אני: כל יום את מתייצבת כאן בדיוק בשעה 10?
לטאה: החום מושך אותי.
אני: וככה לעמוד שמונה שעות בשמש?
לטאה: לעמוד?
אני: זה לא מייבש אותך?
לטאה: מייבש?
אני: אני מתכוון, איך אפשר לעמוד ככה באותו המקום ולא לעשות כלום?
לטאה: מה אני צריכה לעשות?
אני: אני מתכוון, שככה לעמוד ולא לעשות כלום, זה... משעמם... והמצפון?
לטאה: מצפון?
אני: מצפון, את יודעת, לא מרגישים טוב כשהזמן עובר ולא עושים כלום.
לטאה: מרגישים?
אני: כן, מרגישים, ככה בפנים, מה שהכניסו לנו לראש כל השנים.
לטאה: לפעמים אני מכניסה לראש חרקים.
אני: חרקים חיים? אין לך בעיה עם זה?
לטאה: הם זזים ואז אני תופשת אותם, וחוץ מזה מה זה בעיה?
אני: הו, הנה את מגלה סקרנות. בעיה זו שאלה שדורשת פתרון.
לטאה: פתרון? לי אין שום פיתרון. אני רואה משהו גדול שזז, אני בורחת, אני רואה משהו קטן שזז, בולעת.
אני: וחוץ מזה לא מטריד אותך שום דבר?
לטאה: מטריד?
אני: שום דבר לא מפריע לך?
לטאה: בערב אני נכנסת למחילה שלי.
אני: בערב גם אני נכנס למחילה שלי.
לטאה: אז מה זה מטריד? מרגיש? מצפון?
אני: בעיות.
לטאה: בעיות?
אני: כבר אמרתי לך, שאלות שדורשות פתרון.
לטאה: אני בשמש עכשיו כי אין לי מקום אחר, ואם תתקרב אברח!
אני: אין אלטרנטיבות אחרות?
לטאה: אלטר...
אני: ...נטיבות. נו, הגזמתי, אפשרויות אחרות
לטאה: אחרות?
אני: דרכים שונות להתמודד עם מצבים.
לטאה: אני לא מבינה מה שאמרת. אני רואה עכביש, אני בולעת. בעצם, העכביש אומר לי לבלוע אותו. בעצם, השמש קוראת לי לצאת, בעצם, המחילה קוראת לי לחזור אליה.
אני: שום זהות עצמית?
לטאה: עצמית?
אני: את לא מחפשת בעצמך שום דבר?
לטאה: אני לא מבינה אותך. כאילו יש לך שמש, ומחילה וחרקים גם בתוך הבטן.
אני: משהו כזה.
לטאה: אז אין לך מה לצאת לשמש, כי אם אתה יוצא אליה, אז אתה עשוי להכנס למחילה, ואם אתה נכנס למחילה, אז אתה עלול לצאת לשמש. אתה בולע חרקים ויורק חרקים.
אני: חרקים? טפו, אז מה עושים?
לטאה: יש לך פה?
אני: (בהיסוס) אהא.
לטאה: (בחשד) אהא?
אני: (פוער פה בהגזמה ובחיוך ארסי) אהאהאהא!!!
לטאה: (באימה) הא.. (בנחישות) לא, אין, היום, שמש! לא, אין, היום, חרקים! מחילה, קוראת, לי! (נמלטת למחילה) שלום!
