תמיד היה לי משהו נגד הזיכרון של המוות. אפילו כשבפעם הראשונה עימאד פנה אלי לעשות סרט כשהקונספט המקורי שלו היה סרט על פיל, פעיל המאבק נגד גדר ההפרדה שהכרתי היטב באופן אישי ונהרג ממטול גז של חייל ישראלי, אז סירבתי. גדלתי על השימוש שיש בזיכרון של המוות, על הקורבנויות ועל הגבורה, בימי זיכרון וביום השואה, ולא הייתה לי שום כוונה להתחיל לעסוק בשימוש במוות של הפלסטינים. בכל זאת שניים משני הפרויקטים הבאים שאני מפתח, עוסקים במוות. זה בטח קשור בנוכחות של המוות בחיי. כשהייתי בן 9 אבא שלי, שהוא בן לניצולי שואה, מת ממחלת סרטן פתאומית. זו הייתה השנה הראשונה שבה התחלתי להיות מודע לחברה מסביבי. בפעם הראשונה התאהבתי באחת מהילדות הכיתה וכמובן היא לא ראתה אותי. ככה לפחות חשבתי לעצמי כמובן.
אני זוכר אותו בחדר העבודה שם תפילין וטלית, מתפלל שאלוהים יציל אותו. שבועיים לפני שמת, אימא הכינה אותי ואמרה לי שהוא גוסס. הכאב היה פרטי. אימא שלחה אותי לתלות מודעות ברחבי השכונה עם השם שלו. אני זוכר בימי האבל את הילדה הזאת בת התשע, מגיעה עם עוד כמה חברות ביחד, לנחם את בן כיתתם שאביו מת. ואני זוכר מביט מהחלון ורואה אותה מתקרבת לבית. המוות יכול לאפשר לאנשים לראות אחד את השני. זה מה שיפה בו. אבל אז כל העניין הרגיש לי מזויף.
מאותו רגע, הדבר הזה שמאפשר לך להתאבל כשכולם מתאבלים, לכאוב כשכולם כואבים, הלך. זה פשוט לא היה יותר אפשרי. סוג של סינכרוניות נעימה ומנחמת שכבר לא תהייה מנת חלקי.
אני זוכר את אחד מטקסי יום השואה בבית ספר, שבה כולם עומדים ונזכרים במידות הסבל והאכזריות של האנושיות, מתחברים אל הכאב של העם שלהם ואני לא. אני רק מסתכל על הבחורה הזאת מהתיכון, ששנתיים אני מנסה שתשים לב אלי והיא עומדת שם בין השורות, יפה כזו, גבוהה כזו. אילו זוועות עוברות בראשה ואילו זוועות עוברות בראשי.
חוסר ההזדהות שלי עם המקום הזה רק החמיר בצבא. בזמן הטירונות היינו יוצאים למטווחים. אני זוכר את עצמי מתקרב לקולות היריות מרחוק ופתאום עולים בי תמונות. כמו זיכרונות מגלגול קודם. פתאום אז היה מתעורר כאב אדיר בלתי נשלט. התמונות של השואה ושל אלף שואות אחרות התערבבו. כולם יורים למטרות שלהם ואני רועד ובוכה בלי שליטה. המפקד לא יודע מה לעשות והחיילים האחרים נבוכים. עזבתי את הצבא אחרי שלושה חודשים וכך חוסר הסינק הלך והחמיר. כבר לא הבנתי למה אני פה ומה הקטע הזה בכלל של להיות ישראלי. למה זה טוב ומה זה נותן.
וככה מצאתי את עצמי הולך ומתרחק וכך הגעתי לשטחים. הלכתי לבלות תקופה בבילעין. 2005. גרתי בכפר לצורך צילומים. בימים היינו מצלמים ובלילות, באמצע הלילה כמו בכל לילה שני, דפיקות על הדלת. עבדאללה צועק "ג'ש!, ג'ש!". כמה פעמים החיילים בעצמם היו אלו שדופקים על הדלת, אבל רוב הזמן עבדאללה. החיילים מסתובבים בכפר לעשות מעצרים. כל לילה כמה משפחות יקבלו דפיקות דומות על הדלת ואז הם ידעו שאולי באו לקחת את הילד שלהם שזרק או לא זרק אבנים.
אני זוכר את המפקד שראה אותי בפעם הראשונה באמצע הלילה בכפר, ניסה בכנות להזהיר אותי. ברור שזה שהייתי שם קצת בלבל אותו. באחד הלילות אחרי הרבה מעצרים של ילדים, כל הכפר יצא בכעס לרחובות, צועקים "אללה הוא אכבר". החיילים בבהלה מתחילים לכוון נשק בכינון ישיר ויש הרגשה שעוד רגע יקרה אסון. ואני שם מסתובב עם מצלמה ואין ברירה, אני הישראלי היחיד. אז אני צועק בעברית: "יש ישראלים!" ורץ ממקום למקום, שהרי אם יידעו שיש בין הקהל הפלסטיני הזה, באמצע הלילה, ישראלי, אז לא יירו. פתאום באותו רגע כשאני צועק לחיילים שיש ישראלים אני מרגיש ישראלי אולי ויש לזה משמעות. בבוקר ברדיו הודיע דובר צהל שהייתה הפגנה לילית בבילעין והיו 40 ישראלים. הייתי היחידי.
בסוף הסרט "חמש מצלמות שבורות" עימאד אומר: "גם לקורבן יש אחריות אחת והיא להחלים". למקרבן יש הרבה יותר אחריות. הוא צריך לתקן הרבה. יש לו הרבה עבודה לעשות. אבל גם למקרבן יש זכות לכאוב את הכאב שקיים, להיות במרחב מוגן בלי הלקאה ובלי שיפוט עצמי.
מי שעוררה בי את ההשראה לכתוב את המשפט הזה של עימאד הייתה אתי הילסום שהלכה לאושוויץ מתוך בחירה. פיסת טקסט שלה תמיד הייתה איתי, בכל ההקרנות הראשונות של "חמש מצלמות שבורות", אבל אף פעם לא זכיתי להקריא אותו. איכשהו כשהגיע הרגע לא העזתי לערב את השואה והיום אפשר.
(קורא מתוך פתק)
"הסבל קיים מאז ומעולם ומה זה משנה איזו צורה הוא לובש? מה שמשנה הוא איך האדם חווה אותו. באמת, הרי אנו נושאים את הכול בתוכנו. את אלוהים והשמיים והארץ והשאול והחיים והמוות.
והשנים. מאות על מאות של שנים. התפאורה המשתנה והנסיבות המשתנות אינן אלא המעטה החיצוני. את העיקר אנו נושאים בתוכנו. הנסיבות קיימות תמיד. בין אם הן רעות או טובות ואת עצם קיומם עלינו לקבל. למרות שאין מניעה להקדיש את חיינו לשיפור הנסיבות הרעות, אלא שעלינו לדעת מה מניע אותנו ולהיאבק את המאבק הזה. יום אחר יום. ובשלב מסוים משהו צומח בתוכך ואת יודעת שלעולם לא תאבדי אותו עוד."
