"ועכשיו תלמידים, ביקורת!". קריאה ידועה הנהוגה אצל מורים רבים למשחק. אחד מהתלמידים סיים לבצע את הקטע שלו ואז מתחילה השחיטה הגדולה. מכל עבר נזרקים לעבר התלמיד הכרזות המבטלות את הקטע והופכות אותו לעפר ואפר ואז בא תורו של האומלל הבא אחריו וחוזר חלילה.
להלן מקבץ תגובות שגורות ובנאליות:
- "היה חסר לי משהו! מה? אני לא יודע מה, אבל היה חסר לי!"
- "זה ארוך מדי!"
- "זה קצר מדי!"
- "לא הבנתי למה הוא מתכוון!"
- "זה לא חידש לי כלום!"
- "הוא הגזים!"
- "זה חסר טעם!"
- "לא אסתטי!"
ביקורת היא הצבעה על פגמים. זה הפירוש המקורי של המילה.
"אם ההצגה משעממת והשחקן חסר-חיים, מדוע לא לבקר את ההצגה?" שואל ג'יימס דבארו, שחקן בריטי ידוע בבלוג שלו. "אנו חיים בעידן שבו כולם רוצים להיות חיוביים וביקורת נשמעת ממלכדת ושלילית".
כל ביקורת פוגעת רגשית במבוקר ובעתיד הקרוב או הרחוק ובאופן לא מודע היא תשוב אל המבקר בביקורת נגדית על דבר זה או אחר וזו תחילתה של מלחמת עולם בינאישית לא מופלאה ומתסכלת.
ביקורת מלמדת על המבקר, יותר מאשר היא מלמדת על המבוקר.
כמו, להבדיל, פרס האוסקר שמלמד על הנותנים אותו יותר מאשר הוא מלמד על מי שמקבל אותו.
ביקורת יוצרת התנגדות פנימית, המקשה על המבוקר ליישם את הביקורת כ"תיקון". הרבה אנרגיה מתבזבזת לריק בהתגברות על ההתנגדות לביקורת.
יש רק מקרה אחד שבו מציאת הפגמים היא רלוונטית: ביקורת ציבורית.
ביקורת של מבקר מקצועי על הצגה, סרט, ספר, פוליטיקאי וכיוצ"ב.
בכל מקרה אחר הביקורת לא רלוונטית. אפילו ביקורת תעשייתית כבר לא רלוונטית. זו ביקורת שנועדה להתאים יצירה לתנאי שוק. כלומר, יצירה מסחרית במובהק. כאן השאלה היחידה היא: "מה מוכר?" ולכאורה, כל מה שלא מוכר מוצג כפגם מסחרי ועל כן יש לתקן אותו. גם כאן אפשר לוותר על מציאת פגמים ולהצביע על מה שנכון לעשות מבחינה מסחרית לשיטתם של המגיבים.
מה נותר לעשות?
לפי העניין, זו התשובה לשאלה אחת בלבד: מה היצירה "עושה" לי?
לא "מה אני רוצה שהיצירה תהיה", אלא מה היא מטעם עצמה.
כלומר, אילו תחושות, תמונות, מחשבות ורגשות העלתה היצירה אצלי. לא תלונות, טענות נגדיות, כעסים והצבעה על פגמים, אלא רק תגובות חיוביות. למי שאינו רגיל בכך זו מהפכה אישית. במקום לחשוב על החוסרים שלי, יש לחשוב על הסגולות הטובות של היצירה.
זו כל התורה כולה והשאר תרגול אישי.
אכן, מדובר כאן בתפיסה חיובית של המציאות של היצירה. זו אינה תופעה "ממלכדת" כפי שטוען ג'יימס דבארו, אלא תופעה משחררת. מדובר במאמץ רגשי ואינטלקטואלי, המעשיר אותנו, מרחיב ומעמיק את החוויה האישית של כל המעורבים בדבר.
--------------
הודעה זו נכנסה השבוע לתיבת הדואר של תיאטרון החדר:
"אנו הוריו של ד. בן שנה ושלוש רוצים לקדם אותו בתחום המשחק או דוגמנות".
--------------
