(תקציר הדברים)
ישראל הממלכתית מעולם לא זכרה את השואה.
היא עשתה שימוש בשואה לצרכים הסברתיים, כלכליים, צבאיים.
הדברים באים לידי ביטוי בכל פורום אפשרי. ישראל ייצרה תרבות פוליטית, החל מגן הילדים, שהולידה שאלות כגון: "כיצד נתתם שיעשו בכם כצאן לטבח, אבק אדם, סבונים?" ישראל הממלכתית התייחסה לניצולי השואה בצורה מחפירה.
ישראל זקוקה לשואה באופן מופשט ולא כיחס לסובייקטים, לבני אדם.
ישראל אוהבת להיות בעלת מונופול על זכר השואה בצורה מופשטת.
השואה היא טיעון להצדקת שדרכה של ישראל. הכוחנות הישראלית זקוקה לאנטישמיות.
ישראל מייצרת מציאות מקרבנת.
אי אפשר לזכור את השואה. יש כלים להבנת פשיזם ונאציזם. אין כלים להבנת אושוויץ, אלא כפרדיגמה ליחסים בין קורבן ומרצח.
ישראל מייצרת מציאות מקרבנת. אי אפשר ליצור מציעות מקרבנת ולטעון שאתה זוכר את השואה. ישראל שולטת בעם אחר, רודפת פליטים,
לא יעזרו משלחות ומטסים. דבר מכול זה אין בו זיכרון, כל עוד ישראל מייצרת מדיניות מקרבנת.
