זו הודעה שנכנסה לתיבת הדוא"ל שלנו:
"בגלל חוסר עניין לציבור, ההצגה הערב מבוטלת.
אם תרצו, נתראה בחודש הבא. ערב טוב בינתיים".
הודעה ייחודית בניסוחה. במקרים רבים לא מודיעים על ביטול הצגה, לא מסבירים מדוע בוטלה. לפעמים מודיעים: "בגלל מחלת אחד השחקנים", ואז יש לפחות חשש לחשד שזהו ניסוח מעודן לכך שלציבור אין עניין בה. לפעמים: "בגלל פציעתו של השחקן איקס ואנו מאחלים לו בריאות שלמה". וכך נוספת אמינות לתוכן.
"חוסר עניין לציבור" הוא מונח משפטי, ציבורי ועל כן פוליטי במובהק.
מישהו החליט שהציבור לא מעוניין בהצגה וביטל אותה.
לא תמצאו הודעות כאלה אצל גופי התיאטרון הגדולים, כמו "הבימה" או "הקאמרי". אצלם אין דבר כזה "חוסר עניין לציבור". אצלם הציבור הולך לכל ההצגות. קנה מנוי בתחילת העונה – הרי הוא כפוי ללכת – עם עניין או בלי עניין. לרוב בלי עניין. אבל מי שואל אותו? הוא כבר שילם. נגמרו המנויים וועדי העובדים והקבוצות המאורגנות ושאר אמצעי הכפייה המעודנים? מורידים את ההצגה ומסמנים עליה וי גדול, לסימן שהציבור בהחלט היה מעוניין בה.
לא ראיתי אותה הצגה שנתבטלה, ואולי יש להוסיף: "עדיין לא ראיתי אותה", כי אין לאבד תקווה. בכל אופן גם אני חלק מאותו ציבור. האם עלי להתנצל על כך שאני חלק מאותו ציבור? נראה שכן. אם כך, זו הודעה שעלולה לעורר רגש אשמה בקרב הציבור, בין אם הוא מעוניין או לא.
הודעה מתסכלת. מדוע?
מגולמת בה מחאה על כך שהציבור לא מעוניין בהצגה שהיוצרים השקיעו בה את חלבם ודמם, זמנם וממונם, עמלו עליה חודשים רבים, אולי גם משום שסברו שהציבור ימצא בה עניין והנה הוא, הציבור הנכסף, לא בא.
מכאן הניסוח המתריס. ההתרסה עלולה להכניס את הקורא התמים למגננה, ליצור תסכול מסוים. תסכול מעורר כעס. כעס מעורר תוקפנות וזו עלולה לבוא לידי ביטוי בטענות כלפי יוצרי ההצגה: "מגיע לכם! תעשו הצגה שהציבור יהיה מעוניין בה ונבוא! ובכלל, מי לידינו יתקע שההצגה שלכם בכלל מעניינת מישהו?! כנראה שההצגה שלכם לא שווה! אם הייתה שווה היינו באים!" וכן הלאה.
נוצר מעגל סגור של התרסה, מחאה, תגובת כעס.
כביכול, עד כאן המובן מאליו ואף הוא לא לגמרי מובן מאליו.
כי מהי אותה "הצגה שווה" שיש בה עניין לציבור, ומתוך כך, מיהו אותו ציבור מעוניין?
אין רשימת קריטריונים אחת שתקבע מהי "הצגה שווה". לתעשייה הגדולה יש רשימה אחת. לפרינג', שהוא תעשייה קטנה, לפחות מבחינת תקציבי ההצגות, יש רשימה דומה משלו. אבל יצירה אלטרנטיבית, חתרנית, אופוזיציונית, אמנותית, היא חייזר. כלומר ישות מעולם אחר. רשימת הקריטריונים כאן היא שונה בתכלית ואינה יכולה להיות תלויה בעניין הציבור, אלא רק בעניינו של היוצר. אם למישהו יש טענה כנגד היצירה האלטרנטיבית, הוא חייב לשאול את עצמו מה מקור התוקף לטענתו וימצא לרוב שהוא מדבר מתוך תפיסת עולם תעשייתית, שהיא לא רלוונטית ליצירה אמנותית.
ארגון שח"ם פרסם קליפ שהרעיון המרכזי שלו הוא: "שחקן זה מקצוע. אל תעבוד בחינם". ובכן, זה מדויק כל עוד מדובר בתעשיית התיאטרון בלבד. כלומר "הבימה", "הקאמרי" ודומיהן וכן רשתות הטלוויזיה המרכזיות והקולנוע התעשייתי. אבל להיות שחקן זה לא רק מקצוע. זהו ייעוד אישי וחברתי. הזמינות לעבודה בתעשייה היא קטנה יחסית, בהתחשב במספר דורשי העבודה. לא די להיות שחקן כמקצוע. דרוש ייעוד אישי וחברתי ואת אלו ניתן לממש בתעשייה רק לעיתים רחוקות, אם בכלל. באופן מובהק אפשר לממש את עצמך מחוץ לגבולות התעשייה, ביצירות שלא נועדו לרכוש את עניין הציבור הרחב ולא מתוך כוונה לעשות רווח כספי. את אלו ניתן לממש ביצירות אמנות המתקיימות מחוץ לכותלי הכלא התעשייתי וכאן אפשר ונכון גם לעבוד בחינם.
יש דברים מובנים מאליהם ויש שלא.
אתה לא צריך להתאמץ כדי ללמוד איך להיות בן צייתן להוריך ולתפארת מולדתך. מלמדים אותך. אבל אתה חייב ללמד את עצמך כיצד להיות אדם ואמן. אתה יכול ללכת לסדנה ללימוד כתיבת תסריטים לטלוויזיה או לקולנוע וללמוד כיצד ליצור סדרה מסחרית בנאלית. זה מובן מאליו. אתה לא יכול ללמוד שם איך ליצור יצירת אמנות. בתי הספר הגדולים למשחק מלמדים אותך להיות שחקן. הם לא מלמדים להיות אמן. זאת עליך ללמוד עצמך.
זכותך האלמנטארית היא להתריס כנגד הציבור בכל עניין, ואם אתה יוצר יצירה מתוך כוונה שהציבור הרחב יבוא לצפות בה, כלומר הצגה תעשייתית, והציבור הרחב לא בא, עליך לקבל את דין הציבור ולהוריד את ההצגה. אם את יוצר הצגה אלטרנטיבית, חתרנית, אופוזיציונית, דין הציבור לא חל עליך. אתה מציג אותה על במות מאולתרות, בחדרי חדרים, בכל מקום שבו אפשר להציג אותה, כל עוד יש ביכולתך להציג אותה, כי כאן את משרת מטרה נעלה שהיא מעבר לך עצמך. אתה מממש את ייעודך כאמן.
