הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר יש משהו קסום. זה נובע מהסובלנות, הקבלה, האיכפתיות" (אבי גיבסון בר-אל, במאי ושחקן, מנהל אמנותי של תיאטרון הסמטה, בוגר תיאטרון החדר)


האיגרת השבועית

יום ה', 2014 . 3 . 6

-------

לימודי משחק ובימוי

טל': 03-5171818. מידע כאן, וגם בדוא"ל

-------

ייעוץ אישי

טל': 052-340-1478. מידע כאן וגם בדוא"ל
-------

יש לך קטע? שלח/י אותו לאיגרת

סרטוני החדר ביוטיוב , אירועים בתיאטרון החדר
לאיגרות קודמות . לתגובות

-------

באיגרת זו:

•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: "ועכשיו תלמידים, ביקורת!"
•   טאל לוי: עולם במה טיפול (14)
•   פרשת השבוע: שמעון לוי, התנ"ך כתיאטרון - ספר חדש!
•   מונודיא 2013: זכר אלפא
•   מלכה נתנזון: בן
•   גידי סלושני: בוגר מדי לתמימות
•   רינה בשן: איה 18, סיכום ביניים
•   פינה חמה ליוצר/ת: הלוי
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן משהו בשבילך
•   אירועים: לוח

"ועכשיו תלמידים, ביקורת!". קריאה ידועה הנהוגה אצל מורים רבים למשחק. אחד מהתלמידים סיים לבצע את הקטע שלו ואז מתחילה השחיטה הגדולה. מכל עבר נזרקים לעבר התלמיד הכרזות המבטלות את הקטע והופכות אותו לעפר ואפר ואז בא תורו של האומלל הבא אחריו וחוזר חלילה.

להלן מקבץ תגובות שגורות ובנאליות:

- "היה חסר לי משהו! מה? אני לא יודע מה, אבל היה חסר לי!"

- "זה ארוך מדי!"

- "זה קצר מדי!"

- "לא הבנתי למה הוא מתכוון!"
- "זה לא חידש לי כלום!"

- "הוא הגזים!"

- "זה חסר טעם!"

- "לא אסתטי!"


ביקורת היא הצבעה על פגמים. זה הפירוש המקורי של המילה.

 

"אם ההצגה משעממת והשחקן חסר-חיים, מדוע לא לבקר את ההצגה?" שואל ג'יימס דבארו, שחקן בריטי ידוע בבלוג שלו. "אנו חיים בעידן שבו כולם רוצים להיות חיוביים וביקורת נשמעת ממלכדת ושלילית".

 

כל ביקורת פוגעת רגשית במבוקר ובעתיד הקרוב או הרחוק ובאופן לא מודע היא תשוב אל המבקר בביקורת נגדית על דבר זה או אחר וזו תחילתה של מלחמת עולם בינאישית לא מופלאה ומתסכלת.

 

ביקורת מלמדת על המבקר, יותר מאשר היא מלמדת על המבוקר.

כמו, להבדיל, פרס האוסקר שמלמד על הנותנים אותו יותר מאשר הוא מלמד על מי שמקבל אותו.

 

ביקורת יוצרת התנגדות פנימית, המקשה על המבוקר ליישם את הביקורת כ"תיקון". הרבה אנרגיה מתבזבזת לריק בהתגברות על ההתנגדות לביקורת.

 

יש רק מקרה אחד שבו מציאת הפגמים היא רלוונטית: ביקורת ציבורית.

ביקורת של מבקר מקצועי על הצגה, סרט, ספר, פוליטיקאי וכיוצ"ב.
 

בכל מקרה אחר הביקורת לא רלוונטית. אפילו ביקורת תעשייתית כבר לא רלוונטית. זו ביקורת שנועדה להתאים יצירה לתנאי שוק. כלומר, יצירה מסחרית במובהק. כאן השאלה היחידה היא: "מה מוכר?" ולכאורה, כל מה שלא מוכר מוצג כפגם מסחרי ועל כן יש לתקן אותו. גם כאן אפשר לוותר על מציאת פגמים ולהצביע על מה שנכון לעשות מבחינה מסחרית לשיטתם של המגיבים.

 

מה נותר לעשות?

לפי העניין, זו התשובה לשאלה אחת בלבד: מה היצירה "עושה" לי?

לא "מה אני רוצה שהיצירה תהיה", אלא מה היא מטעם עצמה.

כלומר, אילו תחושות, תמונות, מחשבות ורגשות העלתה היצירה אצלי. לא תלונות, טענות נגדיות, כעסים והצבעה על פגמים, אלא רק תגובות חיוביות. למי שאינו רגיל בכך זו מהפכה אישית. במקום לחשוב על החוסרים שלי, יש לחשוב על הסגולות הטובות של היצירה.

זו כל התורה כולה והשאר תרגול אישי.

אכן, מדובר כאן בתפיסה חיובית של המציאות של היצירה. זו אינה תופעה "ממלכדת" כפי שטוען ג'יימס דבארו, אלא תופעה משחררת. מדובר במאמץ רגשי ואינטלקטואלי, המעשיר אותנו, מרחיב ומעמיק את החוויה האישית של כל המעורבים בדבר.
--------------  
בשוליים(?)

הודעה זו נכנסה השבוע לתיבת הדואר של תיאטרון החדר:

"אנו הוריו של ד. בן שנה ושלוש רוצים לקדם אותו בתחום המשחק או דוגמנות".
--------------

קישור קבוע

(קטעים מעבודת המחקר של טאל לוי, אמנית מופיעה ומטפלת בתנועה, בוגרת תיאטרון החדר, הבוחנת את הערך התרפויטי המוסף שב"שיטת אוריין - המעגל הפתוח", בעבודה עם אמנים מופיעים. מנחה: ד"ר אסתר הס, מכללת לסלי, נובמבר 2012)

 

1.ב. ריטואל

בלימוד השיטה, בכל מפגש מתקיים ריטואל כמעט קבוע. תחילתו בסבב "מה קורה?", שבו המשתתפים יושבים במעגל ומספרים מה שהם רוצים לשתף בו. לעתים מעמיקים יותר ולעתים הסבב מתקיים רק במילה אחת, כמו כותרת למצב שנמצאים בו. לאחר מכן מבצעים רצף חימום. אורכו של חלק זה משתנה ממפגש למפגש - לפי התנאים הנתונים, מבחינת הזמן שיש להקדיש לנושא המרכזי או לפי דרישה של גורמים אחרים בקבוצה. אז מבצעים אחד-אחת "מנחה-שחקן אישי", בקבוצת השחקנים ההנחיה היא של המנחה תמיד, ובקבוצת המנחים - בשלב כלשהו התלמידים מתחילים להנחות זה את זה.

לאחר מכן עוברים לנושא המרכזי, למשל: עבודת חלום, נשימות מעגליות, הכנה לאודישן ועוד. בסוף המפגש מבצעים מעגל לסיום: עומדים במעגל, ידיים יחד ועיניים עצומות, מביטים על הנשימה ועוברים לסקירה של מה שקורה באיברים השונים. חושבים מחשבה טובה - כל אחד/ת על עצמו/ה ועל כל הנוכחים, לוחצים כפות ידיים לשלום, פוקחים עיניים, מחייכים, ומקיפים את המעגל במבט. לפי אוריין (1998): "ראינו וראו אותנו" (עמ' 354-353). מרואיינים אחדים ציינו שחוו חוויה משמעותית בריטואל הזה.

 

כך מתאר מרואיין 7, מ':

"הרגשתי שה-'מה קורה?' היה טוב כי היה בזה משהו אנושי מאוד. לא משנה מאיפה באת, היה בזה משהו שריכז את הכול."

מרואיין 9, א', שחקן ומנחה קבוצות:

"ברגע שנכנסים לזה ועושים את זה כריטואל, הגוף והנפש 'מתחממים' לקראת משהו שיקרה בהמשך, זה מועיל. לדברים גם יש הגדרות מסוימות, כמו להשתמש ב'מה קורה?' ולעשות את הטקסט בכל מיני צורות. השאלות ב'מנחה-שחקן' על התחושה, התמונה, הרגש, יכולות באותו רגע להיות שכלתניות, אבל יש בטקס הזה משהו שממקם אותך."

(עמ' 48)

(המשך יבוא)

קישור קבוע

נדירים המחקרים בתחום התיאטרון המיועדים לקהל רחב. אם כך, את הופעת ספרו החדש של פרופ' שמעון לוי ראוי לחגוג. זהו מחקר מקיף ביותר וספר חשוב, המחבר את התנ"ך לתפיסות תיאטרוניות מודרניות. הדיבור האלוהי מוליד שיח המחייב את קיומם של המדבר ונמענו. הדיבור האלוהי מגלם את אפשרות קיומו של קונפליקט דרמטי וכך נולדת הדרמה של כתבי הקודש, והיא נפרשת במהרה לדרמה של בני האדם. מכאן ואילך נפתחת הדרך לפרשנות אקטואלית רחבה של הכתבים, מ"כזה ראה וקדש" ועד הפירוש הרדיקאלי ביותר. אנשי תיאטרון ימצאו כאן מרחב גדול וטעון ברעיונות ליישום בימתי. קהל רחב ימצא כאן תפיסה מרעננת של פרשנות המקרא.

התנ"ך כתאטרון, שמעון לוי, הוצאת ספרא 2013.

קישור קבוע

מונודיא 2013 – ערב מונולוגים-דיאלוגים מתחברים למחזה. קטע מס. 7: "זכר אלפא".

כתב: פלג יפת. ביימה: עדי חג'בי. משחק: יוני כפרי. אוגוסט 2013.

קישור קבוע

"אשתו של אמנון, אשתו של אמנון, אולי יש לך סיגריה?"

"כן בן, קח סיגריה".

"אשתו של אמנון, אשתו של אמנון, אולי יש לך שתיים?"

"כן בן, קח שתיים." למה את כל-כך מטומטמת, למה את לא נותנת לו ישר שתיים?

הוא מביט בך לרגע, אחר-כך מעשה אמן, הוא תוקע בכף יד מהופכת, את הסיגריה לפיו, ואת השנייה מקבע מעל אוזנו השמאלית. עיניו אורות. עכשיו הוא מוכן לצאת אל רחבת ה-ח , שבין שתי המחלקות, שלמרות החומה הגבוהה, הרוח משתוללת בה, נטולת רסן.

 

מטר שבעים ושמונה, רוב הזמן מכונסים, על תלתליו שהוזנחו ועיניו שכבו, נתלים בך בבואך, כחתלתול משווע ללטיפה. אבל עכשיו, כעוף החול, שבה הזקיפות ונעורה. אפילו קורטוב של יוהרה מזדקר עמה ואולי רק בעיניך הדבר?

כך או כך, את מצליחה למשוך לעצמך סיבים דקים של נחמה.

"לילד הזה יש חזקה עליך". קולו של אמנון אוהד.

 

לכוד בקרב בלימה, את יודעת, שכמו סערת טייפון, תבוא שוב הנפילה. עיניי הדובדבן ייכנעו תחילה, אחר כך שפעת תלתליו, אחר כך גוו. נוכח-נפקד, גולה מתוך עצמו, גולה מזולתו, והפייסבוק והטוויטר והיוטיוב והטאבלט והאמזון ומנועי החיפוש ושאר פלאי הטכנולוגיה והמדע, מה יהא עליהם, בן?

עקב בצד אגודל, את פוסעת בעקבותיו. מה יש בה בהליכה הזו שלו היום, שאינה כתמול שלשלום?

בן נעלם מעבר לעיקול.

שחררי! שחררי! תני לו מרחב ביטחון

 

בן שולף מצת, מאהיל בידיו מפני הרוח ולאחר ניסיונות אחדים, עוצם את עיניו ונושא את ראשו אל-על וכמי שנתון בתפילה אקסטאטית, שואף שאיפה עמוקה, ולאחר דקה ארוכה, פולט טבעות מסולסלות, וכתינוק שסיים לינוק, מתפשטת השלווה על פניו.

 

*

"אשתו של אמנון, אשתו של אמנון, אולי יש לך שלושה וחצי שקל?"

"בשביל מה אתה צריך שלושה וחצי שקל, בן?"

"בשביל לקנות לי משהו טוב מהמכונה. הקיר לא רוצה לתת לי כסף".

"איזה קיר?"

"זה שנותן לכולם".

"אתה מתכוון לכספומט?"

"כן, כן לכספומט, שכחתי". אור עיניו כובש.

בן חוזר ובידו וופלה מצופה. "אני רואה שאתה ממש אוהב את הוופלה הזאת".

"כן, מאוד, מאוד! נוגס עוד נגיסה ועוצם את עיניו.

"את יודעת, אימא של אמנון, שאבא שלי מת? עוד מעט אני יצא מכאן לחפש אותו".

או הו, הנה זה בא... "לא בן, אבא שלך לא מת, אימא שלך מתה. אבא שלך חי וגר בבני-ברק".

"אה, נכון, אז למה הוא לא רוצה לבוא לבקר אותי?" פרץ דמעות עולה. ניגשת ועוטפת את כתפיו.

"מחר אני נוסע עם חברים שלי לאילת, את יודעת?"

"בטח שאני יודעת?"

"אז תתני לי כסף לנסוע?"

"כמה כסף?"

"אולי מאתיים שקל. זה מאוד יקר לנסוע באוטובוס, יותר מאווירון אפילו, אבל באווירון אני מפחד".

"אני יודעת בן, סיפרת לי, אבל אמרת שתיקח את הלוריבן והסרוקסל והקלונקס והליטיום, ולא תפחד יותר מכלום".

צחוק בלתי צפוי מדביק גם אותה. נשנק משהו, הוא שולף מכיסו חופן כדורים, מאהיל אותם בידיו ומראה לה בהיחבא.

"בן, מאיפה לך כל זה?"

"מה את חושבת, שאני ייקח להם את כל הזבל הזה? אני לוקח רק כשאחמד נותן, כי הוא ממש בודק". פניו מתכרכמים.

"מה קרה בן, למה נהיית עצוב?"

"כי אימא הבטיחה שלא ייתנו לי יותר כדורים... אני שונא כדורים!"

"אבל אימא שלך נפטרה כשהיית בן שנתיים, בן, אתה לא יכול לזכור אותה".

הוא מתיישב, ראשו בין ברכיו, עיניו בנעלי הבית הגדולות שלרגליו, שאצבעותיו, על ציפורניו המגודלות, ניבטות מהן. כעבור שהות ארוכה, הוא מרים את ראשו. עצב, כקורי עכביש, משורג בעיניו ופרגודי עפעפיו מורדים לחצי התורן. 

"בן, אתה צריך לגזור ציפורניים, לא יפה ללכת ככה".

"אני לא הולך לשום מקום".

 

*

"הוא מסכן", אמר נפתלי, "כל החיים שלו מוסד! משפחה שלו מלא בעיות, אף אחד לא בא פה. דוד שלו בא פעם, אבל הרבה זמן לא".

"בן, אתה רוצה שאתקשר לאבא ולדוד שלך ואבקש שיבואו לבקר אותך?"

"כן, כן, בטח!" וכבר שולף מראשו את מספרי הטלפון.

"הגעת למספר 6508253... נא להשאיר הודעה ברורה". מאוכזבת, משאירה הודעה לאקונית, קצרה.

"הרמתי ידיים", השיב כעבור יומיים, "אין לי יותר כוח לילד הזה. יש לי משפחה משלי וצרות משלי. לקחתי אותו אלי, קניתי לו את הבגדים הכי יפים, אפילו אפטר-שייב הכי יקר. הוצאתי עליו אלפי שקלים. גם הילדים שלי פינקו אותו. הילדים לקחו אותו איתם לחברים, הכירו לו בחורה טובה. הוא אפילו יצא איתה פעם או פעמיים, אבל אז הוא התחרפן והיא עזבה. חבל, אולי יכלה להציל אותו... ניסיתי  לשקם אותו בעבודה במוסך של חבר אבל הוא עצלן כמו אבן. העדיף כל היום לשכב במיטה. אין עם מי לדבר. אני התייאשתי ממנו. לצערי גם אבא שלו חולה נפש, ואחיו פושע. יוצא ונכנס לבתי סוהר כמו שאני הולך למכולת. שלא תביני אותי לא נכון, המשפחה שלנו טובה, אבל שם, כאילו התנקז כל הנאחס מההתחלה. הכול הלך הפוך מהרגע הראשון. בליל החתונה התנגש הרכב שלהם במשאית, יצאו בנס, רק פצועים קל. אחרי שנתיים הייתה להם עוד תאונה, הפעם קשה יותר... הכול הולך... אבל מה אני מבלבל לך בעצם את המוח?"

"לא, זה בסדר, אני התקשרתי."

 

*

בן עושה דרכו לעבר הצד השני של החצר, לכיוון שער הברזל. לפתע מפלח קולה של האחות "גברת נתנזון, צריך לחזור למחלקה, חצי שעה עברה!"

בן תופס תאוצה ומתחיל לרוץ. קל רגליים כסייח.

"תתפסו אותו!, תתפסו אותו!" היא צועקת ועוד לפני שמישהו מגיע, בן נעלם מבעד לשער, שמשום מה נותר פתוח.

"איפה כולם לעזאזל? איפה כולם?"

היא רצה, עוברת את השער ומתבוננת סביבה. נפש חיה לא נראית במקום. כל גופה מתכסה זיעה.

"בן! בן! אל תעשה לי את זה, אתה באחריותי!"

דממה.

"בן, אני מתחננת!"

וכבר השיגו אותה השומר והאחים מן המחלקה.

בן נמצא מסתתר בסבך שיחים, עיניו כעיני איל נרדף.  

 

(מלכה נתנזון משוררת וסופרת, ספרה "ללב יש היגיון משלו" יצא בהוצאת עקד)

קישור קבוע

כבר לא אראה

סיפור אהבה תמים.

השקים שלי יתערבלו בשלך.

אולי נוסיף תבלינים

אולי תצא עוגה.

נתחשבן ונחשב

את העבר על חשבון

העתיד

ולהפך.

לא נוכל לנשק

בלי לקרוץ.

המטרה לא תהיה

סתמית.

יקראו להם

דוד או אחינועם.

הם יהיו ילדים טובים,

תנכיים.

נרצה שיהיו שלנו

אך נהיה שלהם

וגם נכדיהם

שלהם.

לבסוף,

גם אם לא נזנח

את הניגון

הוא יזנח

אותנו.

 

(גידי סלושני, משורר ויזם)

קישור קבוע

איה מתבוננת בפרקים שהוצאתי מתחת ידי עד כה.

מהי הרוח הנושבת מהפרקים שכתבתי?

כנראה נכר נפשי ופיזי. אחרי 56 שנים בארץ, עמוק בלבי, איני הצברית שהתיימרתי להיות, מתוך חיקוי והתבוללות. מעולם לא הצלחתי לגדל בלבי צבר קוצני חסין שמש. לבי נכווה שוב ושוב בקרני השמש ונותרתי עולה חדשה, מדברת במבטא פולני מודגש: אני רֶניָה פייגנבלום.

 

רק לאחר נישואי, בהיותי בת עשרים, הפכתי לרינה בשן, אבל למעשה נשארתי עומדת כביום הראשון בבית הספר היסודי בשיכון עליה, בין ילדות קטנות מכיתה ב', שבודקות וממששות את הכפתורים הגדולים והזרים של הסוודר הלבן-טורקיז שלי, שסרגה לי בשכר, ונדה, השכנה הרווקה מלמעלה. "אן אלטע פאננע" נהגה אמי לחזור ולהדגיש שוב ושוב ברשעותה האופיינית.

 - תשלחו תפוזים, בקשה ונדה, בעודה משבצת בסריגה את האותיות הראשונות של שמי, R, ושל אחי H, כקישוט לסוודרים שסרגה לנו לדרך הארוכה לפלשתינה. 

תחושת הנכר.

תחושת נכר שהייתה בי כמעט מלידה.

העלייה לארץ רק העניקה לה פנים אחרות. היו בה הרבה יתרונות. היא הקלה עליי לשמור ולפתח את הקרע שלי מהמעגל המשפחתי הצר והחונק, ביתר קלות מאשר בפולין. היה קל להיבדל נוכח אם שאיננה שולטת בשפת הארץ ובחוקיה ונאלצת להיעדר מהבית שעות רבות. התרחקתי ממשפחתי ת"ק פרסה ואני נאלצת עכשיו, במשך שנים רבות, לחזור על עקביי, במאמץ קשה וכמעט סיזיפי, כדי שאוכל לכתוב.

 

אחי ממשיך לדבר עד לאחר הבר-מצווה, בשפות הגלות, כפולני קטן. אני נעניתי לצו הקטגורי של בן גוריון: עברי, דבר עברית! רק עברית!

המילה 'רק' משמעותה באידיש 'סרטן'. אמי, ארסית הלשון, נצלה תופעה לשונית זו כדי להשתלח בכל הקולטים אותה בארץ, פקידי סוכנות למיניהם וכיו"ב. היא איחלה להם באידיש שיקבלו סרטן: "זול א-ראק  אין דיר א-ראין!" שתקבל סרטן, נהגה לסגור חשבון בקול גדול אל מול הפקיד המאכזב התורן שהצהיר כקודמיו: רק עברית!

 

היא נצלה את העובדה שרוב פקידי הסוכנות, המועצה ולשכת העבודה היו מבני עדות המזרח. "לִשְׁכֶּה וודה" קראה למוסד שהציע לה עבודות דחק שחורות בגילה שהיה מעל ארבעים, לשכת מים, "אוי שיטביעו אותם בכפית מים, גוטעניו! אלוהים שלי!"

מול הקומיסר העליון, דוד בן גוריון, והמרגלת הקטנה שלו – אני, הפכה אמי את הדירה הקטנה בשיכון עלייה בכפר-סבא, למחלקה אונקולוגית של ממש.

 

בעוד אמי כובשת את הארץ בלשונה ובחריצותה התזזיתית, התמחיתי אני בבניית מסכה ובהעמדת פנים בבית ובחוץ. כדי לשרוד בבית ולהתקבל בחוץ. היה זה קיום מתוך תחושה שכל רגע איחשף ואז מה? יוקיעו אותי, יגרשו, יכניסו לבית הסוהר?

ולכן בחרתי, לאחר עשר שנות הערצת שחקנים, תיאטרון ועולם הקולנוע הקסום, ללמוד משחק. אך אבוי, תחת פרגול לשונה של אמי לא אמי:

 

"תהיי שחקנית של התיאטרון השרוף, כמו זה שנשרף בוורשה! היא תהיה שחקנית בתיאטרון השרוף!" הכריזה לקול צחוקה של משפחת שטיינהאור הוורשאית כמוה, שבאה ביום שישי בערב ליהנות או לסבול מהסטנד-אפ הארסי השבועי שלה.

בגללה גנזתי את חלומות המשחק שלי ונרשמתי, כנחמה פורתא, ללמוד ספרות ופילוסופיה, המקצועות שלמדה אותי מינה שטייניץ ז"ל מורתי בכיתה י', וי"ב, שמשתה את נפשי מיוון המצולה כבר בשיעור הראשון.

אמי שלמה את שכר הלימוד באוניברסיטת תל-אביב, גם לאחר נישואי, עובדה שהשפיעה כנראה לרעה על הביטחון הדרמטי שלי, אפילו יותר מלעגה הגס. אולי היא צודקת, חזרה וניקרה בי תולעת הספק: אני? שחקנית?!

אחי הופנה ללמוד מקצוע לחיים. המבחן הפסיכוטכני, אורים ותומים של משרד החינוך בשנות החמישים והשישים, קבע שהוא עיוני עם שתי ידיים שמאליות. למרות זאת שלחה אותו אמי למקצה שיפורים בחסות משרד הביטחון, בביה"ס הטכני של חיל האוויר.

לפחות אחד מהם ייצא מענטש, בן אדם, הכריזה בסטנד-אפ השבועי בימי שישי. גאוותה הלכה ותפחה עם שיפור הישגיו ונסיקת הקריירות, הצבאית והאזרחית, שלו.

ממך? הרי תמיד ידעתי שממך לא ייצא כלום.

קישור קבוע

יואב הלוי, נפתלי יבין

סרטו הקצר של יואב הלוי, על פי סיפורים מאת נפתלי יבין ז"ל, במאי, שחקן וסופר, שהלך לעולמו מוקדם מדי. עותק יחיד שקיים (העברה מ- 16 מ"מ). שרוט (ונדיר) 1989-90, 18 ד'. משתתפים: עזרא כפרי, מיריי דיגלאן.

(העברה: שאול דישי)

 

קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

קישור קבוע

"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים.

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

בחדר ברחוב הרב קוק 8, תל-אביב. 

במקום מוגש כיבוד קל והוא מוגדר כמקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד. משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 7.3.2014, בשעה 16:00

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

 

דובדבן – מועדון תרבות

מועדון "החתול והכלב" גאה להשיק: הופעות מוסיקה חיה, בחלל החדש והייחודי "הדובדבן",

בכל יום חמישי בשעה 22:00, רחוב קרליבך 23, תל אביב.

מוסיקאים, להקות ויוצרים המעוניינים להופיע, מוזמנים ליצור קשר: גיבסון, 050-849-7715

 

"תחושת בטן" - אנסמבל קוקייה

באירוע יום האישה של נעמת ת"א-יפו - "נשים בין תרבויות"

יום א', 9.3.14 בתיאטרון הסמטה, מ- 19.00 עד 22.00. בתוכנית:

ברכות וכיבוד קל.

"התרבות כחיץ בין אמהות ובנות" - פרופ' אריאלה פרידמן, יו"ר החוג למדעי ההתנהגות, המכללה האקדמית לחברה ואומנויות.

"תחושת בטן" - אנסמבל קוקייה - תיאטרון תנועה סוחף וססגוני. סיפורה של אישה אל מול התפקידים החברתיים המוטלים עליה. מסע מרגש של עוצמה, צחוק וטירוף חושים.

סדנא פתוחה לקהל עם יוצרת המופע שרון שלומי נעים.

מחיר: 40 ש"ח! במכירה מוקדמת בלבד!

לקניית כרטיסים בין השעות 8.30 עד 13.00 03-6921288.

האירוע מומלץ מאד! כל הקודם זוכה!
(אנסמבל קוקייה)

 

תיק פוריות

IV כן או IV לא!

היא רוצה ילד. זה לא קורה. הולכים לטיפולים. ליאת חיים פורצת את מחסום השתיקה. מונודרמה על נשיות, אנושיות וטיפולי פוריות.

מאת ובביצוע: איריס הרפז. בימוי: אסנת שנק-יוסף. במאי מלווה: יניב מויאל. עיצוב אירוע: ירון פרידמן. מוסיקה מקורית ועריכה: שי בן יעקב ואיריס הרפז. עיצוב תאורה: ג'ני חנה.

ייעוץ אמנותי: סמדר יערון ואמיר אוריין - תיאטרון החדר.

לכבוד יום האישה, שני תאריכים במרכז ובצפון:

12.3.2014, בשעה 20:00,  במרכז לתיאטרון של עכו רחוב ויצמן 1, עכו העתיקה.

משך ההצגה כ-55 דק'. לאחריה תתקיים השיחה שלאחר ההצגה.

60 ₪. לחברי החדר כרטיס ידיד 40 ₪, קוד: מנוי איגרת החדר.

למנויי מפעל הפיס 1+1 חינם.

כרטיסים אצל לירון: 04-9914222 ואצל איריס 052-845-9444.

כתבה: ynet. ראיון: קול השלום

 

פסטיבל צו קריאה # 9

20-21-22  במרץ 2014 (צוותא 2)

שישה מחזות בבכורה

לאנשי החדר: מחיר מוזל עבורכם 30 שח לכרטיס.

קוד קופה 2014 לקבלת ההנחות בקופות צוותא טל. 6950156

'מת על החיים' / רוני נוימן-מחזאי

יום חמישי,20/3 בשעה 20:00, צוותא 2

'איוב 2020'/ בונה תירוש-מחזאי

יום ה 20/3 בשעה 21:30, צוותא 2

'תקווה טרגדיה '/ מחזאית:נועה שכטר

יום שישי, 21/3 בשעה 13:00, צוותא 2

'הקשבה נעימה/ מחזאי-ערן טובול

יום שישי21/3  בשעה 14:30, צוותא 2

'שיפרלה לא גרה פה ' / מחזאית: דבי כץ

יום שבת, 22/3  בשעה 19:00, צוותא 2

'אישתו'/ מחזאים: עידן שוורץ,שירי אלירז,אביב פינס

יום שבת 22/3  בשעה 20:30, צוותא 2

טקס הסיום: שבת, שעה 22:00 צוותא 2. יוכרז המחזה הנבחר לשנת 2014

לזוכה מענק תמיכה לפיתוח המחזה ליצירה בימתית בתיאטרון צוותא.

פרטים נוספים באתר צוותא. 7 / 03-6950156

מחירי כרטיסים: 30-60 ₪ צוותא, אבן גבירול 30, ת"א.

 

הד-סטרט לשטערני

אנשים יקרים, אוהבי מוסיקה ויצירה מקורית! בסוף מרץ אמור לעלות מופע פואטי מוסיקלי אוונגרדי בשם *שטערני. יהיו שם ספוקן-וורדס פואטי, מוסיקה - אלקטרו וחיה, אפילו אלוהים יהיה שם, גם השטן. הם יתערבו על האור והחושך של העולם. יהיה שם גם כוכב למשאלה... אבל!!! חיי היצירה תלויים בעוד סכום כסף אותו אנחנו מוכרחים להשיג כדי שהיצירה תראה בכלל אור. אי לכך, צוות *שטערני, פתח ב- 18.2 בפרויקט גיוס מימון מן ההמון, דרך Headstart!  יש לנו זמן קצוב להשיג את הסכום, עד אמצע חודש מרץ. מרגש! נשמח אם תצטרפו לאתגר המרטיט והנהדר הזה. כנסו לדף הפרויקט, תבינו מה הסיפור ועופו על זה. בתמורה, מעבר להגשמת חלום מטורף, תקבלו מתנות דליקטעס אש. הנה זה בא!
http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=8582

תודה לכם! צוות השטערני'ס.

רזיה מזרחי (בוגרת תיאטרון החדר)

 

בילוש מודיעה
להשכרה חלל בגודל 130 מ"ר

נוף פסטוראלי, חנייה בשפע. אפשרות לחלוקה למספר משכירים

אפשרות לשיתוף פעולה עם: בלהה זינגר, מושב בורגתא, 054-229-0096

 

שיעורי יוגה בבר קיימא!

עם נועה, מורה מוסמכת לאשטנגה-ויניאסה יוגה.

לימודי ויניאסה וביקראם יוגה בניו יורק ואשטנגה יוגה בהודו.

בואו לחזק את הגוף בתרגול דינמי וזורם. השיעורים מתאימים לכל הרמות.

אשטנגה-ויניאסה, מדיטציה ונשימה. שיעור הכרות ב-20 ש"ח בלבד.

ימי שני, 18:30-20:00. ימי חמישי, 9:00-10:30

*מומלץ להביא מזרון יוגה (למי שאין - צרו קשר ונשמור)

בר קיימא, רחוב המשביר 22, ת"א.

בהרשמה מראש, בטל', 050-698-0809. או באיוונט בפייסבוק או בדוא"ל

 

עיסוי מונגולי

העיסוי הסודי שהיה נהוג בקרב לוחמיו של ג'ינגיס חאן.

פנינה גינצבורג, טל': 03-529-9528

 

פרינג'י - אתר הצגות פרינג', בניהולו של רן בן עזרא.

 

טכנאי מחשבים

שחר נגר: 050-764-8002

 

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il