(קטעים מעבודת המחקר של טאל לוי, אמנית מופיעה ומטפלת בתנועה, בוגרת תיאטרון החדר. בוחנת את הערך התרפויטי המוסף שב"שיטת אוריין - המעגל הפתוח", בעבודה עם אמנים מופיעים. מנחה: ד"ר אסתר הס, מכללת לסלי, נובמבר 2012)

על הריטואל במרחב האמנותי - המשך

...לאחר סיום הלימודים התלמידים יכולים להמשיך ולהגיע למפגשי המליאה, המתקיימים בתיאטרון החדר כבר למעלה מעשרים שנה - בימי שישי, כל שבוע שני. במפגשים אלה אפשר לחוות שוב את אותו ריטואל. מרואיינת 2, ס', מרצה לתיאטרון, מספרת על כך:
 

"לקח לי זמן רב להיפרד. אחרי שנגמר הקורס המשכתי להגיע די בקביעות, במשך כמה שנים למליאה. הייתי זקוקה למקום הזה שבו אוכל לעשות את הווינטלציה הרגשית, הנפשית הזאת, מקום להתבטא, להתלבט, גם מהבחינה המקצועית - במקום שיודעים מה זה תיאטרון."

ברגר (2010), מדבר על כוחו של הריטואל בתרבות השבטית והמסורתית, שחיה מתוך תפיסה דתית וקולקטיבית. הטקס, שהתקיים במסגרת קבוצתית כשחברי הקבוצה משמשים כמשתתפים פעילים וכקהל, היווה את המסגרת המושגית והממשית. מסגרת שעזרה ליחיד ולקבוצה לעבור משלב וממעמד חברתי אחד לאחר, להחלים ממחלה או ממצוקה פיזית-רגשית ולהשלים עם סיפורי חיים ורגשות קשים.

סטור (1972) מדבר על הפעילות הטקסית אצל האמן היוצר לעומת האדם הנוירוטי:

"פעילות טקסית משמשת לעתים קרובות לאמן בתפקיד הפוך מזה שהיא ממלאת לגבי האדם הנוירוטי הכפייתי. במקום למנוע ממנו להכיר את הרגשות שמתחת לסף ההכרה – היא מכוונת להעלותם על פני השטח. האדם הנוירוטי הכפייתי מרחיק מעליו את העולם הפנימי. האמן מרחיק מעליו את העולם החיצוני, ושניהם משתמשים באותם טקסים כדי להשיג את מטרתם. אך בעוד שהאדם הנוירוטי חש שהוא כפוי לקיים את טקסיו כנגד רצונו, מבצע האמן מתוך בחירתו הוא את הטקס שעשוי לסייע לו במטרותיו היצירתיות" (עמ' 120).

לסיכום, מן הטקסטים השונים ניתן לראות שהריטואל, הטקס, נחשב לפעילות שיש בה כוח טיפולי דינאמי, שמעניק אמון, ביטחון וקרקע יציבה ואצל האמנים גם חלק ממימושם האישי יצירתי. בין אם כאמנים ובין אם כאנשים נוירוטיים, השימוש בריטואל קבוע בכול מפגש בעת לימוד השיטה, נותן למתנסים את המקום בו הם יכולים לעבור תהליכים, לאוורר את תחושותיהם ורגשותיהם ולעבור תוך כך תהליכי חיים בעלי-ערך.

(עמ' 49-48)

(המשך יבוא)