הצטרפו לאיגרת השבועית

כל אדם יוצר. תכלית האדם היא יצירה לתיקון מצבו של האדם.


מצטערת אבל אני לא מרגישה כל כך טוב, זאת אומרת אימא שלי לא מרגישה כל כך טוב. היא נפלה ושברה את חוליה L2. עוד לא הספקתי להוריד לה את הגבס מיד ימין, מהנפילה שלפני חודשיים, שהותירה אותה עם יד שבורה, ועכשיו גם גב שבור. במיון לא רוצים להוריד לה את הגבס מהיד. הם טוענים שקופת החולים צריכה להוריד לה ובקופת חולים טוענים שהבית חולים צריך להוריד כי מי ששם את הגבס צריך להוריד אותו והבית חולים טוען שהקופה צריכה להוריד והקופה שוב טוענת שבבית חולים צריך להוריד לה וחוזר חלילה. נו, באמת, אז אימא שלי נתקעה עם גבס עד המוות כי הם לא מחליטים. ואיך אני בכלל אקח את אימא שלי עכשיו לבית חולים או קופת חולים. היא לא יכולה לזוז. אז בדרך אני נתקלת בקשיים, מצבים אבסורדיים ועד עוולות מצד המערכת הבירוקרטית והאינטרסים הכלכליים של המדינה, חברות ביטוח, בתי חולים. המערכת דופקת אותי, כלומר את אימא שלי, ואת המערכת מייצגים אנשים טובים אבל אטומים שרק עושים את מלאכתם. 

 

אמרתי להם אל תשכחו - כולנו זקן.

 

אבל זה לא הזיז לאף אחד, חוץ מאשר לעיניים שלי שזלגו ללא הפסק וזלגו ללא הפסק וזלגו ללא, 

 

רציתי ללכת לישון. לא היה אכפת לי לשון לבד, בקור עם המעיל השחור על הרצפה ולהסתובב עם הפרצוף לקיר. לא לראות, לא לשמוע ולא להרגיש כלום, רק שליד ראשי יהיה רדיאטור שיחמם אותי כי המעיל לא מספיק. 

 

ואז חשבתי שיהיה גם נחמד אם לפני שאני נרדמת אקח עוגייה או שתיים, עוגייה מלאה בריבה אדומה. אבל באותו הרגע הציף אותי הכעס וכל העוגיות התמלאו בריבה וגם הבצק המרודד, וחלמתי להדביק אותו בפרצוף של שלושת הפקידים מקופת חולים "כללית", שהתחילו להקריא לי כל מיני משפטים וחוקים ודרישות, ולא מעניין אותם בכלל שלאימא שלי נשברה החוליה והיא לא יכולה לזוז, לעמוד, ללכת ולשבת וזועקת מכאבי תופת.

אבל לדבריהם (בהדהוד של שלוש) - 

היא צריכה ללכת. נקודה.

ללכת לרופא ברמת גן,

ללכת לצילום בתל השומר,

ללכת לפיזיותרפיה במגדלי המאה,

וכמובן שלא תשכח לברר מספרי טלפון ולהתקשר לכולם ולתאם ולשלוח מסמכים ואישורים לאין סוף משרדים.

 

אני לא באמת מאמינה שהם חושבים שאימא שלי יכולה לעשות זאת. הם בטח חושבים שאני יכולה לעשות הכול בשביל אימא שלי, הרי בתוך תוכם הם רואים שאימא שלי זקנה ומוגבלת. הם כנראה רק לא רוצים להודות בכך. למה שהם יודו? הם רוצים שאני אודה להם. אז אני מודה, לעוולה.

ומתוודה.

 

אבל אנשים הם טובים מיסודם אז אולי הם בסך הכול בטוחים שזה לא בעיה בשבילי לטפל באימא שלי. הרי אני יכולה לקחת בצק מרודד עם ריבה אדומה, להטיח אותו בפרצוף שלי במו ידיי ולפסל את הבצק דרך תווי פניי וליצור את סופרוומן. ואז סופרוומן תבוא ותנייד את אימא שלי לכל המרפאות והמשרדים בכל הערים והארצות בתבל.

 

רק שיחליטו כבר אם אימא שלי זה חי, צומח או דומם, ולאיזה אות היא שייכת? כדי  שסופרוומן תדע לאן לעוף איתה. כל פעם הם משנים לפי האינטרס הכלכלי שלהם ושל המערכת הפוליטית.

אולי זו שאלה שאני לא הרהרתי עליה עד היום: מהו זקן?

אולי זה בגלל שלא הגעתי לאות ז'? סטופ.

 

הכי טוב שאשאל את אימא שלי. היא זקנה, אז היא בטח יודעת. נכון שיש לה ירידה קוגניטיבית משמעותית והיא בקושי יודעת איפה היא נמצאת ומי אני בכלל, אבל אולי דווקא היא תענה לי ממקורות "עמוקים" ו"מקורבים" יותר. 

 

לאוטו היא לא יכולה להיכנס. כואב לה תופת. אבל מה אכפת לרופא בבית החולים? יש נהלים והוראות שהוא מקבל מלמעלה: לשחרר כמה שיותר מהר כל זקן מבית החולים ולנסות לא לאשפז אותם בכלל כי כל אשפוז עולה כסף. ומה זה משנה אם לזקן נשבר הגב. בשביל מה להשקיע בזקנים. הם בין כה תיכף מתים ואת הכסף שלהם המדינה כבר לקחה ואם אפשר להוציא מהם עוד כסף אז להוציא. לא משנה שהם שילמו כל חייהם מעבודה קשה ומגיע להם טיפול ואם אין להם כסף?

 

ואז הוא אומר לי: "תכניסי אותה כבר לאוטו ותיסעי".

ואני עונה לו: "אבל למה אתה לא רואה? היא לא מתה. היא רק זקנה ופרחים זקנים לא  זורקים וכואב לה מוות דוקטור".

 

לו היה לי באותו הרגע קוקו מלא בשיער כמו זנב סוס, הייתי טובלת את הקצה שלו בדיו ומציירת צורת פרצוף על הפרצוף סיוט של הפקיד, שלא מוכן לקרוא לסניטר ולא להתקשר לאמבולנס שייקחו את אימא מפורקת שלי חזרה הביתה. וגם אם הפלאפון שלי היה מצלצל באותו הרגע, לא הייתי עונה ולא הייתי מפסיקה לצייר עליו פרופיל בפרונט של הפרצוף, ואת המגפיים הייתי מדביקה לו על הראש ועם הסלוטייפ הייתי מדביקה אותו לקיר ואוטמת לו את הפה עם הקערה.

אבל אני נגד אלימות.

וברגע שהפלאפון צלצל התחלתי לבכות ולפחד שוב.

אז עדיף להפסיק עם האלימות ובטח שעדיף לבחור בחכמה.

 

לי לא הייתה חכמה, אבל עכשיו קיבלתי קצת, אבל ממש קצת, ומתוכה עלה בי רעיון שאוכל להשתמש בניילון פצפצים ולהניח אותו על הרצפה של כל הבית ולעטוף את אימא שלי בניילון כולל הראש עד הסוף. כך שכל פעם שהיא תיפול יתפוצץ פצפץ ולא איזה עצם או גולגולת או איזשהו חלק מחלקיה הפיזיולוגיים של אימא שלי. אז פחות יכאב לי, כלומר לאימא שלי. כמו שאומרים: "אולוויס לוק און דה פצפץ סייד אוף לייף".

 

אבל הכי נחמד היה אילו שמשון הגיבור היה מלווה אותי בחיים. הוא גיבור, מוכן שנפשו תמות עם פלשתים. אני לא! אני בכלל לא מוכנה למות, ובטח שאני לא אמות ובטח ובטח שאימא שלי לא תמות!

על המצבה שלה אכתוב: "אף פעם מתחיל" ועל התכריכים שלי אכתוב: "אף פעם נגמר...

 

גם שמשון הגיבור בסוף מת לצידי.

כן הוא לא באמת מת. הוא מת כאילו מת ונשכב על הרצפה לצידי. סיפור חיי, כל הגוססים רוצים שאני אלווה אותם למוות, יותר נכון, אטפח אותם למוות.

 

לפני ששמשון הגיבור מת התקרבתי אליו אבל הוא כל הזמן ברח והתרחק ממני לכיוון העמוד השני וניסה להרים אותו. להרים אותו! ועוד לקח את החוט מאריך שלי וקשר אותו סביב רגליו כמו אסיר וטען שאני אשמה. אני אשמה.

מה זה פה? קרקר נגד קרקר?

מבקש שלא יבוזו לו.

הוא יודע מה זה בוז!  

זה בדיוק מה שאני מרגישה כלפי המערכת המזופתת הזו שלא אכפת לה בכלל מהחלשים, מהשונים ומהזרים.

 

"כן, שמשון אני קוראת לך בקול תחנונים. תעזור לי. אתה גיבור. תפסיק את הסבל. תפיל עליהם את העמודים. אני בזה להם.

תפיל את העמודים מתחת לאין תחת החדש של השמש שכאן ועכשיו העמודים נופלים בקול נעים מלא בחום ואהבה ויש עיניים שכל הזמן משגיחות ושומרות. זה מתמלא וזה מלא ואז זה לא מספק.

 

מצטערת שוב, חייבת ללכת עכשיו, לאימא שלי יש... והיא דומם עם כאבים.

בשנות החמישים שישים שבעים היא הייתה אישה מלאת חיים, אהבה לרקוד אהבה מוסיקה, הייתה יפה, גם היום. תמיד חשבתי שיהיה לה יפה בלונד, אבל היא תמיד אומרת לי: "תזיזי את השיער מהפנים!"

 

(דינה גבאי – אמנית רב-תחומית)

לאיגרת השבועית של 2014 . 2 . 27