(קטעים מעבודת המחקר של טאל לוי, אמנית מופיעה ומטפלת בתנועה, בוגרת תיאטרון החדר. בוחנת את הערך התרפויטי המוסף שב"שיטת אוריין - המעגל הפתוח", בעבודה עם אמנים מופיעים. מנחה: ד"ר אסתר הס, מכללת לסלי, נובמבר 2012)

1.ג. טיפול בהתנגדות (המשך וסיכום)

לפי אוריין (1998) ככל שמתרבה הידע בנושא עבודת מנחה-שחקן, כך מתרבים דפוסי ההתנהגות בתחום האירוע האמנותי, שניתנים ליישם גם במציאות. למשל מחויבות לבחירה אישית כתנאי להתפתחות - גם כל מה שאנחנו "ממציאים", הוא כיצירה שלנו. מה שאנחנו מביאים ומוציאים לאור, הוא פרי התודעה האנושית.

מרואיינת 5, ג', עו"סית קלינית ומנחת קבוצות, לומדת בימים אלה פסיכותרפיה, מביעה את דעתה על טכניקת טיפול בהתנגדות דרך 'להמציא' הכלולה בשיטה, כאשר מתמודדים עם התנגדות במהלך הלימוד:

"'להמציא' זה גם להתגבר על ההתנגדות וגם להביא משהו אישי. כשחקנית, אם את מביאה משהו אישי זה חושפני וקשה. לכן, אם את ממציאה, אלה דברים מעצמך אבל יותר במעורפל ואז את חשה הרבה יותר מוגנת. האפשרות 'להמציא' היא בעיניי משמעותית, וזה דווקא אמצעי שהייתי שוקלת להשתמש בו כמטפלת."

ההתנגדות כבר הוכחה כגורם טיפולי מסייע בתהליך הטיפולי. סאנדלר, דר והולדר (1992), מסבירים את מושג ההתנגדות לפי פרויד כ"כוחות של המטופל להתנגד לטיפול." מקורה של ההתנגדות, לפיהם, היא הרצון להימנע מזיכרונות/רעיונות/דחפים מכאיבים, העלולים להציף רגשות של בושה, גינוי עצמי וכאב פיזי.

קוהוט (2005) מתייחס למקומה של "הגנה" כהתנגדות בתאוריה הפסיכואנליטית בת-זמננו. הוא בוחן את השאלה האם האנליזה של ההגנות/התנגדויות עודה יסוד שלא ניתן לוותר עליו באנליזה קלינית כמו שפרויד חשב שהִנה. לפיו, פסיכולוג העצמי הפסיכואנליטי מזהה את רישומיו על השדה בו הוא צופה, ומרחיב באמצעות הכרה זו ובאמצעות מגע אמפתי עם נתוני חוויותיו הפנימיות של המטופל, את תפיסתו את המטופל.

לסיכום, טכניקת הפעלת הכוח בהופעה ובחיים וטכניקת ה"המצאה" בעת הלימוד, במקום בו מתעוררת התנגדות, סייעו למרואיינים להבין את המקום בו הם נמצאים, את ההתנגדות שהם חשים ונתנו להם כלים להתמודד מולה. על השימוש בהתנגדות ככלי מקדם, כמו גם על הטיפול בהתנגדות באמצעות כוח עוד אדון בהמשך התזה, ככלי עזר בהופעה וככלי קבוצתי.

(עמ' 51-50, המשך יבוא)