האבסורד בתיאטרון התקבע כמושג המתייחס אל יצירות דרמטיות שנכתבו לאחר מלחמת העולם השנייה, כשאת הזרם הזה מובילים בעיקר מחזאים שחיו בפריס וכתבו צרפתית.

לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה פריס בירת התרבות ומיקדה אליה את מיטב האמנים  בתחומים השונים של האמנות. ניתן להבין שהבירה המעטירה הזאת שלא סבלה הרס וחורבן כמו לונדון מצד אחד, או ברלין מן הצד השני, סיפקה את הסביבה והמיליה המאפשרים ליוצרים חיי יצירה.

המלחמה ההרסנית, שבה נשחקו עד עפר כל ערכי היסוד של האנושיות, אמיתות ואמונות נסדקו והתרסקו ונתגלו כחסרות ערך, הצמיחה בלב האמנים לא רק ספקנות עמוקה, אלא גם העלתה את הסרקזם והערעור על כל המוסכמות וההתארגנויות שהיו מוכרות עד אז. נראה היה שאין יותר לסמוך על ההיגיון והשכל הישר, הם כשלו לחלוטין לאורך כל המחצית  הראשונה של המאה העשרים. כוחות אופל פנימיים שמקורם במסתרי הנפש האנושית רק חיכו לאפשרות ולהזדמנות כדי לפרוץ החוצה ולהפוך במחי יד את האנושי למפלצתי. יתרה מכך, כל המבנים הרעיוניים וההתארגנויות האנושיות המתקדמות, רק שרתו בנאמנות ובמסירות את ממלכות הרשע ותירוצים הגיוניים לכך אף פעם לא חסרו.

לא פלא שכל המבנים החברתיים, ההסכמים החברתיים, המוסכמות. ההתארגנויות ומערכות היחסים כולם נראו כמבנים מפוארים אולי, אך חסרי עמידות כלשהי וכתפאורה ריקה המכסה על התוהו האורב לפרוץ ולהשתלט. ההיסטוריה של התקופה רק סיפקה הוכחות ניצחות להנחת הפסיכואנליזה שמתחת לכל המבנים הנפשיים מתקיימת איזו לבה של אי מודעות. מן לא מודע רב עוצמה שכל הריסונים למיניהם לא יצליחו לבטלו והוא ימשיך לארוב כדי לקחת לידיו את מוסרות השלטון.

התקווה לניצחון הטוב, הצדק וההיגיון הבריא מתנפצת לרסיסים למול ערמומיותו ונחישותו של הרוע. אך גם הכוח השטני לא היה זוכה לעוצמה שלה זכה, ללא הסוכן החשאי רב היכולת - הקונפורמיזם.

העדריות, עצימת העין, ההליכה בתלם, ה"לא ראיתי לא שמעתי", "כל אחד והמרק שלו". ההסכמה שבשתיקה. ההתחמקות מאחריות, האמונה העיוורת בסדר הקיים. הפחד מפני שינוי, הפחד מן החרות, הדורשת אחריות, חשיבה עצמאית ועמידה חשופה מול ראי מצפונך. פחדים אלה הם הכוחות המזינים את אירועי הרוע מאז ועד היום.

אל המקום הזה שבו "אין עושים גלים", שבו החיים הנוחים השלווים, החיים עלפי ערכיה של הבורגנות הנהנתנית, מכוונים חיציו של תיאטרון האבסורד. ממש אל לב החולשה האנושית והחברתית של - לא לעשות גלים, להמשיך ללכת בתלם, לשם כוונו חיצי הלעג המורעלים של יונסקו ועמיתיו.

עולם שאלוהים ואדם כשלו לנהלו כשלון צורב ומחפיר, שבו כל האמונות והתורות, האידיאולוגיות והאוטופיות לא מנעו את השואה והשואות האחרות, שבו כל המבנה המפואר של ההסכמים החברתיים לא חיפו על החורבן הטוטלי ונתגלו כמערכות אינטרסים כדי להמשיך את המצב של כל דאלים גבר – עולם כזה משאיר למתבונן האינטליגנטי רק את האפשרות להצביע על עולמנו כמקום הנשלט ע"י האבסורד וכל הערכים עליהם גדלה התרבות, כל האמונות וההבטחות לעתיד של עולם טוב יותר – הינן אבסורד.

אנו מבינים את המונח אבסורד כחוסר היגיון, כסתירה מתמדת של דברים מוכרים ובטוחים, של הליכה עיוורת אחר משהו או מישהו מבלי שים לב למה שמתרחש מסביב וכו'. כדאי לתת את הדעת לכך שמקור המילה הוא רומי-לטיני: Absurdus שהוא צירוף של שתי מילים האחת היאab  ופירושה: הרחק מ... או: שלא כמו, מחוץ ל...  באנגלית ההברה ab מתורגמת

ל: Out of, Away from, והשנייה Surdus, שפירושה: דממה או חירשות. לצירוף כולו יש מקבילת דימוי בעברית: שיח של חרשים או דו-שיח של חרשים. כלומר, לא רק שאין שומעים האחד את השני, אלא ממשיכים להיאבק על הבעת הדעות כאילו כן שמעו ובכך מייחסים האחד לשני דברים שכלל לא נאמרו וכוונות שמקורן סובייקטיבי לחלוטין. ממשיכים שגרת יחסים או מאבק מבלי לשמוע או מבלי יכולת לשמוע מה כל אחד מן המקיימים את המערכת באמת חושב ואומר. בקיצור, שיח של חרשים. הבחירה במום החירשות אינה מקרית ואינה סתמית. היא מבטאה באורח סרקסטי את  מעידתם של המחשבות, הרעיונות, הרצונות, החלומות וכו' – למצוא דרך להגיע ולהיקלט מעבר לספירת העצמי שחווה אותן. עם זאת המערכת מקיימת את עצמה כאילו כן התרחשה קליטה כזאת. היא מפצה את עצמה ביחוס לזולת את מה שאתה חושב שהוא חושב. אבסורד.

רבים ממחזותיו של יונסקו יש בהם יסוד כזה. והוא מוסיף גם את האפשרות התומכת והיא: שכאשר כן שומעים האחד את השני, מתנהלים הדברים סביב קטנות או שטויות שמייחסים להם ערכים גבוהים עד נשגבים. מעלים בקודש את הטריוויאלי והבנאלי. יסוד נוסף בכתיבה הוא: הליכה עד לקצה הבלתי מתקבל על הדעת של רעיונות או ביטויים מטפוריים. אנשים כהי-רגש הם אנשים בעלי עור עבה. גסות רוח מכונה בהמיות, חוסר התחשבות ובריונות מכונים מרפקנות. יונסקו הולך עם הדברים האלה עד הסוף.

הם מתממשים על הבמה. מכיוון שהבמה מטפורית לחיים עצמם. הרי ברור ומובן שהיא המקום לממש בפועל כל מטפורה. המשפחה הבורגנית נוטה לטאטא אל מתחת לשטיח. במשך הזמן מצטברת שם טינופת לא קטנה.

אם כבר, אז למה לא לדחוף לאיזה חדר אחר. שם צומחת וטופחת הגוויה שאין רוצים לדעת על קיומה. אך היא גדלה וגדלה עד לממדים שאין די לה בחדרה הקטן והיא פורצת דלתות והורסת קירות. כל זה כתוצאה מהעמדת הפנים שאצלנו הכול כשורה. מתקדמים בתלם וכמו הסוס המושך את המחרשה שמים מצילות עיניים כדי לא לראות מה שלא כדאי לראות. או מה שאין אמורים לראות. העיקר לא להסתבך.

לקרנפים של יונסקו  משנת 1958, הוצמדה קונוטציה כמעט מובנת מאליה – המשטרים הטוטליטריים, בהתחלה לגרמניה הנאצית ולאחר מכן גם ל"דיקטטורה של הפרולטריון" ברוסיה. דורסנות ברוטאלית של משטר אזרחי לא הייתה מוכרת עד לתופעות  הזוועה של הפשיזם בפועל. השאלה איך זה קרה ואיך זה עבד, לא נתנה מנוח לעולם היצירה האמנותית של המאה ה-20.

יונסקו השיק מחזה בעל יומרה ענקית: לפצח את החידה ולבנות צעד אחר צעד את מהלך העניינים המוליכים חברה אנושית רגילה ביותר להתבהמות גסה, פראית וברוטאלית. הוא מכוון, בניגוד ל"1984" של ג'ורג' אורוול למשל, לא למעלה, אל האח הגדול, אלא ישירות אל האזרח הרגיל, האדם הפשוט, אלי ואליך. מה חלקנו בעניין הזה. איך נתנו לזה לקרות. איך הראינו אזלת יד כזאת.

כך, סבורני, צריך להתייחס אל המחזה גם כיום. אנו חיים בחברה מקורנפת בעליל. התהליך מתרחש סביבנו כבר שנים. הוא צובר תאוצה גם בחוגים אינטליגנטיים וגם בקרב פשוטי עם. גם בקרב דתיים וגם בקרב חילוניים. את הערכים ההומאניים האוניברסאליים מקדימים ערכים לאומניים, מסתגרים, ערכים שמקורם בפחד ושנאה. פחד מפני זרים ושנאת זרים מזינים זה את זה ומצמיחים תיאוריות המצדיקות כל נבלה כשהיא מופנית  כלפי זרים או אחרים. הגישה הזאת צוברת תמיכה והשלטון נהנה ממנה בחינם.

אבל יהיה זה משגה, לכוון את המחזה לכתובת ישראלית מזוהה. אין לנו תיקון אמיתי ללא תיקון הלבבות. לכן ראוי המחזה שיהיה מכוון כולו אליך ואלי. עם זאת אין טעם להעתיק את מקומו ואת זמנו, אלינו לכאן. עדיפה צרפת של בימת קרשי העץ העירומה, כמאמר שייקספיר, על פני הצבעה חד-משמעית ומתחכמת, "הנה זה עלינו, שלא תטעו". אין צורך להצביע באצבע המורה. מוטב לאפשר לעניינים להתגלגל כפי שנכתבו. אמיתו של המחזה היא "אמת משל" לפי ביאליק בעקבות ר' יהודה הנשיא .

"אמת משל" – מביאני אל הדיון הבא. כשבוחנים אמניות ייצוג כמו המשחק והתיאטרון אבל לא רק. גם בספרות וגם באמנויות הפלסטיות, פיסול וציור, ובקולנוע – עולה שאלת האמת. האם יש ביצירה אמת או חס וחלילה אין בה. כלומר, על האמנות - האסתטיקה, מטילים הערכות או התבוננויות מתחום האתיקה. אין להתחמק מן הצורך העמוק שלנו לראות חיבור אמיץ ועמוק בין האתי לאסטטי. בין היפה למוסרי.

השאיפה הזאת היא בעייתית מעצם טבעה. ברגש או בתחושה אנו תומכים בה בכל לב. אך האם תמיד היפה הוא גם טוב? האם תמיד המכוער הוא גם רע? האם בכלל ניתן להעמיד דבר מה על יסודות כה יחסיים?

התשובה לכך חייבת להיות זהירה. אולי נכון יהיה לומר שכל אחת מן התכונות מחייבת התייחסות מבית מדרשה של חברתה. האתי אמור להיבחן גם במידת האסתטי שבו כשם שהאסתטי חייב בבוחן דומה מצד האתי שבו. זהו ניסיון להרחיב מעט בהגדרה התלמודית  "אמת משל". זו אמת המתייחסת להקשר האמנותי-ספרותי שלה, וזה משל ספרותי שמתחייב באמת הפנימית שאמורה להיות בו.

"קרנפים" של יונסקו, ונא לשים לב: בלי הא הידיעה! הוא בלי ספק משל. את אמיתו הוא שואב גם מן האירועים ההיסטוריים וגם מן המהלך הפנימי של גיבוריו בעיצוב ריאליסטי ופשוט. הדגש, המוגזם מעט יש לומר, של הלוגיקן וההיגיון "האבסורדי" שהוא מלמד רק מדגישים את הפשטות המוכרת כל כך של רחוב, חנות מכולת, בית קפה, לקוחות, משרד ופקידים, והיחסים הנפרשים לנגד עינינו גם הם על סף הבנאלי: חברות, אהבה מוסתרת, נאמנות למקום העבודה, הירארכיה של משרד, קנאה קטנה, נימוסים בנאליים וכו'. בתוך עולם התרבות המתהפך להיות ג'ונגל של חיות דורסניות, ממשיכים הגיבורים לנסות ולנהל חיים פשוטים עד שהם נשאבים מרצון אל התהפוכה המתגלגלת.

אין צריך לומר שהמחזה הזה בהיותו משל לחיינו, רומז ביותר מקריצה שאנו חיים בג'ונגל כל הזמן, אלא שהוא מכוסה בסממני התרבות האנושית, המסתירים מעינינו עובדת חיים זו. גרד מעט את ציפויי ההתנהגות "האנושית" ומיד יתגלה הקרנף שבאדם.

(אילן תורן – במאי ושחקן)