איה מתבוננת בפרקים שהוצאתי מתחת ידי עד כה.

מהי הרוח הנושבת מהפרקים שכתבתי?

כנראה נכר נפשי ופיזי. אחרי 56 שנים בארץ, עמוק בלבי, איני הצברית שהתיימרתי להיות, מתוך חיקוי והתבוללות. מעולם לא הצלחתי לגדל בלבי צבר קוצני חסין שמש. לבי נכווה שוב ושוב בקרני השמש ונותרתי עולה חדשה, מדברת במבטא פולני מודגש: אני רֶניָה פייגנבלום.

רק לאחר נישואי, בהיותי בת עשרים, הפכתי לרינה בשן, אבל למעשה נשארתי עומדת כביום הראשון בבית הספר היסודי בשיכון עליה, בין ילדות קטנות מכיתה ב', שבודקות וממששות את הכפתורים הגדולים והזרים של הסוודר הלבן-טורקיז שלי, שסרגה לי בשכר, ונדה, השכנה הרווקה מלמעלה. "אן אלטע פאננע" נהגה אמי לחזור ולהדגיש שוב ושוב ברשעותה האופיינית.

 - תשלחו תפוזים, בקשה ונדה, בעודה משבצת בסריגה את האותיות הראשונות של שמי, R, ושל אחי H, כקישוט לסוודרים שסרגה לנו לדרך הארוכה לפלשתינה. 

תחושת הנכר.

תחושת נכר שהייתה בי כמעט מלידה.

העלייה לארץ רק העניקה לה פנים אחרות. היו בה הרבה יתרונות. היא הקלה עליי לשמור ולפתח את הקרע שלי מהמעגל המשפחתי הצר והחונק, ביתר קלות מאשר בפולין. היה קל להיבדל נוכח אם שאיננה שולטת בשפת הארץ ובחוקיה ונאלצת להיעדר מהבית שעות רבות. התרחקתי ממשפחתי ת"ק פרסה ואני נאלצת עכשיו, במשך שנים רבות, לחזור על עקביי, במאמץ קשה וכמעט סיזיפי, כדי שאוכל לכתוב.

אחי ממשיך לדבר עד לאחר הבר-מצווה, בשפות הגלות, כפולני קטן. אני נעניתי לצו הקטגורי של בן גוריון: עברי, דבר עברית! רק עברית!

המילה 'רק' משמעותה באידיש 'סרטן'. אמי, ארסית הלשון, נצלה תופעה לשונית זו כדי להשתלח בכל הקולטים אותה בארץ, פקידי סוכנות למיניהם וכיו"ב. היא איחלה להם באידיש שיקבלו סרטן: "זול א-ראק  אין דיר א-ראין!" שתקבל סרטן, נהגה לסגור חשבון בקול גדול אל מול הפקיד המאכזב התורן שהצהיר כקודמיו: רק עברית!

היא נצלה את העובדה שרוב פקידי הסוכנות, המועצה ולשכת העבודה היו מבני עדות המזרח. "לִשְׁכֶּה וודה" קראה למוסד שהציע לה עבודות דחק שחורות בגילה שהיה מעל ארבעים, לשכת מים, "אוי שיטביעו אותם בכפית מים, גוטעניו! אלוהים שלי!"

מול הקומיסר העליון, דוד בן גוריון, והמרגלת הקטנה שלו – אני, הפכה אמי את הדירה הקטנה בשיכון עלייה בכפר-סבא, למחלקה אונקולוגית של ממש.

בעוד אמי כובשת את הארץ בלשונה ובחריצותה התזזיתית, התמחיתי אני בבניית מסכה ובהעמדת פנים בבית ובחוץ. כדי לשרוד בבית ולהתקבל בחוץ. היה זה קיום מתוך תחושה שכל רגע איחשף ואז מה? יוקיעו אותי, יגרשו, יכניסו לבית הסוהר?

ולכן בחרתי, לאחר עשר שנות הערצת שחקנים, תיאטרון ועולם הקולנוע הקסום, ללמוד משחק. אך אבוי, תחת פרגול לשונה של אמי לא אמי:

"תהיי שחקנית של התיאטרון השרוף, כמו זה שנשרף בוורשה! היא תהיה שחקנית בתיאטרון השרוף!" הכריזה לקול צחוקה של משפחת שטיינהאור הוורשאית כמוה, שבאה ביום שישי בערב ליהנות או לסבול מהסטנד-אפ הארסי השבועי שלה.

בגללה גנזתי את חלומות המשחק שלי ונרשמתי, כנחמה פורתא, ללמוד ספרות ופילוסופיה, המקצועות שלמדה אותי מינה שטייניץ ז"ל מורתי בכיתה י', וי"ב, שמשתה את נפשי מיוון המצולה כבר בשיעור הראשון.

אמי שלמה את שכר הלימוד באוניברסיטת תל-אביב, גם לאחר נישואי, עובדה שהשפיעה כנראה לרעה על הביטחון הדרמטי שלי, אפילו יותר מלעגה הגס. אולי היא צודקת, חזרה וניקרה בי תולעת הספק: אני? שחקנית?!

אחי הופנה ללמוד מקצוע לחיים. המבחן הפסיכוטכני, אורים ותומים של משרד החינוך בשנות החמישים והשישים, קבע שהוא עיוני עם שתי ידיים שמאליות. למרות זאת שלחה אותו אמי למקצה שיפורים בחסות משרד הביטחון, בביה"ס הטכני של חיל האוויר.

לפחות אחד מהם ייצא מענטש, בן אדם, הכריזה בסטנד-אפ השבועי בימי שישי. גאוותה הלכה ותפחה עם שיפור הישגיו ונסיקת הקריירות, הצבאית והאזרחית, שלו.

ממך? הרי תמיד ידעתי שממך לא ייצא כלום.