חיבור חשוב ביותר על היוצר נסים אלוני. ספר מרתק, מצחיק, עצוב, מכיל תובנות מפתיעות וגילויים חדשים. ספר לימוד על אדם ותקופה. באיגרת השבועית אנו מביאים קטעים מתוך הספר (ללא הערות השוליים).
"אני הקורבן האמיתי"
נסים אלוני חזר ממלחמת העצמאות עילג דיבור בעיני עצמו. התברר לו שאיבד את אונות המילים. הוא אינו יכול לשאת בשורה באמצעות מילים. "אביון ביטוי אני, נדתי לעצמי, עני הגיגים, אין בכוחי להשמיע באוזניהם את אשר מבקש אני לומר לאמיתו של דבר", אומר המספר בסיפורי המלחמה.
הסיפור סיפורי המלחמה הוא תיאור מסעו של חייל, התר אחר כתובת כלשהי לספר לה על המלחמה כפי שחווה אותה: ללא שגב ותפארת, ברגעי העליבות והפגיעות של לוחמיה. מבעד ל"שבעים-ושבעה מצעים נוקשים ומלוכלכים, אפורים ודוקרניים".
תחילה הוא הולך אל שחקן תיאטרון בתקווה שיבין לרוחו ויעביר את סיפורו לקהל. השחקן מאוכזב, שכן אין לחייל סיפורי גבורה הרואיים ולא גיבורים אמיצים ומסעירים המשמיעים "נאומים החדורים אומץ לב ורוח". אלה נשמעים טוב על במה. אבל החייל-המספר אינו יכול לספק את הטקסט שמצפים ממנו להשמיע: "הניעותי ראשי בשלילה, כי מה אעשה ואני גיבורים לא ידעתי... ובטרם מתו חברי לא נשאו נאומים".
אז הולך החייל אל אהובתו. אבל האהובה מכזיבה. היא רוצה לבטא אהבה לחייל שלה, ללטף ולחבק אותו, היא מאוהבת ברומנטיקה של האהבה והסבל, אבל אינה שומעת את קולות הזעקה הסמויים של סיפורי המלחמה שלו: "פתאום חשתי והנה אין היא רואה לדברים שאני משמיע באוזניה. ביקשתי כי תדע את המלחמה והנה ידעה אותי... ביקשתי כי תדע על מה אנוכי מלא שאט נפש בראותי בני אדם אלו עוטרים לראשיהם נזרי בריאה בעוד הם דלים מן החגבים, אדישים מן הדומם... ביקשתי כי תדע מדוע לא אוכל לשים מחסום לפי, על מה חייב אנוכי לחזור ולספר דברים אלה... כל אלה ביקשתי לספר באוזניה, אך היא אהבתני בלבד".
החייל הולך ממנה ופוגש נערים ברחוב. אל הלבבות הטהורים שלהם, הוא מקווה, יצליח לחדור. הם יֵרדו לסוף דעתו. הוא מושיב אותם באחת הפינות ומתחיל לספר. "שעה ארוכה ישבתי וקרעתי נתחים אלו מתוך לבי". אבל נדמה לו לחייל-המספר שדבריו נתפשים בהיפוכם, מה שהתכוון להגיד "לא נתפש כיאות". דמיונם של הנערים נודד אל שדות קרב שבהם הם הופכים גיבורים מגודלים ואמיצים, בזים לסכנות. החייל מבין כי הוא מזיק לסיפור שלו: "עוד הריעותי עשות כי שִלְהבתי דמיונם וחוללתי בהם סערה לשמוע אל הדברים התפלים בלבד"...
רק חיילים היושבים בבית קפה שאליו הוא נכנס מסוגלים להבין את הסיפורים שלו. כי אלה הם גם הסיפורים שלהם, נקיים מ"מחלצות לשון". "ידעתי והנה מבינים האנשים לרוחי וכי מבין אני לרוחם שלהם... סיפרנו את סיפורי המלחמה והם קלחו כמעיין המתגבר". החייל-המספר מפנה את ראשו אל יושבי בית הקפה ומגלה את זרותו: "...ראיתי את האנשים סביבי, נוכחתי והנה זרים אנו, זרים ורחוקים, ואיש אינו מאזין לדברים שדיברנו, שלא לומר, נותן דעתו עליהם".
(המשך יבוא)
