בילדותי, ביליתי ימים רבים בבית סבתי בתל אביב. כילד מושבניק מהנגב המערבי, סבתא בתל אביב הייתה מתנה גדולה. בטח ובטח סבתא, שהיא טבחית במסעדה בה הרגשתי בן בית, בז׳י בלייר הייתה הטבחית של המסעדה ההונגרית ״נס ציונה״ ברחוב נס ציונה, אותה ניהלו האחים מיקי ויוסי שבכלל היו ממוצא רומני.
מיקי ויוסי החזיקו מבז׳י הטבחית הכי טובה בתל אביב. כמוהם גם כל הקהילה ההונגרית בתל אביב של שנות הששים והשבעים. ההונגרים יודעים לאכול טוב ולשמוח.
בין הסועדים היו השחקן אברהם רונאי (תעלת בלאומיך) סטפן בראון, עוד כשהיה יבואן פרוות ולא שם של מסעדה, בראון הקצב בקינג ג׳ורג׳ ליד השוק, קראוס המפכ"ל שלימים היה שגריר ישראל בהונגריה וכמובן טומי לפיד, אפרים קישון ואחרים.
היא הייתה אישה יפה ועסיסית ומטופחת. פעמיים בשבוע מספרה, מניקור, פדיקור. לבושה בטעם טוב, מעשנת סיגריות מור ארוכות, מתוכשטת זהב מזרח-אירופאי, על הציפורניים לאק, על השפתיים ליפסטיק. הכיף שלה היה לשבת עם חברותיה הזונות המתבגרות בקפה רומא, מול קולנוע מוגרבי בואך בן יהודה ולהשוויץ בנכד היפה שלה.
אף אחד לא יכול היה לדמיין לעצמו שהאישה מלאת החיים הזאת, כמה שנים לפני צעדה את מסע חמש מאות הקילומטרים, נאנסה ועונתה ע׳י קצין גרמני, שרדה את ברגן בלזן ואושוויץ.
אף אחד לא היה יכול לראות כי בז׳י בלייר בחרה להסיר את העצב מעל ליבה ולהיות אדם שמח, ששמח את החיים כל יום שהוא חי. בערבי הזיכרון לשואה היא קבעה מסורת אותה הייתה מקיימת בביתה, היא הייתה מארחת את חבריה לסעודה ממטעמיה המופלאים וגם בערב הזיכרון הזה בעקשנות, חגגה את החיים במקום לבכות את המוות.
המסורת משפחתית עברה גם אלי. אצלנו ערב יום השואה תמיד היה אלטרנטיבי. יום בו השמחה על החיים מנצחת את הפחד מהמוות. הצוואה הזאת שלה היא מהכוחות המניעים את דרכי עד היום. להתנגד למסורת האימה המנציחה את הפחד. אותו הפחד שרודף אותנו מאז ועד היום. זה שהפך לאיום האיראני, זה שמעכב את השלום והקידמה, הפחד הזה...
שהפך אותנו מעם נרדף לעם רודף. הפחד הזה שמשתק את ההתנגדות שלנו לשלטון אפל ומושחת. בחירה בשמחת החיים היא גם מחאה ומאבק על איכות החיים. מסבתא שלי, ניצולת השואה, דווקא ממנה למדתי שמחת חיים מה היא.
