הצטרפו לאיגרת השבועית

יצירה היא הניסיון לשים סדר בתוך אי-סדר. בעולם דחוס בתופעות מבלבלות, תפקיד היצירה הוא לעשות תיקון ולמצוא שלווה ונחמה.


האיגרת השבועית

יום א', 2014 . 4 . 27

-------
תיעוד
הטקס האלטרנטיבי
ליום הזיכרון לשואה ולגבורה 2014
27.4.2014, תיאטרון תמונע
בחסות תיאטרון החדר

-------

-------

לימודי משחק ובימוי

טל': 03-5171818. מידע כאן, וגם בדוא"ל

-------

ייעוץ אישי

טל': 052-340-1478. מידע כאן וגם בדוא"ל
-------

יש לך קטע? שלח/י אותו לאיגרת

סרטוני החדר ביוטיוב , אירועים בתיאטרון החדר
לאיגרות קודמות . לתגובות

-------


באיגרת זו:

•   התכנייה
•   אייכמן בירושלים, דוח על הבנאליות של הרוע, חנה ארנדט
•   שרה פון שוורצה: לבחור כל רגע מחדש
•   פרופסור משה צוקרמן: שימוש אינסטרומנטאלי בשואה
•   רון כחלילי: אפולוגטיקה מזרחית
•   יהודה עתי: גנוז מילותיי ושירותיי
•   שרית סבו: סבתא צ'ונצ'ו
•   חמי רודנר: מקום מנוחתי
•   גיא דוידי: להרגיש ישראלי
•   רני בלייר: המטבחון של בז'י בלייר
•   תא הזכוכית: יהודה אלקנה, "בזכות השכחה"
•   יונתן יבין: שואה וטף
•   סמדר יערון: זלמה
•   גיבסון: לנקות את הרחובות
•   אמנון פישר: עדיין אדם חופשי

הטקס האלטרנטיבי

ליום הזיכרון לשואה ולגבורה

 

השנה השש-עשרה

מיסודם של שהרה בלאו ואבי גיבסון בראל

(הטקס האלטרנטיבי הראשון: 1999, מועדון לוגוס, תל-אביב)

בימוי וניהול אמנותי: אבי גיבסון בר-אל

שותפות לעריכה וייעוץ אומנותי: נאווה צוקרמן ושרית סבו

בחסות: אמיר אוריין - תיאטרון החדר

יום א', כז ניסן תשע"ד, 27.4.2013, 22:00

תיאטרון תמונע, תל-אביב

 

תכנית הטקס:

 

"אייכמן בירושלים – דוח על הבנאליות של הרוע" מאת חנה ארנדט. קוראות: אפרת ארנון, מיכל דביר, עלית קרייז. בימוי: נאווה צוקרמן.

 

שרה פון שוורצה

(שחקנית ומחזאית) פתיחה והנחיית הערב. לבחור כל רגע מחדש. זיכרון 2014.

 

פרופסור משה צוקרמן

(היסטוריון) השפעת השואה על התרבות הפוליטית בישראל. השימוש האינסטרומנטאלי בזכר השואה להשגת מטרות פוליטיות.

 

רון כחלילי

(במאי ועורך) האפולוגטיקה המזרחית אל מול מוראות השואה וזיכרון אחד קטן שבאמצעותו ניתן להבין את הטרגדיה כולה.

 

עינת וייצמן

(שחקנית) מגישה את שירו של המשורר יהודה עתי: גנוז שירותיי ומילותיי.

 

שרית סבו

(כותבת ועורכת תוכן) ברגע אחד, השתנו החיים של רבקה צ'ונצ'ו, סבתא שלי, ומאותו הרגע ועד יומה האחרון היא הייתה פליטה. בשבילה אין מדינה לאהבה ולי נמאס לזכור את יום השואה.

 

חמי רודנר

(מלחין וזמר) מגיש את השיר "מקום מנוחתי". מילים: מוריס רוזנפלד (המקור באידיש), בתרגומו של יעקב שבתאי, לחן עממי.

 

גיא דוידי

(יוצר ובמאי סרטים) על חובתו של הקורבן ועל ההזדהות עימו. להרגיש ישראלי אל מול חוויות ביצירת הסרט הדוקומנטרי "חמש מצלמות שבורות".

 

"תקווה - טרגדיה"

קטע מתוך מחזה מאת נועה שכטר. אנה פרנק חוזרת אל החיים היום.

משתתפים: תמר קינן ועודד ליאופולד.

 

רני בלייר

(במאי, תסריטאי ופעיל חברתי) המטבחון של בז'י בלייר.

 

תא הזכוכית: רותם זיו

(שחקנית) מגישה קטע מתוך "בזכות השכחה", מאת פרופסור יהודה אלקנה, ניצול שואה, "הארץ", 1988.

 

יונתן יבין

(סופר) לא לחינוך שואה מגיל הגן.

 

סמדר יערון

(יוצרת ומנהלת אמנותית) דמותה המיתולוגית של זלמה, מתוך ההצגה "אנתולוגיה", בעקבות "בלי נאמנות אין אזרחות".

 

אבי גיבסון בר-אל

(במאי, שחקן ומנהל אמנותי) החוויה הישראלית: "לנקות את הרחובות".

 

אמנון פישר

(מוסיקאי ושחקן) מגיש את שירו (מילים ולחן): "הבן של יוסף ומלי", בליווי ויקטור עזוז.

 

שרה פון שוורצה: דברי סיום

 

 

כמו כן יופיעו:

 

נועה פרומרמן: מיצג, אייפון במרחב הציבורי.

 

מיצג שירה על קירות האולם: "אֵין בֵּינֵינוּ אַלְטֶרְנָטִיבִי" מאת יהודה עתי, משורר ופילוסוף.

 

ברקע מוקרן הסרט "אופרה בגרוש", ע"פ ברטולט ברכט. בימוי: ג.ו. פאבסט. משתתפים: רודולף פורסטר, ולסקה גרט, קרולה נהר. גרמניה 1931. 130 ד'.

 

תרגום סימולטני לשפת הסימנים: לי דן.

--------------
בהמשך: קטעים מתוך הטקס

קישור קבוע

קריאת קטעים מהספר: עלית קרייז, אפרת ארנון ומיכל דביר.

בימוי: נאווה צוקרמן.

 

אפרת:

באיזה סוג של פשע מדובר כאן למעשה? פשע שהכול מסכימים שהוא חסר תקדים. שכן המושג "רצח-עם", או אולי נחליף אותו בביטוי "טבח-מנהלי" הולם יותר.

המונח הועלה בקשר לאימפריאליזם הבריטי. יתרונו של הביטוי הזה בכך שהוא מפריך את ההנחה המוקדמת שמעשים מפלצתיים כאלה אפשר לבצע רק נגד עם זר או גזע אחר. עובדה ידועה היא שהיטלר התחיל את הרציחות ההמוניות שלו בהענקת "המתת חסד" ל"חשוכי-מרפא".

 

עלית:

באיזו קלות אנחנו אומרים, זה כתוב בחוק מותר לנו, באיזו קלות אנחנו אומרים, אם נציית אנחנו טובים. אם אנחנו טובים כך נתקדם. ככה מתהווה הבנאליות של הרוע.

 

מיכל:

פשע כזה או "טבח מנהלי" שכזה יכול להתבצע רק על ידי בירוקרטיה ענקית המשתמשת באמצעים העומדים לרשות הממשלה. אם הנאשם מצדיק את עצמו בהתבססות על כך שפעל לא כאדם אלא רק כנושא משרה ציבורית, בורג, שאת מטלותיו היה יכול כל אחד אחר לבצע בקלות, וטוען שעשה רק את מה שהיה מצופה ממנו סטטיסטית או שרק במקרה הוא זה שעשה זאת ולא מישהו אחר, ניתן לכנות זאת גם "שלטונו של אף אחד" שהוא לאמיתו של דבר הצורה הפוליטית הידועה כביורוקרטיה.

 

עלית:

עצם מהותו של משטר טוטליטארי ואולי גם טיבה של ביורוקרטיה, הוא להפוך בני אדם לנושאי משרות ציבוריות ללא יותר מברגים במנגנון מנהלי, וכך לשלול מהם צלם אנוש. ניתן לטעון שהבעיה אינה עוד אדם אחד מסוים, אדם יחיד ומיוחד היושב על ספסל הנאשמים, אלא העם הגרמני באופן כללי, או בעיית האנטישמיות על כל צורותיה, או ההיסטוריה המודרנית כולה, או טבע האדם והחטא הקדמון, כך שכל העולם יושב לצד הנאשם על הספסל. כל זה נטען לעיתים קרובות, בפרט ע"י אלה שלא ינוחו ולא ישקטו עד אשר יגלו "אייכמן בכל אחד מאתנו".

 

אפרת:

באיזו קלות אנחנו אומרים זה כתוב בחוק מותר לנו, באיזו קלות אנחנו אומרים אם נציית אנחנו טובים. אם אנחנו טובים כך נתקדם. ככה מתהווה הבנאליות של הרוע?

 

מיכל:

בפסק הדין שלו הסכים כמובן בית המשפט, שפשע כזה יכול להתבצע רק ע"י ביורוקרטיה ענקית, המשתמשת באמצעים העומדים לרשות הממשלה. אבל אם מדובר בפשע, כל ה"ברגים" במכונה, לא-משמעותיים ככל שיהיו, הופכים מיד בבית המשפט למבצעי עבירה, כלומר, לבני אדם.

 

אפרת:

על פי התאוריה של מושג "מעשה המדינה" \ "טובת המדינה", המדינה אחראית לחייה של הארץ ומכאן גם לחוקים החלים בא, מעשיה של המדינה אינם כפופים לאותם כללים, כמו מעשי האזרחים של אותה ארץ. בדיוק כשם ששלטון החוק על אף שנועד לחסל את האלימות ואת מלחמת הכול בכל, נזקק תמיד לאמצעים אלימים כדי להבטיח את קיומו שלו, כך הממשלה עשויה למצוא את עצמה נאלצת לבצע מעשים הנחשבים בדרך כלל לפשעים, כדי להבטיח את הישרדותה ואת הישרדות החוק עצמו.

 

מיכל:

באיזו קלות אנחנו אומרים, זה כתוב בחוק, מותר לנו. באיזו קלות אנחנו אומרים, אם נציית אנחנו טובים. אם אנחנו טובים כך נתקדם. ככה מתהווה הבנאליות של הרוע.

 

עלית:

מלחמות מקבלות הצדקה לעיתים קרובות על בסיס זה. טובת המדינה מסתמכת לעיתים בצדק ולעיתים שלא בצדק על הכרח, ופשעי מדינה הנעשים בשם טובת המדינה נחשבים לצעדי חירום שנועדו לשמור על השלטון וכך להבטיח את המשכיות הסדר החוקי הקיים בכללותו, מפני שקיום המדינה עצמה מוטל על הכף, ואין לשום ישות מדינית חיצונית (אמריקה), זכות לשלול ממדינה את קיומה או להכתיב לה כיצד לשמור על עצמה.

 

אפרת:

אולם תפיסה זו היא מה שפותח רווח שלם לאינטרפרטציות של מנהיגים שגורמים לפשעים איומים ברכוש ואדם, מחיקת עמים שלמים, "ניקוי" אזורים מאוכלוסיותיהן המקוריות, כלומר לא רק פשעים שלא הייתה כל דרך להסבירם כצורך צבאי, אלא פשעים שהיו למעשה מנותקים מן המלחמה ובישרו על מדיניות של רצח שיטתי שהייתה אמורה להמשך גם בעת שלום.

זו היא רק דוגמא אחת מיני רבות, המראה את אי יכולתם של המערכת החוקית הקיימת ושל המושגים המשפטיים המקובלים, להתמודד עם עובדות הקשורות לטווח מנהלי שארגן מנגנון המדינה.

 

מיכל:

נשאלת השאלה המוסרית המרכזית של כל הזמנים, שאלת טבעו ואופן פעולתו של השיפוט האנושי. הבעיה היא אינה לגבור על המצפון, אלא על החמלה החייתית המתעוררת בכל אדם נורמלי לנוכח סבל פיזי. וכך במקום לומר: "אילו דברים נוראים עשיתי לאנשים!" יכלו לומר: "אילו דברים נוראים נאלצתי לראות תוך כדי מילוי חובותיי, וכמה העיק התפקיד הזה על כתפי!".

 

כולן:

באיזו קלות אנחנו אומרים, זה כתוב בחוק מותר לנו, באיזו קלות אנחנו אומרים, אם נציית אנחנו טובים. אם אנחנו טובים כך נתקדם. ככה מתהווה הבנאליות של הרוע.

 

עלית:

הגורם הזה של באנליות לשמה היה קריטריון תקף כדי לקבוע מהו פשע מלחמה:

מעולם לא היה בכוחו של שום עונש למנוע ביצוע פשעים. להפך, יהיה העונש אשר יהיה, מרגע שפשע מסוים הופיע בפעם הראשונה, הסבירות שיופיע פעם נוספת גדולה מכפי שהייתה הסבירות לביצועו בפעם הראשונה.

 

מיכל:

מרגע שפשע מסוים הופיע בפעם הראשונה, הסבירות שיופיע פעם נוספת גדולה מכפי שהייתה הסבירות לביצועו בפעם הראשונה.

 

אפרת:

מרגע שפשע מסוים הופיע בפעם הראשונה, הסבירות שיופיע פעם נוספת גדולה מכפי שהייתה הסבירות לביצועו בפעם הראשונה.

污ࠀ
קישור קבוע

בגרמנית יש פועל שנקרא vergasen. באנגלית פירושו:

gassing, use of gas; poisoning caused by exposure to gas; gasification, process of changing into gas; carburation 

נתקלתי בפועל הזה כשמישהו בשיחה בברלין אמר לאחר אנחה: "עבדתי עד לפרגאזונג". ביטוי קשה הקושר את המוות המיוסר של בני עמנו תחת הכותרת "העבודה משחררת". האם העבודה משחררת?

 

כשהתוודעתי אל הפועל הזה הייתי בשוק. זה פועל חדש ישן? שאלתי את הדובר למקור הביטוי. הוא ידע שאני מישראל, חיכך בגרונו ואמר שאינו יודע. אמרתי לעצמי שבטח לא קשה לנחש את מקור הסלנג הזה. פניתי לאמי. הורי גרמנים שהתגיירו ועברו בינקותי לארץ ושאלתי האם זה ביטוי שנוצר אחרי השואה והיא אמרה שלדעתה כן, אף שאינה יכולה לתת לי תשובה וודאית ושאצלה בבית לא השתמשו בסלנג כזה. או בסלנג בכלל.

 

מילים וסלנג בשפה מספרות כל כך הרבה. לא קשה לי להרגיש אשמה ומיד אמרתי לעצמי, לאיזה מין אומה נולדתי? אומה שממציאה את מפעל המוות ואת הפועל להריגה באופן מסוים - על ידי גז. מצד שני, אותה המילה בפירוש אחר היא גם להתאייד, לשנות מצב צבירה. כלומר המילה וורגאזן לא הומצאה לצורך העניין אך היא הייתה גורם מרכזי בביטוי שאמר אותו האיש. ביטוי שמבוסס על ההשמדה בגז.

 

במחזה שלי שדן בנושא זהותי כבת לעם הגרמני, כתבתי: ״הערמות של הנעליים והמשקפיים, מחזור של שיער ושומן אדם. הרגע הזה בהיסטוריה שאיזה מישהו החליט למחזר גופות. לא רק לרצוח בצורה המונית אלא גם למחזר, זה כל כך גרמני".

 

אז מה יש בי מכל זה? אני גם לא יכולה סתם לזרוק חפצים שמישים או בגדים. מעדיפה למסור, למחזר, להשתמש בדבר כל עוד הוא יעיל וזה גם כל כך גרמני. אז האופי של העם שממנו באתי הוא הבעיה? האופי הגרמני עובר בדם או בחינוך? או שהבעיה היא לא באופי אלא ברגע שמישהו החליט שהשמדת עם אחד תפתור את בעיותיו שלו. כמה נוראה הייתה השואה? כמה שואות רבות אחרות היו ויהיו?

 

בעיתון כתוב :"מאות אזרחים נהרגו כשמורדים בדרום סודאן השתלטו על עיירת נפט אסטרטגית בשבוע שעבר". האם אי פעם זה ייגמר? פגיעה של בני אדם בבני אדם אחרים? כנראה שלא. זה לא יפסיק. כל מה שצריך עכשיו זה לבחור אם עדיף למות למען רעיון או אם עדיף להחיות למען אותו רעיון. כלומר נותרת לנו אפשרות הבחירה. אני בעד לחיות למען רעיון.

 

ביום שישי, בשולחן שבת אצל אימא שלי, התנהל ויכוח. אין לי מושג איך הוא התחיל. מה שאני אוהבת אצלנו שהדור הצעיר ירש את הצורך של כולנו להתפלפל ולפתור את בעיות העולם בארוחת שבת. בקיצור, בתי הקטנה בת העשר אמרה ברצינות תהומית ובסערת רגשות שבן אדם נהיה רע ולא נולד רע. שנסיבות חייו וילדותו מובילות אדם להיהפך לרע, ואז בת דודתה שבאה מבית מסורתי ענתה שיש אנשים שנולדים רעים וכדוגמא היא מיד נתנה את היטלר. הוא בעיניה הרוע המוחלט. ואז כל נכדיה של אמי ואנחנו ברקע פרצנו בדיון סוער ללא מסקנה ברורה.

 

האם היטלר נולד רע או הוא תוצר של ילדות מורכבת, אבא אלים והלך רוח? האם קבלתו בתור תלמיד לאומנות הייתה פותרת את העולם מעונשו? האם האלימות שחווה בבית הביאה אותו למסקנות מרחיקות הלכת. האם כמה חיבוקים בילדות היו משנים את ההיסטוריה? האם היטלר היה חלק מדור ואלמלא הוא אז היה קם מטורף אחר? הרי היטלר לא ביצע את הזוועות לבדו? האם רק ההסכם המשפיל בסוף מלחמת העולם הראשונה הביא למלחמת העולם השנייה? האם אנטישמיות היא שונה מכל גזענות אחרת? וכמובן לקינוח האם מותר להשוות את שואת עמנו לשואות אחרות.

 

צריכים להבין שהילדים שדיברו הם נכדים מצד אחד לגרמנים שהתגיירו שהם הורי ומצד שני חצי ממוצא מרוקאי מקזבלנקה וחצי נכדים לניצולי שואה מפולין. דור יפה מעורב כמו שרק בארץ אפשר. דור מפולפל ומעורר תקווה. רבים אומרים שזהו דור שטחי, דור אינסטנט. אני לא מסכימה. דור האינטרנט, דור שחלקו מהפריות של ביציות וזרעים מבנקי זרע וביציות ברחבי העולם, זה דור שחושב במונחים אחרים מאלו שאנחנו גדלנו עליהם ומכיוון שאף אחד מאתנו לא מצא את הדרך האולטימטיבית התקפה לכולנו ללא הבדלי דת צבע, מן הראוי לנו שנשתאה מהדור הגדל לנגד עינינו. הם מתקשרים עם בני דורם בארצות אחרות, אומנם באופן וירטואלי, הם עצמם ערבוב גנטי רב גוני ממה שאי פעם יידע העולם הזה, בשל הגירה ורפואה מודרנית. אולי הם יצליחו לגשר על טמטמת הגבולות והמלחמות ואולי הם מבינים שלא שווה למות למען אידיאולוגיה, אלא אולי ימצאו דרך לחיות למען משהו. לחיות את החיים הקצרים והמופלאים שניתנו לכל אחד מאתנו.

 

בעיני נוח לחשוב שהרוע הוא אצל האחר. שם, אצל האויב. נסיבות חיי והמוצא הגרמני שלי לימדו אותי שהרוע לא נמצא שם הרחק ב"פלנטה אחרת", אלא הוא בתוכנו. הוא חלק מכל אדם ואדם. אנחנו כבני אדם לא מוגנים מהרוע שבתוכנו. אנחנו בעל חיים מאד מסוכן שיכול לעולל דברים איומים לעולם ולבני מינו. הרי כמעט כל פעולה שאנחנו עושים גורמת הרס של עצים, טבע, אוזון וכו'. ברגע שקיבלנו עלינו את הרוע שבתוכנו, זכינו באפשרות לבחור כל רגע מחדש בטוב, באהבה.

עלינו לבחור כל רגע מחדש. כל מעשה שאנחנו עושים יכול להיות מלווה ביצירתיות, חמלה ונטול אירוניה. 

קישור קבוע


(תקציר הדברים)

ישראל הממלכתית מעולם לא זכרה את השואה.

היא עשתה שימוש בשואה לצרכים הסברתיים, כלכליים, צבאיים.

הדברים באים לידי ביטוי בכל פורום אפשרי. ישראל ייצרה תרבות פוליטית, החל מגן הילדים, שהולידה שאלות כגון: "כיצד נתתם שיעשו בכם כצאן לטבח, אבק אדם, סבונים?" ישראל הממלכתית התייחסה לניצולי השואה בצורה מחפירה.

ישראל זקוקה לשואה באופן מופשט ולא כיחס לסובייקטים, לבני אדם.

ישראל אוהבת להיות בעלת מונופול על זכר השואה בצורה מופשטת.

השואה היא טיעון להצדקת שדרכה של ישראל. הכוחנות הישראלית זקוקה לאנטישמיות.

ישראל מייצרת מציאות מקרבנת.

אי אפשר לזכור את השואה. יש כלים להבנת פשיזם ונאציזם. אין כלים להבנת אושוויץ, אלא כפרדיגמה ליחסים בין קורבן ומרצח.

ישראל מייצרת מציאות מקרבנת. אי אפשר ליצור מציעות מקרבנת ולטעון שאתה זוכר את השואה. ישראל שולטת בעם אחר, רודפת פליטים,

לא יעזרו משלחות ומטסים. דבר מכול זה אין בו זיכרון, כל עוד ישראל מייצרת מדיניות מקרבנת.

קישור קבוע

(תקציר הדברים)

זיכרון אישי: ספטמבר 1983. הנער רון מגיע מבת ים, שהייתה אז ידועה כעיר מזרחית, לכפר הנוער הדסים, מקום אשכנזי יוקרתי. הוא מתייחס אליהם כבני אלים. הבגדים שלבש, הכפכפים המרעישים שלו, הגדירו לו את מצבו החברתי.

חבורת נערים זהובי תלתלים יושבת בצל העץ ושרה בטון מנומס והוא ילד שורד בן 13. הוא חושב שהגיע ממקום "לא נכון".

שואלים אותו מהיכן הוא מגיע והוא עונה: "בת ים". מקשים ושואלים מהיכן הוריו והתשובה שנפלטת מפיו: "הורי ניצולי שואה והם באו מגרמניה".

ביחס לשואה המזרחי נמצא בעמדה בעייתית. הוריו לא שלמו בדמם כדי להקים את המדינה. אמנם, בשנים האחרונות מדברים גם על שואת יהודי לוב ועיראק, אבל זו תוpעה שולית. הוא מגדיר עצמו כנוסע נוסף אל מול האסון האולטימטיבי. אל מול שואת יהודי אירופה, שום אסון אחר לא יכול להתקיים.

כל קורבן, ולו הגדול ביותר, לידו יש עוד קורבן.

קישור קבוע


(מגישה את השיר: עינת וייצמן)

ירושלים, 2014

לשפינוזה

 

גְּנוֹז שִׁירַי וּמִלּוֹתַי

צָרְפֵם יַחְדָּו עִם גְּנִיזוֹת עָבָר,

עִם אָדָם וְחַוָּה

שֶׁל עַם נָע וָנָד,

מִלִּים וְאוֹתִיּוֹת

עַל גַּב שׁוּרוֹת וְדַפִּים,

צְהֻבֵּי זְמָן מְכַלֶּה

 

צָרְפֵם יַחְדָּו, כַּאֲגֻדָּה אַחַת

עִם יְשַׁעְיָהוּ וְזַךְ, יִרְמְיָהוּ וְלַיבּוֹבִיץ

הַעֲלִימֵם,

זֶה לָזֶה בַּזְּמָן,

כִּי עֵת הִיא הַיּוֹם

כִּי עֵת הַשּׁוֹלֵט מִסְתַּתֵּר מֵעֵבֶר,

מִתְחַזֶּה לִמְחוֹקֵק, מִתְחַזֶּה לְמֵגֵן

הַמֵּנִיף אֶת דֶּגֶל הֶחָקִי

שׁוּב וָשׁוּב בְּרוּחוֹת

שִׂנְאָה, מִלְחָמָה.

 

שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת רוֹאוֹת עֵינַי הַזּוֹכְרוֹת,

 

צוֹעֲדֵי חָקִי,

מְנִיפֵי חָקִי,

רוֹעֲמֵי חָקִי,

 

מְרִימֵי נֵס הַדָּם

הַנִּשְׁפָּךְ לְכָל עֵבֶר,

הָרוֹמְסִים, המדמימים, הַמְחַסְּלִים,

הַצּוֹבְעִים בּוֹגְדִים וּמַשְׁתָּ"פִים,

הַגּוֹנְזִים אֶת הַמּוּסָר

אֶת הַדֶּרֶךְ,

אֶת הַחֲלוֹם

קישור קבוע

צ'ונצ'ו שלי נולדה בכפר קטן בצפון מזרח הונגריה נירקוראס.

בחג שני של פסח כשהיא הייתה בת 17, הגיעו הז'נדרמים ההונגרים ולקחו אותה, את אימא שלה ואת האחים שלה, לגטו בבודפשט ומשם ברכבת למחנה ההשמדה בירקנאו אושוויץ.

עברו 12 שנה מאז שצ'ונצ'ו שלי איננה.

וחבל כל כך שהיא לא כאן.

כי אני רוצה לבקש ממנה רשות לסלוח ולשכוח.

אני רוצה שהיא תדע שאני מתכוונת להפסיק עם יום השואה הזה.

אני רוצה שתדעי שנמאס לי מהשואה הזאת.

שחררי אותי מהעול.

איזו מין צוואה היא זו צ'ונצ'ו, שואה?

איך אפשר לגדל ילדים, איך אפשר לגדל עם במקום שמקדש את המוות ואת הזוועה?

איך אני יכולה להיות אחראית כלפי הבת שלי, זו הקרויה על שמך?

אם אני ממשיכה לשתף פעולה עם הדרך הזאת, ההרסנית, עם המוזיאונים והמונומנטים המפוארים והיום הזה, הערב הזה, עם הטקסים האלה והדרך הזאת שמובילה אותנו והופכת אותנו לאכזריים, לחסרי רחמים.

הגיע הזמן להודות צ'ונצ'ו, שהמשכנו הלאה. 

 

את מבינה צ'ונצ'ו, זה לא עובד.

טעיתם והטעיתם אותנו.

הייתם צריכים להכריח אותנו לשכוח מזמן.

הייתם צריכים להשאיר לנו צוואה של חיים, של שמחה, של סליחה.

הייתם צריכים לבקש מאתנו לפתוח דף חדש ונקי.

כי אנחנו עם רדוף, עמוס פחדים, שהם לא הפחדים שלנו.

צ'ונצ'ו שלי, זה התפוצץ לנו בפנים, הפחד.

זה הפך, כמו כל פחד, לשנאה ולכעס.

וזה הפך אותנו למדינה רדופה ורעה.

זה גורם לנו לעשות דברים נוראים, הפחד הזה.

הטראומה הזאת שלא טיפלנו בה ולא שחררנו, מתנקמת בנו, צ'ונצ'ו.

אני רוצה לגדל את נועם-רבקה באהבה.

אהבה לאדם, אהבה למולדת. אני רוצה לגדל ילדה שלא מפחדת, שלא מסתכלת אחורה בחשש.

שאוהבת את המקום שהיא חיה בו, לא בגלל שזה המקום היחיד לעם היהודי.

לא, צ'ונצ'ו, זה לא קשור לעם היהודי. זה מקום טוב לחיות בו. נקודה.

ובגלל זה כל כך הרבה אנשים שהם לא יהודים רוצים לבוא לחיות כאן.

וזאת בדיוק הסיבה צ'ונצ'ו לשנות לאלתר את הסגנון.

בארה"ב, בממוריאל, יש וויקאנד ארוך עם ברבקיו ומפגשים משפחתיים וסיילים מטורפים במיסיס, 70 אחוז הנחה לכבוד יום הזיכרון.

ואני זוכרת את תחושת ההקלה שהייתה לי.

כי רק ככה יכולים בני אדם חפצי חיים להתמודד. לתעל את הכעס.

לזכור כדי להשתנות. לשכוח כדי לחיות.

זהו, משנים כיוון.

בשנה הבאה אתם מוזמנים לטקס האלטרנטיבי החדש.

הוא יתחיל בארוחה משפחתית, שנזכור את המשפחה שאיננה אתנו.

יופיעו בו בשירים וריקודים, ילדים ונוער, שבאמצעותם נוכל להביט קדימה

ונקשט את האולם בתערוכות של חקלאות ורפואה והייטק שיימלאו אותנו בגאווה.

בשנה הבאה ביום הזיכרון לשואה אני מתכוונת לחגוג את החיים.

אתם מוזמנים.

גם את צ'ונצ'ו.

תבואי, תהיה מסיבה פצצות.

די ג'י, שים לי מוזיקה.

קישור קבוע

חמי רודנר הגיש את שירו של מוריס רוזנפלד (המקור ביידיש), בתרגומו של יעקב שבתאי, לפי לחן עממי.
הגרסה המובאת כאן הוקלטה במועדון לבונטין 7 בת"א, 15/7/2011.

"אל תבקשי, הרחק באחו
אינני שם, אהובתי
אל מכונו, חיים ידעכו
שם מקום מנוחתי..." 


קישור קבוע

תמיד היה לי משהו נגד הזיכרון של המוות. אפילו כשבפעם הראשונה עימאד פנה אלי לעשות סרט כשהקונספט המקורי שלו היה סרט על פיל, פעיל המאבק נגד גדר ההפרדה שהכרתי היטב באופן אישי ונהרג ממטול גז של חייל ישראלי, אז סירבתי. גדלתי על השימוש שיש בזיכרון של המוות, על הקורבנויות ועל הגבורה, בימי זיכרון וביום השואה, ולא הייתה לי שום כוונה להתחיל לעסוק בשימוש במוות של הפלסטינים. בכל זאת שניים משני הפרויקטים הבאים שאני מפתח, עוסקים במוות. זה בטח קשור בנוכחות של המוות בחיי. כשהייתי בן 9 אבא שלי, שהוא בן לניצולי שואה, מת ממחלת סרטן פתאומית. זו הייתה השנה הראשונה שבה התחלתי להיות מודע לחברה מסביבי. בפעם הראשונה התאהבתי באחת מהילדות הכיתה וכמובן היא לא ראתה אותי. ככה לפחות חשבתי לעצמי כמובן.

 

אני זוכר אותו בחדר העבודה שם תפילין וטלית, מתפלל שאלוהים יציל אותו. שבועיים לפני שמת, אימא הכינה אותי ואמרה לי שהוא גוסס. הכאב היה פרטי. אימא שלחה אותי לתלות מודעות ברחבי השכונה עם השם שלו. אני זוכר בימי האבל את הילדה הזאת בת התשע, מגיעה עם עוד כמה חברות ביחד, לנחם את בן כיתתם שאביו מת. ואני זוכר מביט מהחלון ורואה אותה מתקרבת לבית. המוות יכול לאפשר לאנשים לראות אחד את השני. זה מה שיפה בו. אבל אז כל העניין הרגיש לי מזויף.

 

מאותו רגע, הדבר הזה שמאפשר לך להתאבל כשכולם מתאבלים, לכאוב כשכולם כואבים, הלך. זה פשוט לא היה יותר אפשרי. סוג של סינכרוניות נעימה ומנחמת שכבר לא תהייה מנת חלקי.

 

אני זוכר את אחד מטקסי יום השואה בבית ספר, שבה כולם עומדים ונזכרים במידות הסבל והאכזריות של האנושיות, מתחברים אל הכאב של העם שלהם ואני לא. אני רק מסתכל על הבחורה הזאת מהתיכון, ששנתיים אני מנסה שתשים לב אלי והיא עומדת שם בין השורות, יפה כזו, גבוהה כזו. אילו זוועות עוברות בראשה ואילו זוועות עוברות בראשי.

 

חוסר ההזדהות שלי עם המקום הזה רק החמיר בצבא. בזמן הטירונות היינו יוצאים למטווחים. אני זוכר את עצמי מתקרב לקולות היריות מרחוק ופתאום עולים בי תמונות. כמו זיכרונות מגלגול קודם. פתאום אז היה מתעורר כאב אדיר בלתי נשלט. התמונות של השואה ושל אלף שואות אחרות התערבבו. כולם יורים למטרות שלהם ואני רועד ובוכה בלי שליטה. המפקד לא יודע מה לעשות והחיילים האחרים נבוכים. עזבתי את הצבא אחרי שלושה חודשים וכך חוסר הסינק הלך והחמיר. כבר לא הבנתי למה אני פה ומה הקטע הזה בכלל של להיות ישראלי. למה זה טוב ומה זה נותן.

 

וככה מצאתי את עצמי הולך ומתרחק וכך הגעתי לשטחים. הלכתי לבלות תקופה בבילעין. 2005. גרתי בכפר לצורך צילומים. בימים היינו מצלמים ובלילות, באמצע הלילה כמו בכל לילה שני, דפיקות על הדלת. עבדאללה צועק "ג'ש!, ג'ש!". כמה פעמים החיילים בעצמם היו אלו שדופקים על הדלת, אבל רוב הזמן עבדאללה. החיילים מסתובבים בכפר לעשות מעצרים. כל לילה כמה משפחות יקבלו דפיקות דומות על הדלת ואז הם ידעו שאולי באו לקחת את הילד שלהם שזרק או לא זרק אבנים.

 

אני זוכר את המפקד שראה אותי בפעם הראשונה באמצע הלילה בכפר, ניסה בכנות להזהיר אותי. ברור שזה שהייתי שם קצת בלבל אותו. באחד הלילות אחרי הרבה מעצרים של ילדים, כל הכפר יצא בכעס לרחובות, צועקים "אללה הוא אכבר". החיילים בבהלה מתחילים לכוון נשק בכינון ישיר ויש הרגשה שעוד רגע יקרה אסון. ואני שם מסתובב עם מצלמה ואין ברירה, אני הישראלי היחיד. אז אני צועק בעברית: "יש ישראלים!" ורץ ממקום למקום, שהרי אם יידעו שיש בין הקהל הפלסטיני הזה, באמצע הלילה, ישראלי, אז לא יירו. פתאום באותו רגע כשאני צועק לחיילים שיש ישראלים אני מרגיש ישראלי אולי ויש לזה משמעות. בבוקר ברדיו הודיע דובר צהל שהייתה הפגנה לילית בבילעין והיו 40 ישראלים. הייתי היחידי.

 

בסוף הסרט "חמש מצלמות שבורות" עימאד אומר: "גם לקורבן יש אחריות אחת והיא להחלים". למקרבן יש הרבה יותר אחריות. הוא צריך לתקן הרבה. יש לו הרבה עבודה לעשות. אבל גם למקרבן יש זכות לכאוב את הכאב שקיים, להיות במרחב מוגן בלי הלקאה ובלי שיפוט עצמי.

 

מי שעוררה בי את ההשראה לכתוב את המשפט הזה של עימאד הייתה אתי הילסום שהלכה לאושוויץ מתוך בחירה. פיסת טקסט שלה תמיד הייתה איתי, בכל ההקרנות הראשונות של "חמש מצלמות שבורות", אבל אף פעם לא זכיתי להקריא אותו. איכשהו כשהגיע הרגע לא העזתי לערב את השואה והיום אפשר.

(קורא מתוך פתק)

"הסבל קיים מאז ומעולם ומה זה משנה איזו צורה הוא לובש? מה שמשנה הוא איך האדם חווה אותו. באמת, הרי אנו נושאים את הכול בתוכנו. את אלוהים והשמיים והארץ והשאול והחיים והמוות.

והשנים. מאות על מאות של שנים. התפאורה המשתנה והנסיבות המשתנות אינן אלא המעטה החיצוני. את העיקר אנו נושאים בתוכנו. הנסיבות קיימות תמיד. בין אם הן רעות או טובות ואת עצם קיומם עלינו לקבל. למרות שאין מניעה להקדיש את חיינו לשיפור הנסיבות הרעות, אלא שעלינו לדעת מה מניע אותנו ולהיאבק את המאבק הזה. יום אחר יום. ובשלב מסוים משהו צומח בתוכך ואת יודעת שלעולם לא תאבדי אותו עוד."

קישור קבוע

בילדותי, ביליתי ימים רבים בבית סבתי בתל אביב. כילד מושבניק מהנגב המערבי, סבתא בתל אביב הייתה מתנה גדולה. בטח ובטח סבתא, שהיא טבחית במסעדה בה הרגשתי בן בית, בז׳י בלייר הייתה הטבחית של המסעדה ההונגרית ״נס ציונה״ ברחוב נס ציונה, אותה ניהלו האחים מיקי ויוסי שבכלל היו ממוצא רומני.

 

מיקי ויוסי החזיקו מבז׳י הטבחית הכי טובה בתל אביב. כמוהם גם כל הקהילה ההונגרית בתל אביב של שנות הששים והשבעים. ההונגרים יודעים לאכול טוב ולשמוח.

בין הסועדים היו השחקן אברהם רונאי (תעלת בלאומיך) סטפן בראון, עוד כשהיה יבואן פרוות ולא שם של מסעדה, בראון הקצב בקינג ג׳ורג׳ ליד השוק, קראוס המפכ"ל שלימים היה שגריר ישראל בהונגריה וכמובן טומי לפיד, אפרים קישון ואחרים.

 

היא הייתה אישה יפה ועסיסית ומטופחת. פעמיים בשבוע מספרה, מניקור, פדיקור. לבושה בטעם טוב, מעשנת סיגריות מור ארוכות, מתוכשטת זהב מזרח-אירופאי, על הציפורניים לאק, על השפתיים ליפסטיק. הכיף שלה היה לשבת עם חברותיה הזונות המתבגרות בקפה רומא, מול קולנוע מוגרבי בואך בן יהודה ולהשוויץ בנכד היפה שלה.

 

אף אחד לא יכול היה לדמיין לעצמו שהאישה מלאת החיים הזאת, כמה שנים לפני צעדה את מסע חמש מאות הקילומטרים, נאנסה ועונתה ע׳י קצין גרמני, שרדה את ברגן בלזן ואושוויץ.

 

אף אחד לא היה יכול לראות כי בז׳י בלייר בחרה להסיר את העצב מעל ליבה ולהיות אדם שמח, ששמח את החיים כל יום שהוא חי. בערבי הזיכרון לשואה היא קבעה מסורת אותה הייתה מקיימת בביתה, היא הייתה מארחת את חבריה לסעודה ממטעמיה המופלאים וגם בערב הזיכרון הזה בעקשנות, חגגה את החיים במקום לבכות את המוות.

 

המסורת משפחתית עברה גם אלי. אצלנו ערב יום השואה תמיד היה אלטרנטיבי. יום בו השמחה על החיים מנצחת את הפחד מהמוות. הצוואה הזאת שלה היא מהכוחות המניעים את דרכי עד היום. להתנגד למסורת האימה המנציחה את הפחד. אותו הפחד שרודף אותנו מאז ועד היום. זה שהפך לאיום האיראני, זה שמעכב את השלום והקידמה, הפחד הזה...

שהפך אותנו מעם נרדף לעם רודף. הפחד הזה שמשתק את ההתנגדות שלנו לשלטון אפל ומושחת. בחירה בשמחת החיים היא גם מחאה ומאבק על איכות החיים. מסבתא שלי, ניצולת השואה, דווקא ממנה למדתי שמחת חיים מה היא.

קישור קבוע

קטע ממאמרו של פרופסור יהודה אלקנה ז"ל, ניצול שואה, "בזכות השכחה", "הארץ", 1988 (מקור)

מגישה: רותם זיו

 

"איני רואה סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העובדה שהשואה הוחדרה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של כל הציבור הישראלי, גם לאותו חלק שלא עבר את השואה, וכן לדור הבנים שנולדו וגדלו כאן. בפעם הראשונה אני מבין את חומרת מעשינו, כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוב ושוב ב"יד ושם". מה רצינו שילדים רכים יעשו בחוויה הזאת? דקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב, ומבלי לפרש – "זכור"! לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה? בעבור רבים מאוד תמונות הזוועה עשויות להתפרש כקריאה לשנאה. "זכור" יכול להתפרש כקריאה לשנאה מתמשכת ועיוורת.

 

ייתכן שחשוב שהעולם הגדול יזכור. גם בזה איני בטוח, אבל בכל מקרה זו אינה דאגתנו. כל עם ועם, לרבות הגרמנים, יחליט בדרכו הוא ומתוך שיקוליו אם רצונו לזכור. עלינו, לעומת זאת, לשכוח. איני רואה היום תפקיד פוליטי וחינוכי חשוב יותר למנהיגי האומה הזאת מאשר להתייצב לצד החיים, להתמסר לבניית עתידנו, ולא לעסוק, השכם והערב, בסמלים, בטקסים ובלקחי השואה. עליהם לשרש את שליטתו של ה"זכור" ההיסטורי על חיינו."

קישור קבוע

(תקציר הדברים)

השואה היא הוויטרינה של המדינה. כאן מחפשים אלטרנטיבה לוויטרינה.

השואה הממלכתית נמצאת מאחורי וויטרינה. היא בלתי נגישה. אין דרך לגעת בה. היא שואה-ביזנס.

עכשיו שר החינוך החליט להנחיל לימודי שואה לילדי הגן. כאילו לילדים במדינה הזאת לא רע מספיק. יונתן משער לעצמו שכסופר, לכתוב לילדים ספר על השואה זה רב מכר היסטרי.

על מה יכתוב הסופר? על כיפה אדומה פוגשת איש אס-אס? על עמי ותמי מפזרים פירורי לחם בשואה? למי היה שם לחם? איך מוכרים לילדים קטנים שואה. הוא לא יודע וגם לא יודע למה.

"בגרמניה אני יכול לגעת בשואה".

קישור קבוע

תקציר הדברים

(על המסך: קטעים מהצעת החוק להסרת המונח נאצי מכל פרסום ציבורי והסיסמה: "בלי נאמנות אין אזרחות")

 

שלום לכולם ערב טוב

אני זלמה, נרגשת להיות כאן שנה אחר שנה ולהגן על הבית כי אין לנו... כאשר אני עומדת לפניכם כאן היום אינני לבדי עומדת. שאיתי נמצאות שישה מיליונים שקולם נחנק ועפרם נקברה.

אני באה פה שנה אחרי שנה כי אין לנו... ברשותכם אשמח לנצל את הפלטפורם הזה כדי לחלוק אתכם חלקים נבחרים מהפואמה שאני כותבת בעת האחרונה.

בלי נאמנות אין אזרחות!

אני נזמינה את הקהל הקדוש לשיר איתי ביחד בגרון ניחר עד שהמוות יפריד בינינו כי אין לנו...

בואו נתאמן ביחד נכין את עצמינו לקראת הזמן שבעזרת השם תכנס לתוקפה הצעת החוק הנשגבה, בכל מקום שמופיעה המילה נאצי או מילים שיש להן זיקה לנאציזם נעשה אממ.. בואו נתרגל צוזמן...

(שרה את הטקסט שעל המסך)

 

יופי! נהדר!

ורק ככה דבר אחרון אם אנחנו כבר נכנסות לעובי הקורה של הטקסט הקנוני,

שימו בבקשה לב לאות למד.

מה אתם רואים?

מה היא מזכירה לנו?

נכון מאד, את צלב הקרס.

אנחנו צריכים להיות מאד ערניים. אף פעם אי אפשר לדעת מאיפה יסתננו לנו כל מיני...

בואו נשיר ביחד שוב ובכל מקום שמופיעה האות למד נעשה אממ...

(שרה)

אתם נפלאים! אני מאד מעודדת אחרי המפגש אתכם.

ובא לציון גואל ודבר אדוני מירושלים.

קישור קבוע

(מונולוג)

אני עומד בכיכר, דממה. אני האזרח הקטן. מקשיב בשקיקה לכל מילה היוצאת מפיך.

מילותיך עוטפות אותי בכוונה חדורה. הופכות אותי לחזק. אתה צודק, כל כך צודק, לא עוד יחיו ״האחרים״ במחוזותינו. לא עוד פנים שאינם לבנות יחייכו אליי בבוקר טוב. אנחנו צריכים לנקות את הרחובות. אנחנו צריכים לדאוג שילדינו ישמרו על טוהר הגזע. לא עוד התבוללות. לא עוד חלשים. אני מרים את היד, כולם סביבי שואגים. עיניהם יוקדות באמונה. אנחנו שידענו גלות מהי. בשם דיו הקעקוע, לא עוד. אני שמספר צרוב על בשרי, אותו קיבלתי בזכות אבות. אני שידעתי רעב מהו. בשם דיו הקעקוע אגרש אתכם מכאן ואם לא תרצו ללכת, אשליך אתכם לים ואם לא תרצו לשחות, תטבעו, ואם לא תטבעו, אנתץ את תרבותכם, אחריב את בתי התפילה שלכם. בשם דיו הקעקוע, אשמיד כל אחד מכם, איש, אישה, ילד וטף. אני זוכר את אשר עשה לי עמלק. השנאה ממלאה אותי בשמחה גדולה. אני, שזרעו של אברהם בי. אני, האיש שנצר בית ישי טבוע בי. דם הקודש זורם בי. בשם דיו הקעקוע, אהפוך עורי, אשמח לפקודת רצח. אחסל באופן ממוקד. בשם דיו הקעקוע.

אני עומד בכיכר, כבר לא דממה. אני האזרח הקטן, כבר לא קטן. אני חייל. 

OFl
קישור קבוע

(כבכל שנה, גם השנה חתם את הטקס אמנון בשירו זה. כאן מובאת גרסת יוטיוב)
אני הבן השביעי והאחרון של יוסף ומלי, עליהם השלום – ניצולי שואה. השיר הבא מוקדש להם.

"כמו מלאך שנשלח מלמעלה
תקשיבי אני שר לך
שר לעצמי
על הכול אני יכול לסלוח לך
אני נשבע לך
רק תגידי לי למה – את עוזבת אותי

אולי כי אני אני – אני מי שבא לי
ואני לא צריך אותך שתגידי לי מי אני
אני אני ואני עושה מה שבא לי
הבן של יוסף ומלי
אדם חופשי..."

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il