"אשתו של אמנון, אשתו של אמנון, אולי יש לך סיגריה?"

"כן בן, קח סיגריה".

"אשתו של אמנון, אשתו של אמנון, אולי יש לך שתיים?"

"כן בן, קח שתיים." למה את כל-כך מטומטמת, למה את לא נותנת לו ישר שתיים?

הוא מביט בך לרגע, אחר-כך מעשה אמן, הוא תוקע בכף יד מהופכת, את הסיגריה לפיו, ואת השנייה מקבע מעל אוזנו השמאלית. עיניו אורות. עכשיו הוא מוכן לצאת אל רחבת ה-ח , שבין שתי המחלקות, שלמרות החומה הגבוהה, הרוח משתוללת בה, נטולת רסן.

 

מטר שבעים ושמונה, רוב הזמן מכונסים, על תלתליו שהוזנחו ועיניו שכבו, נתלים בך בבואך, כחתלתול משווע ללטיפה. אבל עכשיו, כעוף החול, שבה הזקיפות ונעורה. אפילו קורטוב של יוהרה מזדקר עמה ואולי רק בעיניך הדבר?

כך או כך, את מצליחה למשוך לעצמך סיבים דקים של נחמה.

"לילד הזה יש חזקה עליך". קולו של אמנון אוהד.

 

לכוד בקרב בלימה, את יודעת, שכמו סערת טייפון, תבוא שוב הנפילה. עיניי הדובדבן ייכנעו תחילה, אחר כך שפעת תלתליו, אחר כך גוו. נוכח-נפקד, גולה מתוך עצמו, גולה מזולתו, והפייסבוק והטוויטר והיוטיוב והטאבלט והאמזון ומנועי החיפוש ושאר פלאי הטכנולוגיה והמדע, מה יהא עליהם, בן?

עקב בצד אגודל, את פוסעת בעקבותיו. מה יש בה בהליכה הזו שלו היום, שאינה כתמול שלשלום?

בן נעלם מעבר לעיקול.

שחררי! שחררי! תני לו מרחב ביטחון

 

בן שולף מצת, מאהיל בידיו מפני הרוח ולאחר ניסיונות אחדים, עוצם את עיניו ונושא את ראשו אל-על וכמי שנתון בתפילה אקסטאטית, שואף שאיפה עמוקה, ולאחר דקה ארוכה, פולט טבעות מסולסלות, וכתינוק שסיים לינוק, מתפשטת השלווה על פניו.

 

*

"אשתו של אמנון, אשתו של אמנון, אולי יש לך שלושה וחצי שקל?"

"בשביל מה אתה צריך שלושה וחצי שקל, בן?"

"בשביל לקנות לי משהו טוב מהמכונה. הקיר לא רוצה לתת לי כסף".

"איזה קיר?"

"זה שנותן לכולם".

"אתה מתכוון לכספומט?"

"כן, כן לכספומט, שכחתי". אור עיניו כובש.

בן חוזר ובידו וופלה מצופה. "אני רואה שאתה ממש אוהב את הוופלה הזאת".

"כן, מאוד, מאוד! נוגס עוד נגיסה ועוצם את עיניו.

"את יודעת, אימא של אמנון, שאבא שלי מת? עוד מעט אני יצא מכאן לחפש אותו".

או הו, הנה זה בא... "לא בן, אבא שלך לא מת, אימא שלך מתה. אבא שלך חי וגר בבני-ברק".

"אה, נכון, אז למה הוא לא רוצה לבוא לבקר אותי?" פרץ דמעות עולה. ניגשת ועוטפת את כתפיו.

"מחר אני נוסע עם חברים שלי לאילת, את יודעת?"

"בטח שאני יודעת?"

"אז תתני לי כסף לנסוע?"

"כמה כסף?"

"אולי מאתיים שקל. זה מאוד יקר לנסוע באוטובוס, יותר מאווירון אפילו, אבל באווירון אני מפחד".

"אני יודעת בן, סיפרת לי, אבל אמרת שתיקח את הלוריבן והסרוקסל והקלונקס והליטיום, ולא תפחד יותר מכלום".

צחוק בלתי צפוי מדביק גם אותה. נשנק משהו, הוא שולף מכיסו חופן כדורים, מאהיל אותם בידיו ומראה לה בהיחבא.

"בן, מאיפה לך כל זה?"

"מה את חושבת, שאני ייקח להם את כל הזבל הזה? אני לוקח רק כשאחמד נותן, כי הוא ממש בודק". פניו מתכרכמים.

"מה קרה בן, למה נהיית עצוב?"

"כי אימא הבטיחה שלא ייתנו לי יותר כדורים... אני שונא כדורים!"

"אבל אימא שלך נפטרה כשהיית בן שנתיים, בן, אתה לא יכול לזכור אותה".

הוא מתיישב, ראשו בין ברכיו, עיניו בנעלי הבית הגדולות שלרגליו, שאצבעותיו, על ציפורניו המגודלות, ניבטות מהן. כעבור שהות ארוכה, הוא מרים את ראשו. עצב, כקורי עכביש, משורג בעיניו ופרגודי עפעפיו מורדים לחצי התורן. 

"בן, אתה צריך לגזור ציפורניים, לא יפה ללכת ככה".

"אני לא הולך לשום מקום".

 

*

"הוא מסכן", אמר נפתלי, "כל החיים שלו מוסד! משפחה שלו מלא בעיות, אף אחד לא בא פה. דוד שלו בא פעם, אבל הרבה זמן לא".

"בן, אתה רוצה שאתקשר לאבא ולדוד שלך ואבקש שיבואו לבקר אותך?"

"כן, כן, בטח!" וכבר שולף מראשו את מספרי הטלפון.

"הגעת למספר 6508253... נא להשאיר הודעה ברורה". מאוכזבת, משאירה הודעה לאקונית, קצרה.

"הרמתי ידיים", השיב כעבור יומיים, "אין לי יותר כוח לילד הזה. יש לי משפחה משלי וצרות משלי. לקחתי אותו אלי, קניתי לו את הבגדים הכי יפים, אפילו אפטר-שייב הכי יקר. הוצאתי עליו אלפי שקלים. גם הילדים שלי פינקו אותו. הילדים לקחו אותו איתם לחברים, הכירו לו בחורה טובה. הוא אפילו יצא איתה פעם או פעמיים, אבל אז הוא התחרפן והיא עזבה. חבל, אולי יכלה להציל אותו... ניסיתי  לשקם אותו בעבודה במוסך של חבר אבל הוא עצלן כמו אבן. העדיף כל היום לשכב במיטה. אין עם מי לדבר. אני התייאשתי ממנו. לצערי גם אבא שלו חולה נפש, ואחיו פושע. יוצא ונכנס לבתי סוהר כמו שאני הולך למכולת. שלא תביני אותי לא נכון, המשפחה שלנו טובה, אבל שם, כאילו התנקז כל הנאחס מההתחלה. הכול הלך הפוך מהרגע הראשון. בליל החתונה התנגש הרכב שלהם במשאית, יצאו בנס, רק פצועים קל. אחרי שנתיים הייתה להם עוד תאונה, הפעם קשה יותר... הכול הולך... אבל מה אני מבלבל לך בעצם את המוח?"

"לא, זה בסדר, אני התקשרתי."

 

*

בן עושה דרכו לעבר הצד השני של החצר, לכיוון שער הברזל. לפתע מפלח קולה של האחות "גברת נתנזון, צריך לחזור למחלקה, חצי שעה עברה!"

בן תופס תאוצה ומתחיל לרוץ. קל רגליים כסייח.

"תתפסו אותו!, תתפסו אותו!" היא צועקת ועוד לפני שמישהו מגיע, בן נעלם מבעד לשער, שמשום מה נותר פתוח.

"איפה כולם לעזאזל? איפה כולם?"

היא רצה, עוברת את השער ומתבוננת סביבה. נפש חיה לא נראית במקום. כל גופה מתכסה זיעה.

"בן! בן! אל תעשה לי את זה, אתה באחריותי!"

דממה.

"בן, אני מתחננת!"

וכבר השיגו אותה השומר והאחים מן המחלקה.

בן נמצא מסתתר בסבך שיחים, עיניו כעיני איל נרדף.  

 

(מלכה נתנזון משוררת וסופרת, ספרה "ללב יש היגיון משלו" יצא בהוצאת עקד)