הודעה ייחודית בניסוחה. במקרים רבים לא מודיעים על ביטול הצגה, לא מסבירים מדוע בוטלה. לפעמים מודיעים: "בגלל מחלת אחד השחקנים", ואז יש לפחות חשש לחשד שזהו ניסוח מעודן לכך שלציבור אין עניין בה. לפעמים: "בגלל פציעתו של השחקן איקס ואנו מאחלים לו בריאות שלמה". וכך נוספת אמינות לתוכן.
"חוסר עניין לציבור" הוא מונח משפטי, ציבורי ועל כן פוליטי במובהק.
מישהו החליט שהציבור לא מעוניין בהצגה וביטל אותה.
לא תמצאו הודעות כאלה אצל גופי התיאטרון הגדולים, כמו "הבימה" או "הקאמרי". אצלם אין דבר כזה "חוסר עניין לציבור". אצלם הציבור הולך לכל ההצגות. קנה מנוי בתחילת העונה – הרי הוא כפוי ללכת – עם עניין או בלי עניין. לרוב בלי עניין. אבל מי שואל אותו? הוא כבר שילם. נגמרו המנויים וועדי העובדים והקבוצות המאורגנות ושאר אמצעי הכפייה המעודנים? מורידים את ההצגה ומסמנים עליה וי גדול, לסימן שהציבור בהחלט היה מעוניין בה.
לא ראיתי אותה הצגה שנתבטלה, ואולי יש להוסיף: "עדיין לא ראיתי אותה", כי אין לאבד תקווה. בכל אופן גם אני חלק מאותו ציבור. האם עלי להתנצל על כך שאני חלק מאותו ציבור? נראה שכן. אם כך, זו הודעה שעלולה לעורר רגש אשמה בקרב הציבור, בין אם הוא מעוניין או לא.
הודעה מתסכלת. מדוע?
מגולמת בה מחאה על כך שהציבור לא מעוניין בהצגה שהיוצרים השקיעו בה את חלבם ודמם, זמנם וממונם, עמלו עליה חודשים רבים, אולי גם משום שסברו שהציבור ימצא בה עניין והנה הוא, הציבור הנכסף, לא בא.
מכאן הניסוח המתריס. ההתרסה עלולה להכניס את הקורא התמים למגננה, ליצור תסכול מסוים. תסכול מעורר כעס. כעס מעורר תוקפנות וזו עלולה לבוא לידי ביטוי בטענות כלפי יוצרי ההצגה: "מגיע לכם! תעשו הצגה שהציבור יהיה מעוניין בה ונבוא! ובכלל, מי לידינו יתקע שההצגה שלכם בכלל מעניינת מישהו?! כנראה שההצגה שלכם לא שווה! אם הייתה שווה היינו באים!" וכן הלאה.
נוצר מעגל סגור של התרסה, מחאה, תגובת כעס.
כביכול, עד כאן המובן מאליו ואף הוא לא לגמרי מובן מאליו.
כי מהי אותה "הצגה שווה" שיש בה עניין לציבור, ומתוך כך, מיהו אותו ציבור מעוניין?
אין רשימת קריטריונים אחת שתקבע מהי "הצגה שווה". לתעשייה הגדולה יש רשימה אחת. לפרינג', שהוא תעשייה קטנה, לפחות מבחינת תקציבי ההצגות, יש רשימה דומה משלו. אבל יצירה אלטרנטיבית, חתרנית, אופוזיציונית, אמנותית, היא חייזר. כלומר ישות מעולם אחר. רשימת הקריטריונים כאן היא שונה בתכלית ואינה יכולה להיות תלויה בעניין הציבור, אלא רק בעניינו של היוצר. אם למישהו יש טענה כנגד היצירה האלטרנטיבית, הוא חייב לשאול את עצמו מה מקור התוקף לטענתו וימצא לרוב שהוא מדבר מתוך תפיסת עולם תעשייתית, שהיא לא רלוונטית ליצירה אמנותית.
ארגון שח"ם פרסם קליפ שהרעיון המרכזי שלו הוא: "שחקן זה מקצוע. אל תעבוד בחינם". ובכן, זה מדויק כל עוד מדובר בתעשיית התיאטרון בלבד. כלומר "הבימה", "הקאמרי" ודומיהן וכן רשתות הטלוויזיה המרכזיות והקולנוע התעשייתי. אבל להיות שחקן זה לא רק מקצוע. זהו ייעוד אישי וחברתי. הזמינות לעבודה בתעשייה היא קטנה יחסית, בהתחשב במספר דורשי העבודה. לא די להיות שחקן כמקצוע. דרוש ייעוד אישי וחברתי ואת אלו ניתן לממש בתעשייה רק לעיתים רחוקות, אם בכלל. באופן מובהק אפשר לממש את עצמך מחוץ לגבולות התעשייה, ביצירות שלא נועדו לרכוש את עניין הציבור הרחב ולא מתוך כוונה לעשות רווח כספי. את אלו ניתן לממש ביצירות אמנות המתקיימות מחוץ לכותלי הכלא התעשייתי וכאן אפשר ונכון גם לעבוד בחינם.
יש דברים מובנים מאליהם ויש שלא.
אתה לא צריך להתאמץ כדי ללמוד איך להיות בן צייתן להוריך ולתפארת מולדתך. מלמדים אותך. אבל אתה חייב ללמד את עצמך כיצד להיות אדם ואמן. אתה יכול ללכת לסדנה ללימוד כתיבת תסריטים לטלוויזיה או לקולנוע וללמוד כיצד ליצור סדרה מסחרית בנאלית. זה מובן מאליו. אתה לא יכול ללמוד שם איך ליצור יצירת אמנות. בתי הספר הגדולים למשחק מלמדים אותך להיות שחקן. הם לא מלמדים להיות אמן. זאת עליך ללמוד עצמך.
זכותך האלמנטארית היא להתריס כנגד הציבור בכל עניין, ואם אתה יוצר יצירה מתוך כוונה שהציבור הרחב יבוא לצפות בה, כלומר הצגה תעשייתית, והציבור הרחב לא בא, עליך לקבל את דין הציבור ולהוריד את ההצגה. אם את יוצר הצגה אלטרנטיבית, חתרנית, אופוזיציונית, דין הציבור לא חל עליך. אתה מציג אותה על במות מאולתרות, בחדרי חדרים, בכל מקום שבו אפשר להציג אותה, כל עוד יש ביכולתך להציג אותה, כי כאן את משרת מטרה נעלה שהיא מעבר לך עצמך. אתה מממש את ייעודך כאמן.
(קטעים מעבודת המחקר של טאל לוי, אמנית מופיעה ומטפלת בתנועה, בוגרת תיאטרון החדר. בוחנת את הערך התרפויטי המוסף שב"שיטת אוריין - המעגל הפתוח", בעבודה עם אמנים מופיעים. מנחה: ד"ר אסתר הס, מכללת לסלי, נובמבר 2012)
על הריטואל במרחב האמנותי - המשך
...לאחר סיום הלימודים התלמידים יכולים להמשיך ולהגיע למפגשי המליאה, המתקיימים בתיאטרון החדר כבר למעלה מעשרים שנה - בימי שישי, כל שבוע שני. במפגשים אלה אפשר לחוות שוב את אותו ריטואל. מרואיינת 2, ס', מרצה לתיאטרון, מספרת על כך:
"לקח לי זמן רב להיפרד. אחרי שנגמר הקורס המשכתי להגיע די בקביעות, במשך כמה שנים למליאה. הייתי זקוקה למקום הזה שבו אוכל לעשות את הווינטלציה הרגשית, הנפשית הזאת, מקום להתבטא, להתלבט, גם מהבחינה המקצועית - במקום שיודעים מה זה תיאטרון."
ברגר (2010), מדבר על כוחו של הריטואל בתרבות השבטית והמסורתית, שחיה מתוך תפיסה דתית וקולקטיבית. הטקס, שהתקיים במסגרת קבוצתית כשחברי הקבוצה משמשים כמשתתפים פעילים וכקהל, היווה את המסגרת המושגית והממשית. מסגרת שעזרה ליחיד ולקבוצה לעבור משלב וממעמד חברתי אחד לאחר, להחלים ממחלה או ממצוקה פיזית-רגשית ולהשלים עם סיפורי חיים ורגשות קשים.
סטור (1972) מדבר על הפעילות הטקסית אצל האמן היוצר לעומת האדם הנוירוטי:
"פעילות טקסית משמשת לעתים קרובות לאמן בתפקיד הפוך מזה שהיא ממלאת לגבי האדם הנוירוטי הכפייתי. במקום למנוע ממנו להכיר את הרגשות שמתחת לסף ההכרה – היא מכוונת להעלותם על פני השטח. האדם הנוירוטי הכפייתי מרחיק מעליו את העולם הפנימי. האמן מרחיק מעליו את העולם החיצוני, ושניהם משתמשים באותם טקסים כדי להשיג את מטרתם. אך בעוד שהאדם הנוירוטי חש שהוא כפוי לקיים את טקסיו כנגד רצונו, מבצע האמן מתוך בחירתו הוא את הטקס שעשוי לסייע לו במטרותיו היצירתיות" (עמ' 120).
לסיכום, מן הטקסטים השונים ניתן לראות שהריטואל, הטקס, נחשב לפעילות שיש בה כוח טיפולי דינאמי, שמעניק אמון, ביטחון וקרקע יציבה ואצל האמנים גם חלק ממימושם האישי יצירתי. בין אם כאמנים ובין אם כאנשים נוירוטיים, השימוש בריטואל קבוע בכול מפגש בעת לימוד השיטה, נותן למתנסים את המקום בו הם יכולים לעבור תהליכים, לאוורר את תחושותיהם ורגשותיהם ולעבור תוך כך תהליכי חיים בעלי-ערך.
זרעי אמנזיה, התרופה הארורה הזאת, בת דמותה של אלת הנקם היוונית, זרעי אמנזיה מקשים להיזכר מי היה מי.
במאי "האזרח קיין", גורס מוח בהאטה, מחבר "יום יפה לדגי הבננה", ו.. את זה כבר לא זוכר המוח, ורק גוגל משפיל, משלים.
אך היו זמנים ולא כל כך מזמן, כשכולם היו פרושים לפניה ומוחה היה גוגל.
אך לאחר ש"האזרח קיין" ו"דגי הבננה" לקו, ואיתם גם פלובר ורופא העצמות (מה שמו?) המתחלף לי תדיר בווטרינר, עולה בי מחשבה שאולי גם ון-גוך, או אפילו מוצרט. לא יכול להיות!
וגם אם לקו - לא הנגע ממיס זיכרון, אלא התרופה - זרע אמנזיה - האם היו הדברים אי פעם? האם נטלו בי חלק?
אז איך אומרים רופא עצמות, לכל הרוחות? האם תאונת בתי ובהונותיי המתעקמות מחקו את המילה הזאת?
מרוב שאני מדברת בו, אני נזכרת: אורטופד. מה היה פה כל כך קשה? אורטופד! אורטופד! אורטופד! אולי ניתוח פילולוגי של המילה יעזור? זה שעזר לי לשפר את הכתיב הדיסלקטי שלי בשעתו?
אורטו-פד? פד זה רגליים, כמו pied בצרפתית, אך מה זה אורטו? מרפא? חכם מומחה? אחד שיש לו אוריינטציה של הגוף? רק שלא יתחלף לי שוב בווטרינר!
ניתן לראות משמעות אירונית משהו בחילוף אורטופד/וטרינר. האורטופד מטפל במערכות הגסות יותר של הגוף, כרופא בעלי החיים, בהשוואה לנירולוג והאנדוקרינולוג, שמטפלים במערכות עדינות ומורכבות יותר שבו.
טוב, אז מי חיבר את "יום יפה לדגי הבננה"? רק רגע... הוא חיבר גם את "התפסן בשדה שיפון" ו.., נזכרתי, ג'.ד. סלינג'ר! מה היה פה כל כך קשה?!
הפעם הסתדרתי בעזרת הגוגל החורק שלי לשמחתי, כי בכל פעם שאני נזקקת לאח הגדול שבמחשב, אני חשה השפלה מבישה.
אולי אני צריכה להתחזק בדרך הישנה והבדוקה שלי ולחזור אל מקונדו, שמקור שמה, כנראה, במילה העברית "מקום", מכינויי האל במקרא, וגם מקום קדוש ונורא אליו עולים לרגל: "ומה נורא המקום הזה!" מי צעק זאת, גוגל? אברהם? יעקב?
הפעם איעזר בך, גוגל, בששון, כי המשפט מלא הוד ואין לי קונקורדנציה.
מלחמת הזיכרון האמיצה של חוזה ארקדיו באונודייה בספר של מקונדו: "מאה שנים של בדידות", שכתב גבריאל גרסיה מרקס, בעזרת סימון הכל בפתקים אינסופיים, תוך ציון תפקודם, כמו למשל: זה קומקום, אפשר להרתיח בו מים להכנת תה וקפה. חוזה ארקדיו באונודייה קיווה בחרדה שהזיכרוןישוב למקונדו לפני שיימחקו מהמוח האותיות ומשמעות המילים. כמה טוב לעלות לשם לרגל ולשאוב ממנו כוח ותקווה.
מילים הן רק כלי. הוא עלול לעודד להרס ויכול לסייע בתיקון. בחירת המילים מלמדת על עצמנו.
לכבוד יום המדע הישראלי מראיינים (רשת ב', 11.3.2014) שני תלמידי תיכון מבריקים שהמציאו המצאות שימושיות. הוא מדבר על מכשיר שמאתר דליפות דלק. היא מדברתעל מכשיר מזהה טמפרטורות במצבי סיכון. שניהם רהוטים, מחוננים.
במהלך השיחה ניתן לזהות הבדלי ניסוח מוטמעים בכל אחד מהם.
מציגים אותו בפני המאזינים. הוא אומר: נכון. מציגים אותה בפני המאזינים. היא אומרת: כן.
בכל פעם שהוא מסכים עם הדובר אליו הוא אומר: נכון! בכל פעם שהיא מסכימה עם הדובר אליה היא אומרת: כן!
מעניין להקשיב לבחור.
נוח ונעים להקשיב לבחורה. "נכון!" פירושו מתן ציון חיובי לזולת.
"נכון!" יש בו לפחות אחד משישים של יוהרה והתנשאות.
"כן!" פירושו הסכמה ללא תנאי.
"כן!" יש בו קבלת הזולת ומתן כבוד.
וזה כל ההבדל. האם זהו הבדל מגדרי? הוא צעיר. היא צעירה.
אנשים יקרים, אוהבי מוסיקה ויצירה מקורית! בסוף מרץ אמור לעלות מופע פואטי מוסיקלי אוונגרדי בשם *שטערני. יהיו שם ספוקן-וורדס פואטי, מוסיקה - אלקטרו וחיה, אפילו אלוהים יהיה שם, גם השטן. הם יתערבו על האור והחושך של העולם. יהיה שם גם כוכב למשאלה... אבל!!! חיי היצירה תלויים בעוד סכום כסף אותו אנחנו מוכרחים להשיג כדי שהיצירה תראה בכלל אור. אי לכך, צוות *שטערני, פתח ב- 18.2 בפרויקט גיוס מימון מן ההמון, דרך Headstart!יש לנו זמן קצוב להשיג את הסכום, עד אמצע חודש מרץ. מרגש! נשמח אם תצטרפו לאתגר המרטיט והנהדר הזה. כנסו לדף הפרויקט, תבינו מה הסיפור ועופו על זה. בתמורה, מעבר להגשמת חלום מטורף, תקבלו מתנות דליקטעס אש. הנה זה בא!http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=8582
תודה לכם! צוות השטערני'ס.
רזיה מזרחי (בוגרת תיאטרון החדר)
בילוש מודיעה להשכרה חלל בגודל 130 מ"ר
נוף פסטוראלי, חנייה בשפע. אפשרות לחלוקה למספר משכירים
אפשרות לשיתוף פעולה עם: בלהה זינגר, מושב בורגתא, 054-229-0096
