1. בחדר

עידן המכשירים הידניים. העולם כולו בכף ידך, אז למה לצאת מהבית? צעירים לא הולכים לקולנוע. זוהי הנחת יסוד כללית. צופים בסרטים באיפון, בלפטופ, בטאבלט וכיוצא באלה. פעם, לפני ארבעים שנה, הלכו לקולנוע. פעם, לפני 30 שנה, הלכו לתיאטרון. היו אלה בתי המקדש של האדם החופשי. גם דתיים באו. היום הולכים פחות. אז מה? נגמרו האולמות? לא לגמרי. נגמר התיאטרון? לא לגמרי. סרט אפשר לראות באייפון. תיאטרון? ניסו. זה פשוט לא עובד. אם התיאטרון לא יחשוב את עצמו מחדש, הוא חשוב כמת.

נאמן עלי הדיווח של יאיר אשכנזי ב"הארץ" על הדיון בעתידו של התיאטרון הישראלי שהתקיים בשבוע שעבר באולם ענב בתל אביב. אחר כך הם הלכו לחלק לעצמם פרסים. שיהיה להם לבריאות, נהגה סבתא שלי לומר, נוחה עדן.

 

בדיון הזה, שזימן אל הבמה כרישי תעשייה לצד יוצרים מעניינים יותר, נאמרו דברים רבים ומתוכם מתבהר שלתיאטרון הזה, הגדול, התעשייתי, המכונה "רפרטוארי" והוא מסחרי למשעי, אין מה לומר לקהל שלו. אין לו מה לחדש והוא מלא מעצמו עד להתפקע ולא מבין איך כל העולם כולו לא שותף להתלהבות שלו מעצמו ולא כורע ברך לרגליו.

 

ככל הנראה נשמעו שם למכביר הקלישאות המקובלות על חשיבותו של תיאטרון בעיצוב דמותו המורכבת של אדם שלם ושאר סיסמאות מתחום הנשגב שאין להן שום קשר עם המציאות הנדונה.

 

כשקראתי מה אמר דטנר נמתחה את סבלנותי עד קצה גבול ההיגיון. הוא ניבא שבעתיד יוצגו על הבמה הולוגרמות. לא פחות. לא די לו בקטעי וידיאו בתוך הצגות תיאטרון. היום כל הצגה שחושבת שהיא מכבדת את עצמה, חייבת לשלב קטעי וידיאו, מבלי לתת את הדעת על כך שכל קטע כזה הוא הוכחה לכישלונו של התיאטרון. במילים פשוטות: שמת וידיאו בהצגה שלך? גזלת מיקוד מהאדם החי והעברת אותו למכשיר. הוכחת שאין לך עוד מה לומר בתחום ההתנהגות האנושית הישירה והחיה. הרי כל עניינו של התיאטרון הוא באדם החי. רוצה וידיאו? לך לקולנוע. דרך אגב, פה ושם כבר נעשו ניסיונות עם הולוגרמות. נמצא שזה גימיק. אין מה שיחליף את האדם החי.

 

יותר ויותר אנשים מדווחים שהתיאטרון הזה, התעשייתי, המשוכלל, משעמם אותם אבל הם ממשיכים להחזיק במנוי שלהם. ראיתי מעט מדי הצגות תעשייתיות מכדי שאוכל להעיד על כך בעצמי וכדי שהתאטרון ייהנה מן הספק ואיש לא ייפגע חס וחלילה, לכן כל הנאמר כאן הוא בגדר של השערה בלבד וזה ודאי מותר לי לעשות.

 

ההשערה שלי היא שהתאטרון שורד כדי לשרוד. לא כדי ליצור יצירות תרבות או אמנות (שימו לב להבחנה), אלא כדי פשוט להתקיים ולספק פרנסה לעצמו. לשם כך עליו להתחנף לדעת הקהל ולדעת השלטון ולדעת הגופים המסחריים המממנים אותו. על כן הוא יוצר יצירות יפות לעין וחלולות. הוא זנח את תפקידו ההיסטורי בגיבוש חברה מתפתחת ומוסרית. הוא אינו מסוגל ואינו רוצה לעודד מהפכות תודעתיות. הוא רוצה שקט תעשייתי ולהיות נחמד לכולם. על כן הוא משעמם את הקהל הנאמן שלו והקהל אסיר תודה על כך. קהל מתרווח בכורסאות המרופדות וכל כורסא היא אי בודד מנותק מאחרים וכך הם מזמנים לעצמם ערב של התרגשות חושית וטמטום חברתי מאוחד.

שיהיה להם לבריאות, אמרה סבתא שלי ז"ל.

 

על כן, על מנת שחברה כזאת לא תתנוון לגמרי, היא זקוקה לא רק לבידור הקיים הזה אלא גם לתגובת נגד לבידור. לתרבות שהיא לא רק חתרנית, אלא גם מהפכנית. לריענון מצבי הקיום היצירתיים. לעורר תודעה נרדמת לעכור שלווה לעודד מחשבה חדשה וזה קשה מנשוא למימוש וזה אפשרי באופן מופלא.

 

על כן על היוצר לחשוב כפלנטה אחרת, לא כמעשה בידור אלא כמעשה אמנות. זה כל כך פשוט וכל כך לא מובן, כי עליו לערער על סדר קיים, לחדש בצורה ובתוכן, ללמד דבר חדש. לתת עדיפות לצורכי היוצר בזיקה לחברה. להסכים לדבר אל קהלים קטנים ואינטימיים, להיות עצמאי ללא כל תמיכה של מוקד כוח, לכל היותר תמיכה מקרית של גופי תרבות אופוזיציוניים. תאטרון אמנותי הוא לא ממון ופרסום. הוא ייעוד גורלי.

זוהי כל התורה כולה בנשימה אחת. לא מלמדים אותה בבתי ספר. יש לגלות אותה בעצמך.

 

אתה צריך מישהו שתוכל לדבר אתו באותה שפה, ליצור אתו מתוך הסכמה וכבוד הדדי. זה הדבר הקשה ביותר. כמה מתוך המון היוצרים מוכן להקריב את חייו למען רעיון שאינו מבטיח ממון ופרסום, וכל כולו הגשמה של ייעוד אנושי?

 

כאן אנו נכנסים אל תאטרון החדר, לא רק תאטרון החדר המסוים שלנו. אלא החדר כמושג כולל, חדר, כחדר תודעה ליצירה אנושית. החדר מגלם את כל האפשרויות שדובר בהן לריענון והתחדשות:

החדר הוא אינטימי,

הוא לא סתם אולם מפואר יותר או פחות.

הוא אישי ומיוחד לעצמו.

הוא נעים ומעורר כאחת.

הוא משוחרר מלחצי הון ושלטון.

הוא מאפשר לך להגיב באופן אישי, אם ברצונך לעשות זאת ואיש לא ייכנס לדבריך ולא יגביל את חופש הביטוי שלך ושל זולתך.

הוא מאפשר הצגת תכנים ונושאים באופן שיוצרים באולמות המסחריים יכולים רק לחלום על כך.

הוא בהחלט מלמד דבר חדש.

הוא עשוי לעכור שלווה באופן פתוח ונוח לקליטה ועיבוד.

הוא כל כך קטן ולכאורה חסר השפעה שלשלטון המרכזי לא אכפת שאתה מבקר אותו או תוקף אותו.

זו כמובן אשליה כי ההשפעה קיימת והיא פועלת לאורך זמן.

הוא לא נועד לעשות רווחים אלא לעשות נפשות לתיקון עולם.
------- ------- -------

 

 

2. הסוד היומי שלי (3)

כדי להיות אדם מאושר באופן רציונאלי, עלי לבחור באופטימיות.

עלי לבחור באמונה שהדברים יכולים להיות טובים יותר.

לפעמים זה אפילו לא בשבילי באופן אישי, או ליתר דיוק, הדברים אולי לא יהיו טובים יותר אצלי, אבל הם יהיו טובים יותר בכלל.

עלי לחשוב לא רק על עצמי.

לפעמים בכלל לא לחשוב על עצמי.

במילים אחרות:

עלי לחשוב אחרת מהאופן שבו חושב העולם הקפיטליסטי המקיף אותי סביב.

אם כולם סביב לא מאמינים בשלום, אני אאמין בשלום.

תחילה אני אומר: אני מאמין בשלום.

אמונה לא זקוקה להוכחות. היא זקוקה למעשים.

אחר כך אפשר להתנהג על פי אמונה זו.

זוהי המשמעות האמתית של חיים תבוניים "מחוץ לקופסה" או מחוץ לממסד.

אני יכול להמשיך ולנקר זירעונים ככל שאר אחי המדוכאים, אבל התודעה שלי תהיה משוחררת.

זוהי קפיצת הדרך החופשית. זוהי אתחלתא דגאולה אישית.

 

חמלה. ענווה.

כן, וגם:

לייחד פנאי להתבוננות בעולם.
נדבר על זה.
שנה טובה!

באהבה,
אמיר