האיגרת השבועית

השעה המיוחדת עם אמיר אוריין

מנחה: אסי זיגדון

(קישור להאזנה)

(קטעים מעבודת המחקר של טאל לוי, אמנית מופיעה ומטפלת בתנועה, בוגרת תיאטרון החדר, הבוחנת את הערך התרפויטי המוסף שב"שיטת אוריין - המעגל הפתוח", בעבודה עם אמנים מופיעים. מנחה: ד"ר אסתר הס, מכללת לסלי, נובמבר 2012)

...על הסטינג בתיאטרון החדר כמכיל ומאפשר התפתחות ויצירה

...ברקן (2002), לפי פרויד (1913), טוענת כי מטרת המרחב הטיפולי בתוך הסטינג, היא ליצור תנאים אופטימאליים ובכך לאפשר את התפתחותה של נוירוזת ההעברה ואת התרתה. עוד היא מוסיפה, לפי קינודוז (1992), שלסטינג שני רבדים, רובד אובייקטיבי בו מתקיימים חוקים חיצוניים, השולטים בחיים החיצוניים של המטפל והמטופל, ורובד סובייקטיבי המבטא מציאות פנימית. לפיה, על המטפל לשמור על הסטינג כדי לשמור על פונקצית ההכלה היצירתית שלו.

מתוך הסתכלות על הסטינג הקבוע, סטור (1972) טוען שהטכניקה הפסיכואנליטית עצמה מגלה יסודות טקסיים: החדר השקט, תנוחתו של המטופל על הספה, כשהאנליסט יושב מאחוריו, ההימנעות מחילופי הברכות המקובלים, האורך הקבוע של המפגש - כל אלה הם נהלים שתכליתם להקל על המטופל לבוא במגע עם עולמו הפנימי.

לסיכום, רוב מרואייני התנסו בשיטה לפי תפיסת תיאטרון החדר. המרחב בסֵטינג זה, כמקום קבוע, מוכר, ביתי ומכיל, כפי שמתואר חדר הטיפולים בפסיכולוגיה הדינאמית, היווה להם תחושה נוחה להתפתחות. הריטואל שתואר לפי סטור, בא לידי ביטוי גם בשיטה (של החדר), על התחושה זאת של קביעות שמאפשרת למתנסים לתת ביטוי לעצמם, בסעיף הבא...

(עמ' 47)

(המשך יבוא)

(מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון בפגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

23. פיקודי: שמות, ל"ח 21 - מ'

"אלה פקודי המשכן, משכן העדות, אשר פוקד על-פי משה, עבודת הלוויים ביד איתמר בן-אהרן הכהן" (פיקודי: שמות ל"ח 21).

בשנה רגילה, לא מעוברת, קוראים יחד את "ויקהל-פיקודי" שתי פרשות אלו חותמות את ספר שמות וגם את הדרמה הגדולה של הספר: טקס מתן תורה, כתיבת עשרת הדיברות ו"ספר הברית" (יתרו/משפטים: שמות כ' - כ"ג 33) במעמד הר סיני.

בפרשת ויקהל בונים את המשכן. בפרשת פיקודי מציידים אותו ומשלבים יחד את מרכיבי הפולחן. פרשיות ויקהל-פיקודי חוזרות בשינויים קלים על הנאמר בפרשות תרומה-תצווה (תרומה: שמות כ"ה - כ"ז 19. תצוה: שמות כ"ז 20 - ל' 10), ואז מופיעים חמישה פסוקים החותמים את פרשת פיקודי ואת ספר שמות כולו. האל יורד אל המשכן וקובע את מושבו בתוך עמו: "ויכס הענן את-אוהל מועד וכבוד יהוה מלא את המשכן" (פיקודי: שמות מ' 34). מכאן והלאה האל ילווה את העם בדרמות הבאות הנכונות לו: "כי ענן יהוה על-המשכן יומם, ואש תהיה לילה בו, לעיני כל-בית-ישראל בכל-מסעיהם" (שם: מ' 38).

המשכן הוא הבית החומרי. הבית החומרי הוא משכן לרוח, שהמחשתה כאן היא בעמוד הענן.

משה בונה את אוהל מועד, מצייד אותו ומכשיר את הכוהנים לפולחן החדש. ההצגה הגדולה של המונותיאיזם יוצאת לדרך. אבל עכשיו, שלא כמו במעמד הר-סיני, אין קולות וברקים, אין אותה התפעמות ראשונית גדולה. יש קבלה והפנמה. אלוהים קובע את מושבו באוהל מועד כדרך שיגרה. הוא מופיע ביום כענן עשן ובלילה כענן אש. היצירה בוערת וחיה.

משה היוצר, כמו האדם-היוצר, חווה את ההתפעמות הראשונית של יצירה חדשה המתעוררת בתוכו. היא הולכת ומתפתחת מתוך הדיאלוג שבינו לבין עצמו. בסיפור מתן תורה, הדיאלוג הוא בין האדם לאלוהיו - יהוה אלוהיו. האל הוא צד ביצירה. אני האדם מדבר עם אני האל. בתחום הבמה יש לזה שם פרטי: עבודת מנחה-שחקן. אפשר גם: עבודת אדם-יוצר, כשהיוצר הוא כוח המוגדר כאלוהי, והוא מעלה רעיון ליצירה.

מצד אחד מייצג האלוהי את עקרונות הסדר הטוב המוסרי ההיסטורי. מצד שני הוא מייצג את דחפי היצר. האדם הוא זה שמתעל את היצר ליצירה. ברגע של פתיחות וזרימה חופשית, עשוי האל להיות תומך ומסייע. ברגעים של סגירות והתנגדות הוא עלול לייצג דחפי מוות בתמיכת כוחות היצר.

מכאן אפשר להבין כיצד בני אדם הנותנים אמון מלא באל, כפי שהוא בא לידי ביטוי בכתבים המקודשים עליהם, בני אדם אלה עשויים להתנהג באופן קוטבי. בתקופות של רווחה ופתיחות, הם עשויים להיות טובים, נעימים ובונים. בתקופות קשות של סגירות ונסיגה, הם עלולים להיות קשים, תוקפניים והרסנים.

משה, האדם-היוצר מביא את יצירתו למפגש ראשון עם העולם. מפגש כזה עשוי להיות טוב ומספק, אבל הוא עלול להיות גם מתסכל. על היוצר להתגבר על דחפי היצר, לעיין ביצירתו, לכתוב אותה שוב ולהוציאה לאור. הדרמה הגדולה של היצירה מתרחשת ברוחו של היוצר. רק אחר כך היא יוצאת לאור, בתקווה שתסייע לתיקונו של עולם.

מונודיא 2013 – ערב מונולוגים-דיאלוגים מתחברים למחזה.

קטע מס. 6: חולה

כתבה: שרון שלומי.

ביימה: מיכל שמש.

משחק: אושרית יפה.

מצטערת אבל אני לא מרגישה כל כך טוב, זאת אומרת אימא שלי לא מרגישה כל כך טוב. היא נפלה ושברה את חוליה L2. עוד לא הספקתי להוריד לה את הגבס מיד ימין, מהנפילה שלפני חודשיים, שהותירה אותה עם יד שבורה, ועכשיו גם גב שבור. במיון לא רוצים להוריד לה את הגבס מהיד. הם טוענים שקופת החולים צריכה להוריד לה ובקופת חולים טוענים שהבית חולים צריך להוריד כי מי ששם את הגבס צריך להוריד אותו והבית חולים טוען שהקופה צריכה להוריד והקופה שוב טוענת שבבית חולים צריך להוריד לה וחוזר חלילה. נו, באמת, אז אימא שלי נתקעה עם גבס עד המוות כי הם לא מחליטים. ואיך אני בכלל אקח את אימא שלי עכשיו לבית חולים או קופת חולים. היא לא יכולה לזוז. אז בדרך אני נתקלת בקשיים, מצבים אבסורדיים ועד עוולות מצד המערכת הבירוקרטית והאינטרסים הכלכליים של המדינה, חברות ביטוח, בתי חולים. המערכת דופקת אותי, כלומר את אימא שלי, ואת המערכת מייצגים אנשים טובים אבל אטומים שרק עושים את מלאכתם. 

אמרתי להם אל תשכחו - כולנו זקן.

אבל זה לא הזיז לאף אחד, חוץ מאשר לעיניים שלי שזלגו ללא הפסק וזלגו ללא הפסק וזלגו ללא, 

רציתי ללכת לישון. לא היה אכפת לי לשון לבד, בקור עם המעיל השחור על הרצפה ולהסתובב עם הפרצוף לקיר. לא לראות, לא לשמוע ולא להרגיש כלום, רק שליד ראשי יהיה רדיאטור שיחמם אותי כי המעיל לא מספיק. 

ואז חשבתי שיהיה גם נחמד אם לפני שאני נרדמת אקח עוגייה או שתיים, עוגייה מלאה בריבה אדומה. אבל באותו הרגע הציף אותי הכעס וכל העוגיות התמלאו בריבה וגם הבצק המרודד, וחלמתי להדביק אותו בפרצוף של שלושת הפקידים מקופת חולים "כללית", שהתחילו להקריא לי כל מיני משפטים וחוקים ודרישות, ולא מעניין אותם בכלל שלאימא שלי נשברה החוליה והיא לא יכולה לזוז, לעמוד, ללכת ולשבת וזועקת מכאבי תופת.

אבל לדבריהם (בהדהוד של שלוש) - 

היא צריכה ללכת. נקודה.

ללכת לרופא ברמת גן,

ללכת לצילום בתל השומר,

ללכת לפיזיותרפיה במגדלי המאה,

וכמובן שלא תשכח לברר מספרי טלפון ולהתקשר לכולם ולתאם ולשלוח מסמכים ואישורים לאין סוף משרדים.

אני לא באמת מאמינה שהם חושבים שאימא שלי יכולה לעשות זאת. הם בטח חושבים שאני יכולה לעשות הכול בשביל אימא שלי, הרי בתוך תוכם הם רואים שאימא שלי זקנה ומוגבלת. הם כנראה רק לא רוצים להודות בכך. למה שהם יודו? הם רוצים שאני אודה להם. אז אני מודה, לעוולה.

ומתוודה.

אבל אנשים הם טובים מיסודם אז אולי הם בסך הכול בטוחים שזה לא בעיה בשבילי לטפל באימא שלי. הרי אני יכולה לקחת בצק מרודד עם ריבה אדומה, להטיח אותו בפרצוף שלי במו ידיי ולפסל את הבצק דרך תווי פניי וליצור את סופרוומן. ואז סופרוומן תבוא ותנייד את אימא שלי לכל המרפאות והמשרדים בכל הערים והארצות בתבל.

רק שיחליטו כבר אם אימא שלי זה חי, צומח או דומם, ולאיזה אות היא שייכת? כדי  שסופרוומן תדע לאן לעוף איתה. כל פעם הם משנים לפי האינטרס הכלכלי שלהם ושל המערכת הפוליטית.

אולי זו שאלה שאני לא הרהרתי עליה עד היום: מהו זקן?

אולי זה בגלל שלא הגעתי לאות ז'? סטופ.

הכי טוב שאשאל את אימא שלי. היא זקנה, אז היא בטח יודעת. נכון שיש לה ירידה קוגניטיבית משמעותית והיא בקושי יודעת איפה היא נמצאת ומי אני בכלל, אבל אולי דווקא היא תענה לי ממקורות "עמוקים" ו"מקורבים" יותר. 

לאוטו היא לא יכולה להיכנס. כואב לה תופת. אבל מה אכפת לרופא בבית החולים? יש נהלים והוראות שהוא מקבל מלמעלה: לשחרר כמה שיותר מהר כל זקן מבית החולים ולנסות לא לאשפז אותם בכלל כי כל אשפוז עולה כסף. ומה זה משנה אם לזקן נשבר הגב. בשביל מה להשקיע בזקנים. הם בין כה תיכף מתים ואת הכסף שלהם המדינה כבר לקחה ואם אפשר להוציא מהם עוד כסף אז להוציא. לא משנה שהם שילמו כל חייהם מעבודה קשה ומגיע להם טיפול ואם אין להם כסף?

ואז הוא אומר לי: "תכניסי אותה כבר לאוטו ותיסעי".

ואני עונה לו: "אבל למה אתה לא רואה? היא לא מתה. היא רק זקנה ופרחים זקנים לא  זורקים וכואב לה מוות דוקטור".

לו היה לי באותו הרגע קוקו מלא בשיער כמו זנב סוס, הייתי טובלת את הקצה שלו בדיו ומציירת צורת פרצוף על הפרצוף סיוט של הפקיד, שלא מוכן לקרוא לסניטר ולא להתקשר לאמבולנס שייקחו את אימא מפורקת שלי חזרה הביתה. וגם אם הפלאפון שלי היה מצלצל באותו הרגע, לא הייתי עונה ולא הייתי מפסיקה לצייר עליו פרופיל בפרונט של הפרצוף, ואת המגפיים הייתי מדביקה לו על הראש ועם הסלוטייפ הייתי מדביקה אותו לקיר ואוטמת לו את הפה עם הקערה.

אבל אני נגד אלימות.

וברגע שהפלאפון צלצל התחלתי לבכות ולפחד שוב.

אז עדיף להפסיק עם האלימות ובטח שעדיף לבחור בחכמה.

לי לא הייתה חכמה, אבל עכשיו קיבלתי קצת, אבל ממש קצת, ומתוכה עלה בי רעיון שאוכל להשתמש בניילון פצפצים ולהניח אותו על הרצפה של כל הבית ולעטוף את אימא שלי בניילון כולל הראש עד הסוף. כך שכל פעם שהיא תיפול יתפוצץ פצפץ ולא איזה עצם או גולגולת או איזשהו חלק מחלקיה הפיזיולוגיים של אימא שלי. אז פחות יכאב לי, כלומר לאימא שלי. כמו שאומרים: "אולוויס לוק און דה פצפץ סייד אוף לייף".

אבל הכי נחמד היה אילו שמשון הגיבור היה מלווה אותי בחיים. הוא גיבור, מוכן שנפשו תמות עם פלשתים. אני לא! אני בכלל לא מוכנה למות, ובטח שאני לא אמות ובטח ובטח שאימא שלי לא תמות!

על המצבה שלה אכתוב: "אף פעם מתחיל" ועל התכריכים שלי אכתוב: "אף פעם נגמר...

גם שמשון הגיבור בסוף מת לצידי.

כן הוא לא באמת מת. הוא מת כאילו מת ונשכב על הרצפה לצידי. סיפור חיי, כל הגוססים רוצים שאני אלווה אותם למוות, יותר נכון, אטפח אותם למוות.

לפני ששמשון הגיבור מת התקרבתי אליו אבל הוא כל הזמן ברח והתרחק ממני לכיוון העמוד השני וניסה להרים אותו. להרים אותו! ועוד לקח את החוט מאריך שלי וקשר אותו סביב רגליו כמו אסיר וטען שאני אשמה. אני אשמה.

מה זה פה? קרקר נגד קרקר?

מבקש שלא יבוזו לו.

הוא יודע מה זה בוז!  

זה בדיוק מה שאני מרגישה כלפי המערכת המזופתת הזו שלא אכפת לה בכלל מהחלשים, מהשונים ומהזרים.

"כן, שמשון אני קוראת לך בקול תחנונים. תעזור לי. אתה גיבור. תפסיק את הסבל. תפיל עליהם את העמודים. אני בזה להם.

תפיל את העמודים מתחת לאין תחת החדש של השמש שכאן ועכשיו העמודים נופלים בקול נעים מלא בחום ואהבה ויש עיניים שכל הזמן משגיחות ושומרות. זה מתמלא וזה מלא ואז זה לא מספק.

מצטערת שוב, חייבת ללכת עכשיו, לאימא שלי יש... והיא דומם עם כאבים.

בשנות החמישים שישים שבעים היא הייתה אישה מלאת חיים, אהבה לרקוד אהבה מוסיקה, הייתה יפה, גם היום. תמיד חשבתי שיהיה לה יפה בלונד, אבל היא תמיד אומרת לי: "תזיזי את השיער מהפנים!"

(דינה גבאי – אמנית רב-תחומית)

את זוכרת אותם?

הלא עברו על פני בתינו

שורות שורות.

פניהם את זוכרת?

פניהם - -

שני חורים כבושים בקרקע

פה – קפוץ.

השמים – את זוכרת?

תכלת רענן

(הם לא ראו)

היה זה צירוף של –

תכול, זהוב, שחור, אפור וחום.

את זוכרת אותם –

חוזרים מדרך?

הלא הלכו –

רק כיוון אחד.

יום יום,

תמיד.

את זוכרת –

ילדה קטנה ליד חלון

שאלה: מי אלה?

דמעתך נשרה בתלתליה,

ענית לה: בני אדם.

(דבורה קדם, משוררת)

(למאיר אריאל )

ענני אבק אחרונים

מול נבו

בסיס שמירה על דומיה ערבית.

אני משנן את החרות וזוכר את עינייך.

מתפתלת המכלית על גרגרי כביש אחרונים

שקיעה אדומה מול נבו שחור.

לא משה ולא אברהם חזו מכלית ואבק

או פולש ציוני וגדר מגננה

הדקלים נמסו אל השכחה

אפור על חום ועינייך הפקוחות

כה רַזַה וכה צמא

המכלית עוד רגע כאן

המילואים מזמן לא ירוקים

שמירה אחרונה על צל נבו, רואה את בוא הערב

שעות לפני תום עולם

משה היכן אתה להחליפני עכשיו.

שֵד מדבר שואב את הזיכרונות האחרונים של החום

ושיחי דרכים מוצאים את מנוחתם הראשונה על גב הבוטקה.

העיניים רוצות להיעצם אך עינייך עוד פקוחות לרווחה

מצמוצים ראשונים.

הדקלים התעוררו מהשכחה

חום על שחור ועינייך נעצמות

כה רזה וכה עייף

המכלית עוד רגע כאן

פסיעותיו של מאיר אריאל על קולו של אהוד בנאי

כמו גלים על ספינות מידבר מן הרדיו

עוד זרמים אחרונים של חום.

מול נבו לא נישאר אדם, לא ישראל חוצה נהר ולא אל

שום מושיע ושום יהושֻּע.

עינייך חולמות את הזיכרון האחרון בגעגוע נימשך.

הדקלים הם סנה בוער

אש מול שחור ועינייך עצומות.

הצמא מערער את שנתו

של בודד במשמרתו

המכלית עוד רגע כאן

(גידי סלושני, משורר ויזם)

אני: כל יום את מתייצבת כאן בדיוק בשעה 10?

לטאה: החום מושך אותי.

אני: וככה לעמוד שמונה שעות בשמש?

לטאה: לעמוד?

אני: זה לא מייבש אותך?

לטאה: מייבש?

אני: אני מתכוון, איך אפשר לעמוד ככה באותו המקום ולא לעשות כלום?

לטאה: מה אני צריכה לעשות?

אני: אני מתכוון, שככה לעמוד ולא לעשות כלום, זה... משעמם... והמצפון?

לטאה: מצפון?

אני: מצפון, את יודעת, לא מרגישים טוב כשהזמן עובר ולא עושים כלום.

לטאה: מרגישים?

אני: כן, מרגישים, ככה בפנים, מה שהכניסו לנו לראש כל השנים.

לטאה: לפעמים אני מכניסה לראש חרקים.

אני: חרקים חיים? אין לך בעיה עם זה?

לטאה: הם זזים ואז אני תופשת אותם, וחוץ מזה מה זה בעיה?

אני: הו, הנה את מגלה סקרנות. בעיה זו שאלה שדורשת פתרון.

לטאה: פתרון? לי אין שום פיתרון. אני רואה משהו גדול שזז, אני בורחת, אני רואה משהו קטן שזז, בולעת.

אני: וחוץ מזה לא מטריד אותך שום דבר?

לטאה: מטריד?

אני: שום דבר לא מפריע לך?

לטאה: בערב אני נכנסת למחילה שלי.

אני: בערב גם אני נכנס למחילה שלי.

לטאה: אז מה זה מטריד? מרגיש? מצפון?

אני: בעיות.

לטאה: בעיות?

אני: כבר אמרתי לך, שאלות שדורשות פתרון.

לטאה: אני בשמש עכשיו כי אין לי מקום אחר, ואם תתקרב אברח!

אני: אין אלטרנטיבות אחרות?

לטאה: אלטר...

אני: ...נטיבות. נו, הגזמתי, אפשרויות אחרות

לטאה: אחרות?

אני: דרכים שונות להתמודד עם מצבים.

לטאה: אני לא מבינה מה שאמרת. אני רואה עכביש, אני בולעת. בעצם, העכביש אומר לי לבלוע אותו. בעצם, השמש קוראת לי לצאת, בעצם, המחילה קוראת לי לחזור אליה.

אני: שום זהות עצמית?

לטאה: עצמית?

אני: את לא מחפשת בעצמך שום דבר?

לטאה: אני לא מבינה אותך. כאילו יש לך שמש, ומחילה וחרקים גם בתוך הבטן.

אני: משהו כזה.

לטאה: אז אין לך מה לצאת לשמש, כי אם אתה יוצא אליה, אז אתה עשוי להכנס למחילה, ואם אתה נכנס למחילה, אז אתה עלול לצאת לשמש. אתה בולע חרקים ויורק חרקים.

אני: חרקים? טפו, אז מה עושים?

לטאה: יש לך פה?

אני: (בהיסוס) אהא.

לטאה: (בחשד) אהא?

אני: (פוער פה בהגזמה ובחיוך ארסי) אהאהאהא!!!

לטאה: (באימה) הא.. (בנחישות) לא, אין, היום, שמש! לא, אין, היום, חרקים! מחילה, קוראת, לי! (נמלטת למחילה) שלום!

סרטה הקצר של דניאל חמלניק (תסריט, בימוי ומשחק), חברת קבוצת השחקנים בתיאטרון החדר. משתתפים גם מעיין שריפי ואריה חמלניק.

(שאלת קורא: "כלב מדבר? כותב? מה השטויות האלה?".

תשובתי: אם הייתי מדבר, מה הייתי כותב? זו כל התורה כולה על שתי רגליים אחוריות")

שלום חברות וחברים,

את המייל הבא, העברתי מהתיבה של א. אל הקערה שלי:

שלום חברים שלי!

עבדתי היום בשדרות בתור פיית המשאלות ובשדה של כלניות. בזמן שאני מבדרת קבוצה ענקית של ילדים והורים, ראיתי 3 גורי כלבים קשורים בשמש עם חבלים הדוק-הדוק לצוואר. נראים הכי מלוכלכים, מוזנחים ומסכנים שאפשר. לידם כלי עם מים בצבע שחור, שהם, כמובן לא שותים, והם נראים גם מיובשים ואפאתיים. לא ידעתי מה לעשות, אבל פתאום הופיעה בחורה מקסימה עם אמה וביחד החלטנו שאנחנו לא מסוגלות לעזוב אותם שם. הבחורה המקסימה בשם איריס לקחה שניים מהם לביתה. הגור השלישי אומץ במקום על ידי משפחה עם ילדה שגם לא יכלו להישאר אדישים. הגורים הם בני חודשיים עד שלושה... כנראה, כלבי הרים פירנאים, מתאימים לבית עם ילדים, מקסימים ויפים. מי שיאמץ אותם יעשה מצווה גדולה. הם נמצאים בקיבוץ ליד שדרות, אבל אם צריך, נעביר אותם למרכז. הטלפון של איריס: 054-679-1959. מי שלא יכול לאמץ, תפיצו את ההודעה הזאת לכמה שיותר אנשים וביחד נעזור ליצורים המקסימים האלו. תודה

דנה קוצ'רובסקי, 054-448-0345

שלכם באהבה,

תיאודור

50 שנה ל"שינוי עומד לבוא", מהמנוני התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית

חבריו חשבו שהוא מסכן את הקריירה המצליחה שלו, אבל סם קוק הרגיש שהוא לא יכול עוד לשתוק לנוכח העוולות כלפי השחורים בארצו. החודש מלאו 50 שנה לשירו המכונן "A Change is Gonna Come"

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 7.3.2014, בשעה 16:00

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

דובדבן – מועדון תרבות

מועדון "החתול והכלב" גאה להשיק: הופעות מוסיקה חיה, בחלל החדש והייחודי "הדובדבן",

בכל יום חמישי בשעה 22:00, רחוב קרליבך 23, תל אביב.

מוסיקאים, להקות ויוצרים המעוניינים להופיע, מוזמנים ליצור קשר: גיבסון, 050-849-7715

"תחושת בטן" - אנסמבל קוקייה

באירוע יום האישה של נעמת ת"א-יפו - "נשים בין תרבויות"

יום א', 9.3.14 בתיאטרון הסמטה, מ- 19.00 עד 22.00. בתוכנית:

ברכות וכיבוד קל.

"התרבות כחיץ בין אמהות ובנות" - פרופ' אריאלה פרידמן, יו"ר החוג למדעי ההתנהגות, המכללה האקדמית לחברה ואומנויות.

"תחושת בטן" - אנסמבל קוקייה - תיאטרון תנועה סוחף וססגוני. סיפורה של אישה אל מול התפקידים החברתיים המוטלים עליה. מסע מרגש של עוצמה, צחוק וטירוף חושים.

סדנא פתוחה לקהל עם יוצרת המופע שרון שלומי נעים.

מחיר: 40 ש"ח! במכירה מוקדמת בלבד!

לקניית כרטיסים בין השעות 8.30 עד 13.00 03-6921288.

האירוע מומלץ מאד! כל הקודם זוכה!
(אנסמבל קוקייה)

תיק פוריות

IV כן או IV לא!

היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז. בימוי: אסנת שנק-יוסף. במאי מלווה: יניב מויאל. עיצוב אירוע: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה: שי בן יעקב ואיריס הרפז. עיצוב תאורה: ג'ני חנה.

ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר.

לכבוד יום האישה, שני תאריכים במרכז ובצפון:

1.3.2014, בשעה 20:00, בקרון הרכבת, מתחם התחנה בתל אביב.

12.3.2014, בשעה 20:00,  במרכז לתיאטרון של עכו רחוב ויצמן 1, עכו העתיקה.

משך ההצגה כ-55 דק'. לאחריה תתקיים השיחה שלאחר ההצגה.

60 ₪. לחברי החדר כרטיס ידיד 40 ₪, קוד: מנוי איגרת החדר.

למנויי מפעל הפיס 1+1 חינם.

כרטיסים אצל לירון: 04-9914222 ואצל איריס 052-845-9444.

כתבה: ynet. ראיון: קול השלום

פסטיבל צו קריאה # 9

20-21-22  במרץ 2014 (צוותא 2)

שישה מחזות בבכורה

לאנשי החדר: מחיר מוזל עבורכם 30 שח לכרטיס.

קוד קופה 2014 לקבלת ההנחות בקופות צוותא טל. 6950156

'מת על החיים' / רוני נוימן-מחזאי

יום חמישי,20/3 בשעה 20:00, צוותא 2

'איוב 2020'/ בונה תירוש-מחזאי

יום ה 20/3 בשעה 21:30, צוותא 2

'תקווה טרגדיה '/ מחזאית:נועה שכטר

יום שישי, 21/3 בשעה 13:00, צוותא 2

'הקשבה נעימה/ מחזאי-ערן טובול

יום שישי21/3  בשעה 14:30, צוותא 2

'שיפרלה לא גרה פה ' / מחזאית: דבי כץ

יום שבת, 22/3  בשעה 19:00, צוותא 2

'אישתו'/ מחזאים: עידן שוורץ,שירי אלירז,אביב פינס

יום שבת 22/3  בשעה 20:30, צוותא 2

טקס הסיום: שבת, שעה 22:00 צוותא 2. יוכרז המחזה הנבחר לשנת 2014

לזוכה מענק תמיכה לפיתוח המחזה ליצירה בימתית בתיאטרון צוותא.

פרטים נוספים באתר צוותא. 7 / 03-6950156

מחירי כרטיסים: 30-60 ₪ צוותא, אבן גבירול 30, ת"א.

הד-סטרט לשטערני

אנשים יקרים, אוהבי מוסיקה ויצירה מקורית! בסוף מרץ אמור לעלות מופע פואטי מוסיקלי אוונגרדי בשם *שטערני. יהיו שם ספוקן-וורדס פואטי, מוסיקה - אלקטרו וחיה, אפילו אלוהים יהיה שם, גם השטן. הם יתערבו על האור והחושך של העולם. יהיה שם גם כוכב למשאלה... אבל!!! חיי היצירה תלויים בעוד סכום כסף אותו אנחנו מוכרחים להשיג כדי שהיצירה תראה בכלל אור. אי לכך, צוות *שטערני, פתח ב- 18.2 בפרויקט גיוס מימון מן ההמון, דרך Headstart!  יש לנו זמן קצוב להשיג את הסכום, עד אמצע חודש מרץ. מרגש! נשמח אם תצטרפו לאתגר המרטיט והנהדר הזה. כנסו לדף הפרויקט, תבינו מה הסיפור ועופו על זה. בתמורה, מעבר להגשמת חלום מטורף, תקבלו מתנות דליקטעס אש. הנה זה בא!  http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=8582

תודה לכם! צוות השטערני'ס.

רזיה מזרחי (בוגרת תיאטרון החדר)

בילוש מודיעה
להשכרה חלל בגודל 130 מ"ר

נוף פסטוראלי, חנייה בשפע. אפשרות לחלוקה למספר משכירים

אפשרות לשיתוף פעולה עם: בלהה זינגר, מושב בורגתא, 054-229-0096

שיעורי יוגה בבר קיימא!

עם נועה, מורה מוסמכת לאשטנגה-ויניאסה יוגה.

לימודי ויניאסה וביקראם יוגה בניו יורק ואשטנגה יוגה בהודו.

בואו לחזק את הגוף בתרגול דינמי וזורם. השיעורים מתאימים לכל הרמות.

אשטנגה-ויניאסה, מדיטציה ונשימה. שיעור הכרות ב-20 ש"ח בלבד.

ימי שני, 18:30-20:00. ימי חמישי, 9:00-10:30

*מומלץ להביא מזרון יוגה (למי שאין - צרו קשר ונשמור)

בר קיימא, רחוב המשביר 22, ת"א.

בהרשמה מראש, בטל', 050-698-0809. או באיוונט בפייסבוק או בדוא"ל

עיסוי מונגולי

העיסוי הסודי שהיה נהוג בקרב לוחמיו של ג'ינגיס חאן.

פנינה גינצבורג, טל': 03-529-9528

פרינג'י - אתר הצגות פרינג', בניהולו של רן בן עזרא.

טכנאי מחשבים

שחר נגר: 050-764-8002

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)