הצטרפו לאיגרת השבועית

"החדר" הוא התיאטרון היחיד בארץ שבו אתה מרגיש כמו בבית (מאיר אלוני)


האיגרת השבועית

יום ג', 2014 . 9 . 2

-------
תכלה שנה וקללותיה
תחל שנה וברכותיה
(מתפילת ראש השנה)

שנה טובה!
שנת יצירה טובה, אהבה ואושר!
-------

-------

לימודי משחק ובימוי

טל': 03-5171818. מידע כאן, וגם בדוא"ל

-------

ייעוץ אישי

טל': 052-340-1478. מידע כאן וגם בדוא"ל
-------

יש לך קטע? שלח/י אותו לאיגרת

סרטוני החדר ביוטיוב , אירועים בתיאטרון החדר
לאיגרות קודמות . לתגובות

-------
ההצגות:

היטלר, הנוסע הסמוי, המשרתים

בקרוב בחדר

להזמנות
טל': 03-5171818, 052-340-1478
-------


באיגרת זו:

•   שיטת אוריין - המעגל הפתוח: 1. לנשום יחד. 2. לשתוק יחד.
•   טאל לוי: שחרור מהתנגדות ולרקוד קיים
•   פרשת השבוע: 49. כי תצא: דברים כ"א 10 - כ"ה
•   מונודיא 2013: חלב
•   פינה חמה ליוצר/ת: ג'והן קאסאבטאס
•   תיאודור ממליץ: אלוהים לא עושה טעויות
•   אודישנים דרושים: אולי יש כאן דבר בשבילך
•   אירועים: לוח

1. נשימת אנחה ונשיפה נמרצת
אצלנו בתאטרון החדר נהוג לנשום "נשימת אנחה גדולה וטובה",

בכל פעם שחשים בעליית מתח קלה או בינונית.

זה פשוט:

אוויר נכנס ויוצא דרך הפה.

ממלאים את כל כושר הקיבול של הריאות ומוציאים את האוויר באנחה חזקה וקורעת לב.

 

אפשר לעשות זאת להרף עין, ללא הכנות מוקדמות, בכל שעה משעות היום או הלילה.

אם מישהו שואל: "מה קורה לך?" אפשר לענות לו: "עכשיו כבר יותר טוב!"

אם חשים שהמתח לא התפוגג לגמרי, אפשר לקחת עוד נשימת אנחה.

 

אמרנו שנשימת אנחה היא טובה אם חשים בעליית מתח קלה או בינונית.

מה אם יש עליית מתח קשה או גדולה?

במצב כזה אפשר לבצע "נשיפה נמרצת":

גם כאן אוויר נכנס ויוצא דרך הפה.

שואפים במהירות כמות גדולה ככל האפשר של אוויר ומוציאים את האוויר בנשיפה נמרצת יחד עם אנחה שיוצאת מהסרעפת בכל הכוח.

חוזרים על הפעולה חמש פעמים ולא יותר מזה. זהירות!

בהבדל מ"נשימת האנחה" הלגיטימית שאין עליה הגבלות במספר הנשימות,

הרי ש"נשיפה נמרצת" מוגבלת לחמש פעמים בלבד ברצף אחד.

מדוע?
ב"נשימת האנחה" קיים איזון יחסי בין השאיפה לנשיפה.

ב"נשיפה נמרצת" האיזון מופר. הנשיפה חזקה יותר.

כביכול מטרתה להוציא את המועקה החוצה באופן נמרץ.

כאשר אנו שמים דגש על שאיפה,

כלומר, פותחים פה גדול ומכניסים כמות גדולה של אוויר,

אנו פותחים את עצמנו אל העולם, לא יראים מפניו, מוכנים לקבל אותו.

כאשר אנו שמים דגש על נשיפה, כלומר, על הוצאת אוויר,

אנו סוגרים את עצמנו בפני העולם ודוחים אותו.

שאיפה היא פתיחה. היא פתיחוּת.

נשיפה היא סגירוּת. היא דחייה.

נשימה היא איזון בין פתיחה לסגירה.

 

נשימות אנחה ונשיפות אפשר לבצע בכל מקום, בכל זמן, בלי הבדל גיל, מין, דת, צבע עור, משקל או מצב בריאותי, למעט במקרה אחד!

לבעלי בעיות לב כרוניות, או למי שנמצאים לפני או אחרי ניתוח לב. לא מומלץ לבצע "נשיפות נמרצות" ואת "נשימת האנחה" יש לבצע באיטיות רבה, כלומר, ב"סלואו-מושן".

לבריאות!

--------------

2. אם אני יכול לשתוק אתך, אני יכול לחיות אתך

לשבת אתך כאן, כלומר בכל מקום שבו אפשר לשבת יחד לזמן בלתי מוגבל אך לא מייגע ולשתוק יחד.

לשבת אתך עכשיו, כלומר בכל זמן שבו אפשר לשבת ולשתוק יחד.

לשבת אתכם ואתכן, עם כל מי שסבור שהוא יכול לשבת איתי כאן ולשתוק.

השתיקה אינה מצב של הלם.

היא פעולה ישירה ואקטיבית.

השתיקה היא הקשבה

 

ציניות אינה שייכת לכאן.

גם ערמומיות ותחבולנות ותחרותיות ואכזריות

כל אלו אינם שייכים לכאן.

הם שייכים למלחמות.

כאן שלום.

כך החליטו האויבים הנוראיים ביותר

ועל כן הם יושבים כאן עכשיו זה לצד זה,

בגובה העיניים.

בגובה השתיקה.

בגובה ההקשבה.

--------------

הסוד היומי שלי: מרחיב את הדעת, גורם סיפוק
לעשות בכל יום מעשה אחד טוב, שאין ממנו רווח מיידי נראה לעין. פשוט ביותר:
לסגור את פח הזבל הביתי. להסיר מכשול המונח על המדרכה. לתת זכות קדימה לזולת. דברים פשוטים שנעשים מתוך ידיעה שהעולם נתרם מהם. מעשים קטנים המצטרפים לעשייה נמשכת. פשוט.
אחר כך לייחד פנאי להתבוננות בעולם.
זהו פרק נוסף באותו סיפור. נדבר על זה.
שנה טובה!

אמיר

קישור קבוע

עולם במה טיפול (16)

(קטעים מעבודת המחקר של טאל לוי, אמנית מופיעה ומטפלת בתנועה, בוגרת תיאטרון החדר. בוחנת את הערך התרפויטי המוסף שב"שיטת אוריין - המעגל הפתוח", בעבודה עם אמנים מופיעים. מנחה: ד"ר אסתר הס, מכללת לסלי, נובמבר 2012)

 

1.ג. טיפול בהתנגדות

 

אוריין (1992), מגדיר את ההתנגדות כתגובה רגשית ללחץ פנימי, ולא ניסיון רציונאלי מכוון לעכב את מהלך היצירה. לפיו, סימפטומים של התנגדות מתגלים בדרכים רבות: בפיזור קשב למוקדים מתחלפים בקצב שאינו מאפשר את עיבודם וביטויים; בצורות של הימנעות, זלזול, תוקפנות; במצבי השלכה, מצבים של רחמים עצמיים, האשמה עצמית והאשמת הסביבה; בתחושות של עייפות, בחילה, כאבים בחלקים שונים של הגוף; בשכחה זמנית של מלל נתון או של תנועה נתונה מראש; בביטויים של צחוק או בכי, שמחה או עצב. כל אלה לדידו, הן תגובות לחומר אישי גלוי המכסה על חומר אישי נסתר.

 

כמו בתרפיות השונות, גם לפי השיטה ההתנגדות היא "חומר חיובי", ולפי העיקרון שכול רגע הוא נכון ליצירה, כך גם ההתנגדות לפי השיטה היא חומר גלם ליצירה. לשם שחרור ההתנגדות, בייחוד אם היא קיימת בזמן מופע, משתמשת השיטה בדרכים פסיכו-פיזיות שונות: המחשת המצב באמצעות דימוי מתאים, שימוש באבות-טיפוס אישיים של האמן, חזרה אל ציר ההיסטוריה ושימוש בכוח פיזי רב. לפיה, לשם היפוך התנועה מהתכנסות פנימה, אל הפתיחות וחידוש הקשר עם הסביבה, יש ללמוד לגייס כוחות נפש וגוף.

אוריין (1987), מאזכר את דבריו של פרויד בנוגע להתנגדות:

 

"באותו רגע שהפסיכולוגיה נגלית לפניכם, גם התנגדותכם נגלֵית. התנגדות קטנה מוכיחה על דרך קצרה אל החומר, והתנגדות גדולה - על דרך ארוכה יותר והשקעת אנרגיה גדולה יותר"

(עמ' 63).

 

מרואיין 8, ת', שחקן ויוצר בהצגות ילדים, מספר על השימוש היומיומי בטכניקה זאת:

"מתן ביטוי מיידי לחוויה אישית, נתן לי כלים אפילו בעבודת המלצרות שבה עבדתי אז. אם לקוח עיצבן אותי וזה הכניס אותי להתנגדות, בעקבות השיטה לא אתעצבן מולו, אלא אפעיל כוח ואטפל בזה בו ברגע וזה עובד מדהים."

 

מרואיין 9, א', מנחה קבוצות, מספר על השימוש בטכניקת היציאה מהתנגדות בתור שחקן מופיע:

"בדרך-כלל במקום של התנגדות אני נוטה להרפות ונתינת הכוח הזה עוזרת מאוד. חשוב לי להיות מחובר כאשר אני משחק ודרך השיטה קיבלתי את הרגע הזה של לבחון מה קורה לי ולפעול עם כוח כאשר אני חש בהתנגדות."

 

מרואיינים שהם מטפלים במקצועם סיפרו על טיפול בהתנגדות לפי השיטה כמשהו שעזר להם וגם ישמש אותם בעתיד. כפי שמתארת מרואיינת 1, ק', פסיכולוגית קלינית, מטפלת בפסיכודרמה, מרצה לפסיכולוגיה ולטיפול בהבעה וביצירה:

"הפוטנציאל הגדול הטמון בהתנגדות הוא לא בלנסות לבטל אותה אלא בלנסות למצוא מהו הגורם ולתת לו ביטוי. זאת גם טכניקה, זה כמו להגיד שבתור מטפל לפעמים אני מדגיש את המשקל שבתוך ההתנגדות. ברמה הטכנית, ברמה של שילוב של רעיונות של פסיכולוגיה ותאטרון,  נוצר משהו שיש לו ערך אמנותי וערך טיפולי בו-זמנית."

(עמ' 50-49, המשך יבוא)

-------

 

2. לוי רוקדת אוריין

טאל לוי יצרה את הסרטון הזה ע"פ הקטע "אני קיים" מתוך ספר "המעגל הפתוח".

קיים

אני קיים. לפעמים אני סובל. לפעמים אני מאושר. אני קיים.

יש לי משהו.

רגע אחד! יש לך בעיה! לא סתם בעיה! - בעיות!

בסדר. אני רוצה להיכנס אל תוך הבעיה.

אני לא יכול לראות אותה. עיני עצומות. החושים אטומים. אני חש רק את קו האופק של הכאב, הולך ומתרחק לאינסוף. הקרקע נשמטת. אני נופל. אני תוקע אצבעות רועדות בחלל. החלל נשמט אל תוך הריק.

אני מרפה.

עכשיו אני צף בחלל. אני פוקח עיניים. אני חש, רואה, חושב, מרגיש.

זה כואב אבל אפשר לעמוד בזה.

המקום שבו אני צף בחלל הוא נקודה.

יש לי נקודת אחיזה. ממנה אפשר לצפות אל מרחב הכאב. עכשיו אפשר להקיף אותו ולקבוע את גבולותיו. אפשר אפילו לראות את העונג שמעבר לגבול. אפשר להגיע אליו.

הבעיה היא עכשיו נושא לטיפול, נושא לביטוי. חוויה. אפשרות ליצירה.

מה שנראה כבעיה - הוא נושא ליצירה. מה שנראה כפתרון - הוא שיטה ליצירה.

בעיות אינן נפתרות - הן חומר ליצירה.

פתרונות אינם פותרים דבר - הם הדרך הסלולה ליצירה.

אני לא צריך טיפול כדי לסלק את הטראומה. אני צריך טיפול כדי לתת ביטוי לטראומה ביצירה. אני בוכה. אני צוחק. אני שר. אני מנגן. אני רוקד. אני כותב. אני מצייר. אני אופה עוגה שלא הייתה כמוה. אני בונה בית. אני מקים משפחה. אני לא יוצא למלחמה. אני אוהב. אני יוצר. היצירה היא יעוד.

יצר לבי איננו טוב ואיננו רע מנעוריו. יצר לבי קיים. אני קיים.

אני מבחין בין טוב לרע. אני קיים. חל שינוי.

היצירה עושה את השינוי. היצירה היא התגלמות המשאלה לעולם טוב יותר. היא התגלמות התקווה. היא הדרך לעולם טוב יותר. היא הדרך לגאולה. היא גאולה.

היצירה היא סיבת הקיום והיא תכליתו.

לכן אני קיים.

(אמיר אוריין)


קישור קבוע

(מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון בפגישות "המליאה" של תיאטרון החדר. תפיסת המקרא כאן היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

 

49. כי תצא: דברים כ"א 10 - כ"ה

"כי-תצא למלחמה על-אויבך ונתנו יהוה אלוהיך בידך ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת-תואר, וחשקת בה ולקחת לך לאישה" (כי-תצא: דברים כ"א 10).

 

מדוע דווקא "אישה יפת-תואר"? בניגוד למה שמתואר בשירי הגבורה השבטיים והלאומנים – שהם אחד מהביטויים המקובלים בהיסטוריה של עמים היוצאים למלחמה – החוויה האישית המיידית של האדם במלחמה אינה אלא דייסה מגעילה של פחד וכעס. פחד המוות והכעס על חוסר האונים שבהתמודדות אתו. מנהיגים השולחים את החייל למלחמה, עוטפים אותו בעידוד מליצי ונלהב על בסיס האידיאולוגיה המכוננת של אותה חברה בזמן נתון. העידוד הזה מכסה במסך אטום את תודעתו האישית הפעילה. המסך התעמולתי מושם בין הפקודה ההיסטורית של היציאה למלחמה, לבין החוויה האישית המיידית של כל חייל לעצמו.

 

"יש לך חוצפה גדולה, גנרל. אתה שולח אותי למלחמה, לרצוח גברים, נשים וטף, להרוס בתים, לשרוף כפרים, ואתה שואל אותי אם טהרתי את לבי לקראת המשימה הזאת?"

("המסעדה של אליז" – הסרט).

 

כדי להתגבר על פחד המוות, מוכן החייל לעטוף את עצמו באידיאולוגיה המלחמתית ולעיתים גם למות למענה. אידיאולוגיה זו מייצרת כמויות עצומות של אנרגיה המתועלות לתוקפנות. עם תום המלחמה וגם לפני כן, ובלי קשר לתוצאותיה, בדרך כלל מכריזים המנהיגים על השגת הניצחון, ואז מתפרקת אנרגיה זו במעשי הרס, ביזה, זלילה ואונס. יש להניח שרוב העמים מאמינים שהצבא שלהם הוא "הטהור מכל הצבאות" ומעשי זוועה כאלה הם בבחינת בל ייראה ובל יימצא בתחומם, אלא רק בתחומו של האויב. כך יש להניח שרוב הישראלים מאמינים שהצבא שלהם הוא "טהור". אבל כותב התורה יודע יותר מזה. הוא יודע שהחיבור בין "צבא" ל"טוהר" הוא אוקסימורון, כלומר דבר והיפוכו. אין צבא "טהור". על כן באים החוקים הללו להסדיר את הזוועה ולמזער את נזקיה. 

 

בשנת 1973, בעיצומן של קרבות מלחמת יום הכיפורים, הגעתי לאזור שכבש צה"ל במצרים, ברצועה ירוקה שבסמוך לתעלת-סואץ. בכפר מצרי קטן ועלוב למראה, סיימה יחידת חי"ר על נגמ"שים את כיבוש הכפר. החיילים בכלי הרכב היו כאחוזי תזזית. הם חיפשו פורקן למתח המצטבר. אבל בכפר הכבוש נותרו תרנגולות אחדות, חמורים וכלבים, שהיו משוטטים על דרך העפר. פתאום החלו החיילים להסיע את ה"זלדות" – כך קראו אז לכלי הרכב המשוריינים הללו – ולרדוף את בעלי החיים. כלב קטן אחד, צהוב ומדובלל, נבח על החיילים וזה הרגיז אותם. הם יצאו למרדף בשבילי הכפר, אחרי הכלבלב הנובח. הוא נבח והתרוצץ, התקדם ונסוג בשבילים הצרים. כלי הרכב דהרו אחריו, ברעם מנועים וצרחות עידוד, ממוטטים את קירות הטיט של הבקתות, מועכים שיחים וחלקות ירק, ומעלים ענן של חול מדברי. ואז נשמעה יללת כאב חדה, ותרועת ניצחון של חיילים. אחד הנגמ"שים השיג את הכלבלב ודרס את רגלו. בעל החיים נמלט בצליעה, רגלו הקדמית מידלדלת לפניו, ונעלם אל בין הדיונות. המנועים דממו. החיילים נרגעו. הם ירדו מהנגמ"שים ונעו במתינות ובשקט, כאילו יצאו לרגע מהבית ומיד חוזרים. רק הנגמ"שים עמדו במקום כמצבות מאיימות, וקרקור תרנגולות ויללה רחוקה.

 

החיילים האלה לא שלחו ידם בביזה. לא היה מה לבזוז בכפר הדל הזה. התושבים נמלטו לפני שכוחות צה"ל הגיעו אליו. הם לא אנסו. הם לא ירו באזרחים לא חמושים. הם לא ירו בשבויים חסרי ישע. את כל הדברים הללו עשו חיילים כמוהם וחיילים אחרים במקומות אחרים. לא כאן. כאן הם רדפו אחרי כלב שנבח עליהם.

 

במלחמה מערכות גוף ונפש המתריעות על סכנה, פועלות ברמה גבוהה. הן גם מתישות את הגוף, וכבר נמצא שכדי לשמור על בריאותה של המערכת האישית בזמן מלחמה, זקוק האדם לתמיכה נפשית וחברתית המתגמלת ומחזקת אותו במעשיו. לכידות חברתית היא תנאי הכרחי לעמידה במצב מלחמה. כל עוד לכידות כזאת הייתה קיימת בחברה הישראלית לדורותיה, מאז תחילת ההתיישבות העברית בארץ ישראל במאה העשרים, נתפסו המלחמות הנמשכות ככורח קיומי. רוב הישראלים יצאו למלחמה ברצון ומתוך תחושת אחריות קולקטיבית.

 

באמצע שנות התשעים התברר שמלחמות אלו אינן מובילות אלא למלחמות חדשות, ואידיאולוגיה של שלום תפסה, באופן זמני, את מקומה של אידיאולוגיית המלחמות, התפוררה הלכידות החברתית שסביב לרעיון המלחמה, ואי אפשר היה עוד להמשיך בהן כמקודם. כשנסתיימה התקופה הזאת, עם תחילת המאה העשרים ואחת, חזרה אידיאולוגיית המלחמה להיות מוטיב מרכזי בחוויה הישראלית.

 

במלחמה מתעורר גם היצר המיני. כתגובה לסכנת המוות, מבקש הגוף להנציח את עצמו באמצעות יצר המין. אבל כיוון שבמצב מלחמה האנרגיה המתעוררת ביצר המין, כמו האנרגיה המתעוררת במערכות אחרות, מתועלת החוצה באמצעות התוקפנות, יצר המין בא לידי ביטוי במעשי רצח, אונס וביזה. באותה שעה, כל אישה, באשר היא אישה, עלולה לעורר את היצר המיני, והיא מצטיירת בעיני המנצח במלחמה כ"אישה יפת-תואר", כלומר נחשקת. את התכונה הזאת של ימי מלחמה, מבקש המקרא לרסן.

 

המקרא מציג מספר תנאים בפני המנצח שלקח אישה בשבי. עליה לגלח את שער ראשה ולגזוז את ציפורניה. להחליף את השמלה שבה נתפסה בשבי, ולהתאבל חודש ימים על אביה ועל אמה. אחר כך אפשר לבוא אליה, לבעול אותה ולעשות בה מעשי גבר באשה, כמנהג הזמן והמקום. לכאורה, דין רחום וחנון, המתחשב באשה שעולמה חרב עליה, ומניח לה זמן להתאבל על העבר, ולהכין את עצמה לעתיד.

 

אבל למעשה המקרא אינו דואג לאישה, אלא לגבר השובה אותה. מאחורי התקנה הזאת נמצאות הנחות יסוד, המלמדות על מנהג העולם הזה. ראשית, יש לחזור ולהזכיר כי האישה היא קניין, סחורה עוברת לסוחר. ברוב המקרים אין לה זכות החלטה על חייה וגורלה. אין היא אדם עצמאי. עם לידתה היא קניינו של האב. אחר-כך היא קניינו של הבעל, הקונה אותה מידי האב. אם איתרע מזלה, היא קניינו של מי ששבה אותה במלחמה. מיום היוולדה ועד יום מותה היא שבויה בידי מישהו. אישה ועבד הם קניין. יחס זה לאישה התעדן במהלך הזמן, והיום שוב אין האישה, באופן רשמי, כסחורה עוברת לסוחר. אבל במחוזות דתיים אחדים, עדיין האישה מחויבת בהתנהגות צנועה ומתכנסת, שלא ילטוש אליה זר את עיניו ולא יחמוד אותה כגוף, כרכוש, כמאגר גנים, כמכונת לידה.

 

"כל כבודה בת-מלך פנימה" (תהילים מ"ה 14), הוא פסוק שבמקור מתייחס לכבוּדתה – המטען והכלים – של בת-מלך, הבאה לביקור בארץ אחרת, ויש להכניסם אל הבית פנימה, מטעמי צניעות. הביטוי הושאל מהחפצים של האישה אל האישה גופה. "כְּבוּדָה" כלומר, המטען שלה, הפך ל"כְּבוֹדָה" מלשון כבוד והביטוי "בת מלך" נהוג עד היום ביחס לאישה. כלומר, אישה היא בת מלך, אבל תתכבד ותשב בביתה. לזכותן של נשים דתיות אחדות יש לומר שהן כבר לא מקבלות דינים אלו כמובנים מאליהן.

קישור קבוע
(קטע ארכיוני שעדיין לא הוצג כאן)

במסגרת סגירת חשבונות לקראת השנה החדשה. הוא סוגר חשבון עם זוגתו.
"מונודיא 2013", ערב מונולוגים-דיאלוגים מתחברים למחזה. קטע מס. 9: "חלב". כתב: יואב איתמר. ביימה: מיכל שמש. משחק: הלל מליניאק, נעמה יעקובוביץ'.


קישור קבוע

על עשיית סרטים מתוך כוונה אמנותית לא מסחרית – קלאסי:


קישור קבוע

שאלת קורא: "כלב מדבר? כותב? מה השטויות האלה?".

תשובתי: אם הייתי מדבר, מה הייתי כותב?
זו כל התורה כולה על שתי רגליים אחוריות".

 

שלום חברות וחברים,

הקטע המצורף שמו:

אלוהים לא עושה טעויות

לא אוסיף דבר.

חיו בטוב. עשו אך טוב.

זכרו אותי לטובה,

שלכם באהבה,

תיאודור


קישור קבוע

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.


קישור קבוע

הנוסע הסמוי

מונודרמה ע"פ סיפור מאת יוסי זיו

עיבוד לבמה ובימוי: אמיר אוריין

משחק: יוסי זיו

בכורה: ינואר 2014

 

מונודרמה מבוססת על סיפור אמיתי

שהסעיר את המדינה כשנחשף לראשונה

בכתבתו של יגאל סרנה בעיתון "חדשות".

רב חובל בדימוס פוגש באקראי ברחובות תל-אביב בפליט אפריקאי.

המפגש מעורר בו זיכרונות מאחת ההפלגות שלו לאפריקה.

באותה הפלגה התגלה על סיפון האנייה נוסע סמוי.

רב החובל פקד אז להשליך אותו לים.

משך ההצגה: 50 דקות,

ולאחריה מתקיימת "השיחה שלאחר ההצגה"

בהשתתפות צוות היוצרים.

יום ב', 18.09.2014, בשעה: 20:30

טל': 03-5171818, 052-340-1478

בחדר החדש: רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב. 40 ₪  



"המליאה" של תיאטרון החדר
דלת פתוחה ליוצרים ולצופים

פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה

"מה קורה?", פרשת השבוע, הדלקת נרות, "מנחה-שחקן", "במה פתוחה"

משך הפגישה: 3-4 שעות בערך
אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 5.9.2014, בשעה 16:00

בחדר החדש ברחוב יוסף הנשיא 5, דלת 3, תל-אביב. 
המקום מוגדר: מקום פרטי
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד
רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, 052-340-1478
או בדוא"ל: כאן

קישור קבוע

אמיר אוריין - תיאטרון החדר

רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב
טל: 03-5171818.  פקס: 03-5160706. 
דוא"ל: info@roomtheater.co.il