לא פתטי. לא הזוי. אלא דבר ממשי ולא מובן מאליו. פעולות קטנות מתקנות מציאות, מרחיבות את הדעת, גורמות סיפוק אישי. לעשות בכל יום מעשה אחד טוב שלא נראה ממנו רווח מידי והוא יכול להיות פשוט וקל ביותר.

יש לי כבוד רב לעמותות של עזרה למוחלשים. במדינה שבה השלטון המרכזי, הלכה למעשה, הסיר מעל עצמו את האחריות לגורל אזרחיו, העמותות ממלאות את התפקיד שהוא היה אמור לבצע. אבל ישנם דברים קטנים. מאד קטנים, נסתרים מן העין, כמו ל"ו צדיקים שעליהם עולם עומד.

כן, בתוך עמי אני יושב וכמוך אני רואה אותם צועדים ברחוב, מכונסים בעצמם, מבטם נעוץ בנקודה לא מסוימת בחלל שלפניהם, שאף אחד לא יחשוד בהם שהם רוצים להיכנס לנשמה של זולתם, שלא ירדפו אותם, שלא יפגשו במבטו של הזולת, שהוא, כמו המבט שלהם עצמם, קודר, מאוים, מאיים, מרתיע. מבט של אימה שקטה בעיניים, לוחש לאיטו: מהיכן תפתח הרעה?

האם מי שנמצא במצבם יכול לצאת אל הרחוב בחיוך, לשים על עצמו חזות רגועה, זקופה, נינוחה, לשלוח אור לבן מרפא ולעשות מעשה אחד קטן וטוב למען העולם?
כן. הם יכולים.

כי ההתכנסות, האימה, האיום, נעשים מתוך בחירה.

גם החיוך הוא בחירה.

בחרו בחיוך.

אבל תחילה, מה לא עובד בעליל?

 אשת תקשורת אחת שיש לה תכנית רדיו פופולארית ב"קול ישראל" התלהבה והמליצה להמוני בית ישראל לאמץ קשיש לקראת החגים של ראש השנה היהודי. אתם מתארים לעצמכם מה היה קורה אם המוני בית ישראל וזוגתו היו מאמצים את ההמלצה? קשישים בכל רחבי האימפריה הישראלית היו נמלטים על נפשם בצעדים איטיים ככל שמרשה ההליכון, והאזרחים הנמרצים רודפים משיגים מחלקים ביניהם את שלל הקשישים. "עכשיו אתה תשב ותאכל את האוכל שהבאתי לך ואחר כך נעשה אמבטיה!" קשישים קרועיי בגד וחשופי שת וזעקתם עולה השמימה נפוצים לכל עבר מחמת ההמלצה המפליגה ההיא.

כמובן שאין חשש שדבר מכל זה יקרה. המוני בית ישראל ספונים בחדרי התודעה הדחוסים של עצמם, רדופיי אימת הקיום היומי, ההישרדות החודשית ואימת השלטון שאינו פוסק מלהעריף עליהם הפחדות חדשות לבקרים ובכלל מי שומע "קול ישראל"? קשישים.

מסקנה: אם מבקשים ממך ללכת ולהצטיין באיזו משימה הומאנית ואתה לא הולך, אתה צפוי להתעוררותו של מוסר כליות מייסר, תסכול, כעס, מריבות, ירידה ביכולת החיסונית של הגוף ושפעת. שפעת שאתה כמובן תכנה אותה, אם ישאלו אותך, "הצטננות קלה" אבל הסבל יהיה גדול. זו משמעותו המקורית של המושג קורבן תקשורת.

על כן, אל תלחץ על עצמך. עשה מה שאתה יכול. עזור למי שאתה יכול. לא בהצטיינות ולא בדחיפות. לא במאמץ להשיג איזו תעודת הצטיינות דמיונית. דברים קטנים. הקשבה לרגע, מבלי להיכנס לדבריו של הזולת, מבלי להשפיל אותו מבלי משים. שמור לשונך מרע, לפחות ככל האפשר. כל אלו ודומיהם עושים עולם טוב יותר לא פחות מכל מפעלי העמותות למען ההוא והזה.

סיפור קצר על מאמא תרזה:
מאמא תרזה, נזירה אלבנית-קתולית, מיסיונרית, פעילה הומניטרית ומקימת מסדר המיסיונרים שסייע לעשרות אלפי אנשים. בשנת 1979 הוענק לתרזה פרס נובל לשלום. בשנת 1980 פרס בראט רטנה, הפרס האזרחי הגבוה ביותר בהודו. בשנת 1996 היא קיבלה אזרחות כבוד בארצות הברית. בשנת 2003 הוכרזה כמבורכת על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני.

שחקנית ישראלית אחת, בוגרת תיאטרון החדר, נסעה בשעתו להודו והצטרפה לבית החולים של מאמא תרזה כדי לסייע לנזקקים. היא חזרה משם לאחר זמן קצר יחסית באופן חשוד. היא ספרה (ועכשיו כבר ידוע ואפשר לגלות שוב) שהאישיות הדגולה תרזה לא הניחה לחולה לקבל טיפול לפני שהטבילה אותו לנצרות. לזה קוראים אצלנו "לעשות את עבודת השם שלא לשמה" אלא לשם המיסיונריות. לעיתים היה מדובר בסכנת חיים ממש. תרזה הייתה ידועה במזגה הרע וחייכה רק כשהופיע צלם בשטח. שנים רבות היא הפעילה אנשים שישתדלו עבורה לקבל את פרס נובל.

לפתע מצאתי עצמי מדבר סרה באישיות שאינה בת הדת שלי ועל כך אני מתנצל. תרזה הוא השם הראשון שצץ במוחי. כמובן שיש רודפי כבוד בכל דת ובכל אתר. התפקיד שלנו הוא לבקר את עצמנו. לבקר אחרים? יבקרו האחרים את עצמם.
חמלה.
ענווה.
כן, וגם:

לייחד פנאי להתבוננות בעולם.
זהו פרק נוסף.
נדבר על זה.
שנה טובה!

באהבה,
אמיר