1. נשימת אנחה ונשיפה נמרצת
אצלנו בתאטרון החדר נהוג לנשום "נשימת אנחה גדולה וטובה",
בכל פעם שחשים בעליית מתח קלה או בינונית.
זה פשוט:
אוויר נכנס ויוצא דרך הפה.
ממלאים את כל כושר הקיבול של הריאות ומוציאים את האוויר באנחה חזקה וקורעת לב.
אפשר לעשות זאת להרף עין, ללא הכנות מוקדמות, בכל שעה משעות היום או הלילה.
אם מישהו שואל: "מה קורה לך?" אפשר לענות לו: "עכשיו כבר יותר טוב!"
אם חשים שהמתח לא התפוגג לגמרי, אפשר לקחת עוד נשימת אנחה.
אמרנו שנשימת אנחה היא טובה אם חשים בעליית מתח קלה או בינונית.
מה אם יש עליית מתח קשה או גדולה?
במצב כזה אפשר לבצע "נשיפה נמרצת":
גם כאן אוויר נכנס ויוצא דרך הפה.
שואפים במהירות כמות גדולה ככל האפשר של אוויר ומוציאים את האוויר בנשיפה נמרצת יחד עם אנחה שיוצאת מהסרעפת בכל הכוח.
חוזרים על הפעולה חמש פעמים ולא יותר מזה. זהירות!
בהבדל מ"נשימת האנחה" הלגיטימית שאין עליה הגבלות במספר הנשימות,
הרי ש"נשיפה נמרצת" מוגבלת לחמש פעמים בלבד ברצף אחד.
מדוע?
ב"נשימת האנחה" קיים איזון יחסי בין השאיפה לנשיפה.
ב"נשיפה נמרצת" האיזון מופר. הנשיפה חזקה יותר.
כביכול מטרתה להוציא את המועקה החוצה באופן נמרץ.
כאשר אנו שמים דגש על שאיפה,
כלומר, פותחים פה גדול ומכניסים כמות גדולה של אוויר,
אנו פותחים את עצמנו אל העולם, לא יראים מפניו, מוכנים לקבל אותו.
כאשר אנו שמים דגש על נשיפה, כלומר, על הוצאת אוויר,
אנו סוגרים את עצמנו בפני העולם ודוחים אותו.
שאיפה היא פתיחה. היא פתיחוּת.
נשיפה היא סגירוּת. היא דחייה.
נשימה היא איזון בין פתיחה לסגירה.
נשימות אנחה ונשיפות אפשר לבצע בכל מקום, בכל זמן, בלי הבדל גיל, מין, דת, צבע עור, משקל או מצב בריאותי, למעט במקרה אחד!
לבעלי בעיות לב כרוניות, או למי שנמצאים לפני או אחרי ניתוח לב. לא מומלץ לבצע "נשיפות נמרצות" ואת "נשימת האנחה" יש לבצע באיטיות רבה, כלומר, ב"סלואו-מושן".
לבריאות!
--------------
2. אם אני יכול לשתוק אתך, אני יכול לחיות אתך
לשבת אתך כאן, כלומר בכל מקום שבו אפשר לשבת יחד לזמן בלתי מוגבל אך לא מייגע ולשתוק יחד.
לשבת אתך עכשיו, כלומר בכל זמן שבו אפשר לשבת ולשתוק יחד.
לשבת אתכם ואתכן, עם כל מי שסבור שהוא יכול לשבת איתי כאן ולשתוק.
השתיקה אינה מצב של הלם.
היא פעולה ישירה ואקטיבית.
השתיקה היא הקשבה
ציניות אינה שייכת לכאן.
גם ערמומיות ותחבולנות ותחרותיות ואכזריות
כל אלו אינם שייכים לכאן.
הם שייכים למלחמות.
כאן שלום.
כך החליטו האויבים הנוראיים ביותר
ועל כן הם יושבים כאן עכשיו זה לצד זה,
בגובה העיניים.
בגובה השתיקה.
בגובה ההקשבה.
--------------
הסוד היומי שלי: מרחיב את הדעת, גורם סיפוק
לעשות בכל יום מעשה אחד טוב, שאין ממנו רווח מיידי נראה לעין. פשוט ביותר:
לסגור את פח הזבל הביתי. להסיר מכשול המונח על המדרכה. לתת זכות קדימה לזולת. דברים
פשוטים שנעשים מתוך ידיעה שהעולם נתרם מהם. מעשים קטנים המצטרפים לעשייה נמשכת. פשוט.
אחר כך לייחד פנאי להתבוננות בעולם.
זהו פרק נוסף באותו סיפור. נדבר על זה.
שנה טובה!
אמיר
