגְפָנִי

וְחַדְרִי

וְהַשֶּׁמֶשׁ לא בָּא

זַנְבוֹתָיו עָנָן

לָבָן

בֵּן

סַפַּחַת כְּפוֹר

בֵּין עֵינֶיךָ

בְּגַבְּךָ

מָחָר תִּזְרַח

לא לְךָ

לא

לִי

                  *

בְּנִי הַמְּמָאֵן לִפּול לְתוֹךְ מַלְכּודֶת דְּבַשׁ

אַהֲבָתִי

אֵלֶיךָ חוֹזֵר

וּבָא

וְהַשְּׁתִיקוֹת

נֵד אַהֲבַתְכֶם

              *

אַדְמַת הַחוֹל שֶׁלָּנוּ

שֶׁהִשְׁבַּחְתָּ, אַבָּא, בְּחַמְרָה מְיֻבֵּאת

הִצְמִיחָה תַּפּוּחִים

הָאֲדָמָה הַשְּׁחורָה שֶׁלָּךְ, אִמָּא,

אֶת לַעֲנַת פְּחָדַי

גְּעִי בִּי, אִמָּא,

גְּעִי בִּשְׂפָתַי

וְאוּלַי

(מלכה נתנזון משוררת וסופרת, ספרה "ללב יש היגיון משלו" יצא בהוצאת עקד)

בתשכ"ז שֻׁפָּץ הָאָף

וְעֻבּוּ הַשְּׂפָתַיִם.

בתשל"ג הוּרְמוֹ הָעַפְעַפַּיִם.

בתשמ"ב מְתִיחָה קְטַנָּה.

בֵּין מְתִיחָה לִמְתִיחָה

הַזְרַקוֹת בּוֹטוֹקְס

לְשִׁמּוּר הַקַּיָּם טְפוּ טְפוּ טְפוּ

אַךְ מִנַּיִן תָּבוא

   הַשִּׂמְחָה

שֶּׁתָּשִׁיב אֶת הַבָּרָק לַעֵינַיִם

הַחֶמְלָה וְהַמְּחִילָה

שֶתִּמְחֶינָה

אֶת הַכְּתָמִים

וְהָאַהֲבָה

שֶׁתָּאִיר אֶת הַפָּנִים

(בתיה מיכלביץ', משוררת, ספר השירים שלה, "עִדָּן שֶׁל כּוֹכָבִים קָשִׁים", יצא לאור בהוצאת צבעונים)

הגלים אוצרים בתוכם סערות מוות.

הגלים מושכים אל קרבם כל בינה אנושית מיוסרת,

מאיימים לבלוע, לעכל בקצפם.

אני מתבונן, נמשך בין זנבות כלבים ובני אדם הנסים על נפשם.

החול מרתק את צילי אל הקרקע.

הכניסה אסורה, אך לא אל המים.

הגלים אוצרים בתוכם סערות מוות, צילי בוחר בנתיב אחר.

בין עדשת מצלמה מתקתקת לעורב מנקר פגרים,

צרוב בי סימן דרך. אך שמור נפשך מהסלעים.

הבונוס של סאיטו סאן

(מתוך ערב הסיפורים של יוסי)‏
 
בכל החברות ביפן מחלקים את הבונוס השנתי פעם אחת בשנה בתאריך קבוע. כמו כולם גם אנחנו חיכינו בקוצר רוח לבונוס. בחודש יוני, מדי ערב, במהלך הבילוי בסושי-בר, היה הנושא המרכזי שבו דנו היה הבונוס השנתי. הבונוסים היו אמורים להינתן בסוף החודש. המנהלים שלקחו חלק פעיל בערבים אלו, ניסו לשמור בסוד את גובה הבונוס והעובדים ניסו לדלות כל מידע אפשרי, כך שעיקר הבילוי היה ויכוחים וניחושים. רק אחד מאנשי הקבוצה לא לקח חלק פעיל בוויכוחים. היה זה סאיטו סאן, שבניגוד לכולם נהג ללכת הביתה מיד עם סיום העבודה.

מדי פעם נעשו ניסיונות לשכנע אותו להצטרף. סאיטו סאן חשב, התלבט ולבסוף החליט לחזור הביתה. זו הייתה התנהגות יוצאת דופן. אשתו של סאיטו סאן עבדה כמהנדסת בחברה אמריקאית שפתחה נציגות ביפן. זה כשלעצמו היה דבר נדיר. אישה שעובדת במקצוע טכני. כשנודע להם שהוא חוזר הביתה לבקשת אשתו, הפך לנושא בדיחותיהם של חבריו לקבוצה.

שאלתי את ידידי יאבוצ'י סאן מה יוצא דופן בכך שאשתו עובדת? אמרתי שאצלנו מקובל שנשים עובדות גם במקצועות טכניים. יאבוצ'י סאן הסביר לי באריכות יוצאת דופן: "כאישה יפנית מסורתית היא צריכה לעודד את סאיטו סאן לצאת עם חבריו לעבודה לבילוי המשותף. יש לכך חשיבות מאוד גדולה מבחינה חברתית. ככל שייצא יותר עם חבריו לעבודה, כך ייראה יותר שהוא מקובל בחברה שבה הוא עובד ואשתו צריכה להיות גאה בכך. גם אם הוא חוזר קצת שיכור. אישה יפנית תבקש מבעלה שיגיע הביתה מאוחר, גם אם הוא לא יוצא עם חבריו, כדי שבשכונת המגורים יראו כולם שהוא חוזר מאוחר. הבילוי המשותף מאפשר הצצה לחייהם הפרטיים של חברי הקבוצה, מפני שבמשך היום כולנו עסוקים בעבודה. אין שיחות מסדרון או שיחות פרטיות".

‏יום חלוקת הבונוס הגיע. בערב חגגנו את קבלתו. כטוב ליבנו בסאקי ובבירה נפתחו מעטפות הבונוס. מאחר שאצל היפנים אין סודות, תוך דקות ספורות כולם ידעו כמה כל אחד קיבל. החלו ויכוחים והשוואות. מנהלים שהיו איתנו סיפרו ער ההחלטות לגבי כל אחד. הכול גלוי ופתוח כל עוד אנחנו מבלים. אולם איש לא ידע את מה קיבל סאיטו סאן. הוא לא השתתף איתנו.

‏למחרת נודע לי כי סאיטו קיבל את הבונוס הקטן ביותר. התפלאתי על כך מפני שסאיטו היה מהנדס שרות מעולה וכמה מרעיונותיו יושמו בהצלחה והביאו לחיסכון כספי . חברי היפנים הסבירו לי שהמדד לבונוס הוא לא רק כישורי העבודה. מדד לא פחות חשוב הוא מקומן במדרג החברתי. מאחר שסאיטו סאן לא היה חלק מהמרקם החברתי של קבוצת מהנדסי השרות, היה מקומו בתחתית המדרג עם הבונוס הנמוך ביותר.

‏במשך השבוע לא נפגשנו. כולם היו עסוקים בקניות. לאחר שבוע הצטרף אלינו סאיטו סאן ושתה לשכרה עד שהיינו חייבים לגרור אותו הביתה. מאותו ערב הצטרף אלינו סאיטו בכל ערב והרבה לשתות. באחת הפעמים שאלתי אותו על השינוי בהתנהגותו. הרי זו לא פעם ראשונה שהבונוס שלו קטן. הוא ענה לי: "כל שנה הבונוס שלי הוא הקטן ביותר כי אני הולך לעזור לאשתי בעבודות הבית, מפני שהיא אישה עובדת. אבל זו הפעם הראשונה שהיא מקבלת בונוס גדול יותר משלי. לקבל בונוס גדול משלי על עבודת אישה - בזה לא יכולתי לעמוד".

בני

מערכות יחסים בורחות לי

כמו חול מהידיים

בני

אל תסלח לי

על שהתמכרתי לרוך של המילים

בני

חבק אותי חיבוק גדול

גם כשאני שיכור

בני

למרות שלא הכרנו

אני מוצא עצמי דואג שתמות לפניי

אבי

למה אני חולם שאתה נוסע ומתאבד

איפה אתה בלילה בין כל שיריי

כשאני מתעורר מפוחד

(מתוך ספרו הדיגיטלי החדש של מתי שמואלוף, "פרידה בברלין")

גַּלֵּי הַיָּם,

אֵי שָׁם,

מְבַכִּים וּבוֹכִים עַל הַזְּמַן

שֶׁנִּשְׁבַּר וְהַמִּלִּים הַנֶּאֱנָחוֹת

לְקֶצֶב גַּעַשׁ

הַיָּם.

בַּזְּמַן  שֶׁנּוֹתָר,

נֶאֱסָפִים נוֹשְׂאֵי הַחֲלוֹמוֹת

שֶׁהִלְּכוּ בִּי,

עֶרְגוֹנוֹת שֶׁנּוֹתְרוּ בָּאופֶק

לְזִכָּרוֹן,

הָרוּחַ לוֹכֶדֶת נִיחוֹחוֹת

בְּנֵי אָדָם שֶׁחָלְפוּ בִּי.

(רון גרא – משורר)

חגיגות 40 שנה לסינמטק תל אביב. תצוגת אפנה של המעצבת אלה סאן. QWEEN M

בשיתוף אמני פרפורמנס בישראל. סרטם של חוני המעגל וגיל לוין.

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 21.2.2014, בשעה 16:00

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

דובדבן – מועדון תרבות

מועדון "החתול והכלב" גאה להשיק: הופעות מוסיקה חיה, בחלל החדש והייחודי "הדובדבן",

בכל יום חמישי בשעה 22:00, רחוב קרליבך 23, תל אביב.

מוסיקאים, להקות ויוצרים המעוניינים להופיע, מוזמנים ליצור קשר: גיבסון, 050-849-7715

תיק פוריות IV כן או IV לא!
היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.
מאת ובביצוע: איריס הרפז. בימוי: אסנת שנק-יוסף. במאי מלווה: יניב מויאל. עיצוב אירוע: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה: שי בן יעקב ואיריס הרפז. עיצוב תאורה: ג'ני חנה.
ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר.
לכבוד יום האישה, שני תאריכים במרכז ובצפון:
1.3.2014, בשעה 20:00, בקרון הרכבת, מתחם התחנה בתל אביב.
12.3.2014, בשעה 20:00,  במרכז לתיאטרון של עכו רחוב ויצמן 1, עכו העתיקה.
משך ההצגה כ-55 דק'. לאחריה תתקיים השיחה שלאחר ההצגה.
60 ₪. לחברי החדר כרטיס ידיד 40 ₪, קוד: מנוי איגרת החדר.
למנויי מפעל הפיס 1+1 חינם.
כרטיסים:  04-9914222 ,  052-845-9444.
כתבה: ynet. ראיון: קול השלום

"מהות החיים" - ראיון

אמיר אוריין מתארח אצל אסי זיגדון ב"שעה המיוחדת" ברדיו "מהות החיים",

לשיחה אישית על יצירה, השראה, אמירה ודרך:

יום חמישי, 20.2.14, בשעה 16:00

ניתן להאזין לרדיו באינטרנט, באתר "מהות החיים"

וגם בסלולר באפליקציה חינמית, באייפון ובאנדרואיד - "רדיו מהות החיים",

ב"הוט" בערוץ 87, ב"יס" בערוץ 71.

(נועה אלבז, רדיו "מהות החיים")

הד-סטרט לשטערני

אנשים יקרים, אוהבי מוסיקה ויצירה מקורית! בסוף מרץ אמור לעלות מופע פואטי מוסיקלי אוונגרדי בשם *שטערני. יהיו שם ספוקן-וורדס פואטי, מוסיקה - אלקטרו וחיה, אפילו אלוהים יהיה שם, גם השטן. הם יתערבו על האור והחושך של העולם. יהיה שם גם כוכב למשאלה... אבל!!! חיי היצירה תלויים בעוד סכום כסף אותו אנחנו מוכרחים להשיג כדי שהיצירה תראה בכלל אור. אי לכך, צוות *שטערני, פתח ב- 18.2 בפרויקט גיוס מימון מן ההמון, דרך Headstart!  יש לנו זמן קצוב להשיג את הסכום, עד אמצע חודש מרץ. מרגש! נשמח אם תצטרפו לאתגר המרטיט והנהדר הזה. כנסו לדף הפרויקט, תבינו מה הסיפור ועופו על זה. בתמורה, מעבר להגשמת חלום מטורף, תקבלו מתנות דליקטעס אש. הנה זה בא! 
היכנסו לכאן!!!

תודה לכם! צוות השטערני'ס.

רזיה מזרחי (בוגרת תיאטרון החדר)

בילוש מודיעה
להשכרה חלל בגודל 130 מ"ר

נוף פסטוראלי, חנייה בשפע. אפשרות לחלוקה למספר משכירים

אפשרות לשיתוף פעולה עם: בלהה זינגר, מושב בורגתא, 054-229-0096

שיעורי יוגה בבר קיימא!

עם נועה, מורה מוסמכת לאשטנגה-ויניאסה יוגה.

לימודי ויניאסה וביקראם יוגה בניו יורק ואשטנגה יוגה בהודו.

בואו לחזק את הגוף בתרגול דינמי וזורם. השיעורים מתאימים לכל הרמות.

אשטנגה-ויניאסה, מדיטציה ונשימה. שיעור הכרות ב-20 ש"ח בלבד.

ימי שני, 18:30-20:00. ימי חמישי, 9:00-10:30

*מומלץ להביא מזרון יוגה (למי שאין - צרו קשר ונשמור)

בר קיימא, רחוב המשביר 22, ת"א.

בהרשמה מראש, בטל', 050-698-0809. או באיוונט בפייסבוק או בדוא"ל

עיסוי מונגולי

העיסוי הסודי שהיה נהוג בקרב לוחמיו של ג'ינגיס חאן.

פנינה גינצבורג, טל': 03-529-9528

פרינג'י - אתר הצגות פרינג', בניהולו של רן בן עזרא.

טכנאי מחשבים

שחר נגר: 050-764-8002

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)