צ'ונצ'ו שלי נולדה בכפר קטן בצפון מזרח הונגריה נירקוראס.
בחג שני של פסח כשהיא הייתה בת 17, הגיעו הז'נדרמים ההונגרים ולקחו אותה, את אימא שלה ואת האחים שלה, לגטו בבודפשט ומשם ברכבת למחנה ההשמדה בירקנאו אושוויץ.
עברו 12 שנה מאז שצ'ונצ'ו שלי איננה.
וחבל כל כך שהיא לא כאן.
כי אני רוצה לבקש ממנה רשות לסלוח ולשכוח.
אני רוצה שהיא תדע שאני מתכוונת להפסיק עם יום השואה הזה.
אני רוצה שתדעי שנמאס לי מהשואה הזאת.
שחררי אותי מהעול.
איזו מין צוואה היא זו צ'ונצ'ו, שואה?
איך אפשר לגדל ילדים, איך אפשר לגדל עם במקום שמקדש את המוות ואת הזוועה?
איך אני יכולה להיות אחראית כלפי הבת שלי, זו הקרויה על שמך?
אם אני ממשיכה לשתף פעולה עם הדרך הזאת, ההרסנית, עם המוזיאונים והמונומנטים המפוארים והיום הזה, הערב הזה, עם הטקסים האלה והדרך הזאת שמובילה אותנו והופכת אותנו לאכזריים, לחסרי רחמים.
הגיע הזמן להודות צ'ונצ'ו, שהמשכנו הלאה.
את מבינה צ'ונצ'ו, זה לא עובד.
טעיתם והטעיתם אותנו.
הייתם צריכים להכריח אותנו לשכוח מזמן.
הייתם צריכים להשאיר לנו צוואה של חיים, של שמחה, של סליחה.
הייתם צריכים לבקש מאתנו לפתוח דף חדש ונקי.
כי אנחנו עם רדוף, עמוס פחדים, שהם לא הפחדים שלנו.
צ'ונצ'ו שלי, זה התפוצץ לנו בפנים, הפחד.
זה הפך, כמו כל פחד, לשנאה ולכעס.
וזה הפך אותנו למדינה רדופה ורעה.
זה גורם לנו לעשות דברים נוראים, הפחד הזה.
הטראומה הזאת שלא טיפלנו בה ולא שחררנו, מתנקמת בנו, צ'ונצ'ו.
אני רוצה לגדל את נועם-רבקה באהבה.
אהבה לאדם, אהבה למולדת. אני רוצה לגדל ילדה שלא מפחדת, שלא מסתכלת אחורה בחשש.
שאוהבת את המקום שהיא חיה בו, לא בגלל שזה המקום היחיד לעם היהודי.
לא, צ'ונצ'ו, זה לא קשור לעם היהודי. זה מקום טוב לחיות בו. נקודה.
ובגלל זה כל כך הרבה אנשים שהם לא יהודים רוצים לבוא לחיות כאן.
וזאת בדיוק הסיבה צ'ונצ'ו לשנות לאלתר את הסגנון.
בארה"ב, בממוריאל, יש וויקאנד ארוך עם ברבקיו ומפגשים משפחתיים וסיילים מטורפים במיסיס, 70 אחוז הנחה לכבוד יום הזיכרון.
ואני זוכרת את תחושת ההקלה שהייתה לי.
כי רק ככה יכולים בני אדם חפצי חיים להתמודד. לתעל את הכעס.
לזכור כדי להשתנות. לשכוח כדי לחיות.
זהו, משנים כיוון.
בשנה הבאה אתם מוזמנים לטקס האלטרנטיבי החדש.
הוא יתחיל בארוחה משפחתית, שנזכור את המשפחה שאיננה אתנו.
יופיעו בו בשירים וריקודים, ילדים ונוער, שבאמצעותם נוכל להביט קדימה
ונקשט את האולם בתערוכות של חקלאות ורפואה והייטק שיימלאו אותנו בגאווה.
בשנה הבאה ביום הזיכרון לשואה אני מתכוונת לחגוג את החיים.
אתם מוזמנים.
גם את צ'ונצ'ו.
תבואי, תהיה מסיבה פצצות.
די ג'י, שים לי מוזיקה.
