(קטעים מעבודת המחקר של טאל לוי, אמנית מופיעה ומטפלת בתנועה, בוגרת תיאטרון החדר, הבוחנת את הערך התרפויטי המוסף שב"שיטת אוריין - המעגל הפתוח", בעבודה עם אמנים מופיעים. מנחה: ד"ר אסתר הס, מכללת לסלי, נובמבר 2012)

1.ב. ריטואל

בלימוד השיטה, בכל מפגש מתקיים ריטואל כמעט קבוע. תחילתו בסבב "מה קורה?", שבו המשתתפים יושבים במעגל ומספרים מה שהם רוצים לשתף בו. לעתים מעמיקים יותר ולעתים הסבב מתקיים רק במילה אחת, כמו כותרת למצב שנמצאים בו. לאחר מכן מבצעים רצף חימום. אורכו של חלק זה משתנה ממפגש למפגש - לפי התנאים הנתונים, מבחינת הזמן שיש להקדיש לנושא המרכזי או לפי דרישה של גורמים אחרים בקבוצה. אז מבצעים אחד-אחת "מנחה-שחקן אישי", בקבוצת השחקנים ההנחיה היא של המנחה תמיד, ובקבוצת המנחים - בשלב כלשהו התלמידים מתחילים להנחות זה את זה.

לאחר מכן עוברים לנושא המרכזי, למשל: עבודת חלום, נשימות מעגליות, הכנה לאודישן ועוד. בסוף המפגש מבצעים מעגל לסיום: עומדים במעגל, ידיים יחד ועיניים עצומות, מביטים על הנשימה ועוברים לסקירה של מה שקורה באיברים השונים. חושבים מחשבה טובה - כל אחד/ת על עצמו/ה ועל כל הנוכחים, לוחצים כפות ידיים לשלום, פוקחים עיניים, מחייכים, ומקיפים את המעגל במבט. לפי אוריין (1998): "ראינו וראו אותנו" (עמ' 354-353). מרואיינים אחדים ציינו שחוו חוויה משמעותית בריטואל הזה.

כך מתאר מרואיין 7, מ':

"הרגשתי שה-'מה קורה?' היה טוב כי היה בזה משהו אנושי מאוד. לא משנה מאיפה באת, היה בזה משהו שריכז את הכול."

מרואיין 9, א', שחקן ומנחה קבוצות:

"ברגע שנכנסים לזה ועושים את זה כריטואל, הגוף והנפש 'מתחממים' לקראת משהו שיקרה בהמשך, זה מועיל. לדברים גם יש הגדרות מסוימות, כמו להשתמש ב'מה קורה?' ולעשות את הטקסט בכל מיני צורות. השאלות ב'מנחה-שחקן' על התחושה, התמונה, הרגש, יכולות באותו רגע להיות שכלתניות, אבל יש בטקס הזה משהו שממקם אותך."

(עמ' 48)

(המשך יבוא)