האיגרת השבועית

1. בחדר

עידן המכשירים הידניים. העולם כולו בכף ידך, אז למה לצאת מהבית? צעירים לא הולכים לקולנוע. זוהי הנחת יסוד כללית. צופים בסרטים באיפון, בלפטופ, בטאבלט וכיוצא באלה. פעם, לפני ארבעים שנה, הלכו לקולנוע. פעם, לפני 30 שנה, הלכו לתיאטרון. היו אלה בתי המקדש של האדם החופשי. גם דתיים באו. היום הולכים פחות. אז מה? נגמרו האולמות? לא לגמרי. נגמר התיאטרון? לא לגמרי. סרט אפשר לראות באייפון. תיאטרון? ניסו. זה פשוט לא עובד. אם התיאטרון לא יחשוב את עצמו מחדש, הוא חשוב כמת.

נאמן עלי הדיווח של יאיר אשכנזי ב"הארץ" על הדיון בעתידו של התיאטרון הישראלי שהתקיים בשבוע שעבר באולם ענב בתל אביב. אחר כך הם הלכו לחלק לעצמם פרסים. שיהיה להם לבריאות, נהגה סבתא שלי לומר, נוחה עדן.

בדיון הזה, שזימן אל הבמה כרישי תעשייה לצד יוצרים מעניינים יותר, נאמרו דברים רבים ומתוכם מתבהר שלתיאטרון הזה, הגדול, התעשייתי, המכונה "רפרטוארי" והוא מסחרי למשעי, אין מה לומר לקהל שלו. אין לו מה לחדש והוא מלא מעצמו עד להתפקע ולא מבין איך כל העולם כולו לא שותף להתלהבות שלו מעצמו ולא כורע ברך לרגליו.

ככל הנראה נשמעו שם למכביר הקלישאות המקובלות על חשיבותו של תיאטרון בעיצוב דמותו המורכבת של אדם שלם ושאר סיסמאות מתחום הנשגב שאין להן שום קשר עם המציאות הנדונה.

כשקראתי מה אמר דטנר נמתחה את סבלנותי עד קצה גבול ההיגיון. הוא ניבא שבעתיד יוצגו על הבמה הולוגרמות. לא פחות. לא די לו בקטעי וידיאו בתוך הצגות תיאטרון. היום כל הצגה שחושבת שהיא מכבדת את עצמה, חייבת לשלב קטעי וידיאו, מבלי לתת את הדעת על כך שכל קטע כזה הוא הוכחה לכישלונו של התיאטרון. במילים פשוטות: שמת וידיאו בהצגה שלך? גזלת מיקוד מהאדם החי והעברת אותו למכשיר. הוכחת שאין לך עוד מה לומר בתחום ההתנהגות האנושית הישירה והחיה. הרי כל עניינו של התיאטרון הוא באדם החי. רוצה וידיאו? לך לקולנוע. דרך אגב, פה ושם כבר נעשו ניסיונות עם הולוגרמות. נמצא שזה גימיק. אין מה שיחליף את האדם החי.

יותר ויותר אנשים מדווחים שהתיאטרון הזה, התעשייתי, המשוכלל, משעמם אותם אבל הם ממשיכים להחזיק במנוי שלהם. ראיתי מעט מדי הצגות תעשייתיות מכדי שאוכל להעיד על כך בעצמי וכדי שהתאטרון ייהנה מן הספק ואיש לא ייפגע חס וחלילה, לכן כל הנאמר כאן הוא בגדר של השערה בלבד וזה ודאי מותר לי לעשות.

ההשערה שלי היא שהתאטרון שורד כדי לשרוד. לא כדי ליצור יצירות תרבות או אמנות (שימו לב להבחנה), אלא כדי פשוט להתקיים ולספק פרנסה לעצמו. לשם כך עליו להתחנף לדעת הקהל ולדעת השלטון ולדעת הגופים המסחריים המממנים אותו. על כן הוא יוצר יצירות יפות לעין וחלולות. הוא זנח את תפקידו ההיסטורי בגיבוש חברה מתפתחת ומוסרית. הוא אינו מסוגל ואינו רוצה לעודד מהפכות תודעתיות. הוא רוצה שקט תעשייתי ולהיות נחמד לכולם. על כן הוא משעמם את הקהל הנאמן שלו והקהל אסיר תודה על כך. קהל מתרווח בכורסאות המרופדות וכל כורסא היא אי בודד מנותק מאחרים וכך הם מזמנים לעצמם ערב של התרגשות חושית וטמטום חברתי מאוחד.

שיהיה להם לבריאות, אמרה סבתא שלי ז"ל.

על כן, על מנת שחברה כזאת לא תתנוון לגמרי, היא זקוקה לא רק לבידור הקיים הזה אלא גם לתגובת נגד לבידור. לתרבות שהיא לא רק חתרנית, אלא גם מהפכנית. לריענון מצבי הקיום היצירתיים. לעורר תודעה נרדמת לעכור שלווה לעודד מחשבה חדשה וזה קשה מנשוא למימוש וזה אפשרי באופן מופלא.

על כן על היוצר לחשוב כפלנטה אחרת, לא כמעשה בידור אלא כמעשה אמנות. זה כל כך פשוט וכל כך לא מובן, כי עליו לערער על סדר קיים, לחדש בצורה ובתוכן, ללמד דבר חדש. לתת עדיפות לצורכי היוצר בזיקה לחברה. להסכים לדבר אל קהלים קטנים ואינטימיים, להיות עצמאי ללא כל תמיכה של מוקד כוח, לכל היותר תמיכה מקרית של גופי תרבות אופוזיציוניים. תאטרון אמנותי הוא לא ממון ופרסום. הוא ייעוד גורלי.

זוהי כל התורה כולה בנשימה אחת. לא מלמדים אותה בבתי ספר. יש לגלות אותה בעצמך.

אתה צריך מישהו שתוכל לדבר אתו באותה שפה, ליצור אתו מתוך הסכמה וכבוד הדדי. זה הדבר הקשה ביותר. כמה מתוך המון היוצרים מוכן להקריב את חייו למען רעיון שאינו מבטיח ממון ופרסום, וכל כולו הגשמה של ייעוד אנושי?

כאן אנו נכנסים אל תאטרון החדר, לא רק תאטרון החדר המסוים שלנו. אלא החדר כמושג כולל, חדר, כחדר תודעה ליצירה אנושית. החדר מגלם את כל האפשרויות שדובר בהן לריענון והתחדשות:

החדר הוא אינטימי,

הוא לא סתם אולם מפואר יותר או פחות.

הוא אישי ומיוחד לעצמו.

הוא נעים ומעורר כאחת.

הוא משוחרר מלחצי הון ושלטון.

הוא מאפשר לך להגיב באופן אישי, אם ברצונך לעשות זאת ואיש לא ייכנס לדבריך ולא יגביל את חופש הביטוי שלך ושל זולתך.

הוא מאפשר הצגת תכנים ונושאים באופן שיוצרים באולמות המסחריים יכולים רק לחלום על כך.

הוא בהחלט מלמד דבר חדש.

הוא עשוי לעכור שלווה באופן פתוח ונוח לקליטה ועיבוד.

הוא כל כך קטן ולכאורה חסר השפעה שלשלטון המרכזי לא אכפת שאתה מבקר אותו או תוקף אותו.

זו כמובן אשליה כי ההשפעה קיימת והיא פועלת לאורך זמן.

הוא לא נועד לעשות רווחים אלא לעשות נפשות לתיקון עולם.
------- ------- -------

2. הסוד היומי שלי (3)

כדי להיות אדם מאושר באופן רציונאלי, עלי לבחור באופטימיות.

עלי לבחור באמונה שהדברים יכולים להיות טובים יותר.

לפעמים זה אפילו לא בשבילי באופן אישי, או ליתר דיוק, הדברים אולי לא יהיו טובים יותר אצלי, אבל הם יהיו טובים יותר בכלל.

עלי לחשוב לא רק על עצמי.

לפעמים בכלל לא לחשוב על עצמי.

במילים אחרות:

עלי לחשוב אחרת מהאופן שבו חושב העולם הקפיטליסטי המקיף אותי סביב.

אם כולם סביב לא מאמינים בשלום, אני אאמין בשלום.

תחילה אני אומר: אני מאמין בשלום.

אמונה לא זקוקה להוכחות. היא זקוקה למעשים.

אחר כך אפשר להתנהג על פי אמונה זו.

זוהי המשמעות האמתית של חיים תבוניים "מחוץ לקופסה" או מחוץ לממסד.

אני יכול להמשיך ולנקר זירעונים ככל שאר אחי המדוכאים, אבל התודעה שלי תהיה משוחררת.

זוהי קפיצת הדרך החופשית. זוהי אתחלתא דגאולה אישית.

חמלה. ענווה.

כן, וגם:

לייחד פנאי להתבוננות בעולם.
נדבר על זה.
שנה טובה!

באהבה,
אמיר

(מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון בפגישות "המליאה" של תאטרון החדר. תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

51. נצבים: דברים כ"ט 9 - ל'

52. וילך: דברים ל"א

...הברית שכורת האל עם עמו במעמד פרשת ניצבים, תוקפה יפה לכל בני ישראל, לדורותיהם, מן העבר ועד לעתיד. הדגש הוא על דרך התשובה אל האל. התשובה פירושה אחדות ישראל. נטישת הפולחן היהודי פירושה פיזור העם ואיום על עצם קיומו.

אין כאן איום על חייו של כל אדם לעצמו, שהרי כל אדם יכול לחיות את חייו ולבחור את אורח-החיים הרצוי לו. יש כאן איום על הגדרת זהותו כיהודי השייך לגוף החברתי היהודי.

לכאורה הדברים פשוטים, והם הוגדרו יפה גם בהכרזה העולמית בדבר זכויות האדם, שנחתמה בעצרת האומות המאוחדות, ביום העשרה בדצמבר, שנת 1948. סעיף 18 בהכרזה מדבר על זכותו של כל אדם לחירות המחשבה, המצפון והדת. חירות זו כוללת את "הזכות להמיר את דתו או את אמונתו ולתת ביטוי לדתו או לאמונתו, לבדו או בציבור, ברשות היחיד או ברשות הרבים, דרך הוראה, מנהגי פולחן ושמירת מצוות". 

לשון זו מניחה מראש את חירות הבחירה של האדם. אולם מתוך הניסיון האנושי אנו יודעים כי במקרים רבים אין האדם מודע לחירותו זו, או איש לא לימד אותו על קיומה, או שהזולת מונע ממנו את מימושה של חירות זו, או שאין בכוחותיו שלו לממש זכות זו. מעטים יכולים להגדיר את עצמם באופן אוטונומי. מי שמחויב בהגדרה עצמית נפרדת, לפחות בחלקה, הוא היוצר האופוזיציוני, שנוכחותו בקהילה היא תנאי הכרחי להתפתחות תרבותית.

האם אחריותו של אדם בפני אלוהיו נובעת מעובדת שייכותו הביולוגית לעם הזה? או שהיא נובעת מעצמו כאדם נפרד בתוך העם הזה?

עבור רוב בני האדם, הבוחרים באורח החיים הקואליציוני, ההליכה אל הדת נועדה למלא בתוכן את תחום ההגדרה העצמית. הם בוחרים בציות כללי למצוות הקהילה הדתית. כמו עדת האוהדים השרופים של קבוצת כדורגל, המקיימים פולחן שבועי קבוע במשחקי הליגה, הם מזדהים עם "הקבוצה" ומגדירים את עצמם בזיקה לקבוצה הנערצת. הם בוחרים באמונה כוללת ומוחלטת בקבוצה, וכל עוד הקבוצה עונה על ציפיותיהם, הם מתייחסים אליה ללא ביקורת או הטלת ספק. האיום על זהותם האישית מדרבן אותם לקיים אורח-חיים בעל אופי דתי, וזה מספק להם את הפיצוי על החסר שבהגדרת עצמם, מגדיר עבורם את זהותם האישית והקבוצתית, ומסייע להם להתחבר אל העולם שמחוצה להם.

מקרה שונה הוא של פרופ' יהושע ליבוביץ ז"ל, שהיה אדם דתי הממלא מצווה קלה כחמורה, שטען שאורח חייו נובע מבחירה אישית. הוא היה נוהג לומר שהוא עובד את השם, לא בגלל שעבודה זו תתגמל אותו בתגמולים נאים של הטבות שונות בעולם הזה או בעולם הבא. היא לא מבטיחה לו את ניצחון קבוצת הכדורגל שלו, ולא מבטיחה לו חלק בעולם הבא. הוא מאמין שעבודת השם עושה אותו אדם הגון. גם אצל ליבוביץ מופיעה עבודת השם בזיקה למוסר, שהוא תוכנו של מושג האלוהות.

"כי המצוה אשר אנכי מצווך היום, לא-נפלאת היא ממך ולא-רחוקה היא. לא בשמים הוא,  לאמר, מי יעלה-לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. ולא-מעבר לים הוא, לאמר, מי יעבור-לנו אל-עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. כי-קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו. ראה, נתתי לפניך היום את-החיים ואת-הטוב, ואת-המוות ואת-הרע" (נצבים: דברים ל' 11-15)

הציווי הוא שמירת חוקי התורה הכתובים בספר הזה, ותשובה מלאה בלב ובנפש (שם: ל' 10).  האל דורש לא רק שמירה חיצונית של החוק הכתוב, כלומר שימור ההתנהגות ההיסטורית החיצונית, אלא גם את האמונה שבלב: "בפיך ובלבבך לעשותו".

מדרשי אגדה, דברים רבא (נוסח וילנא), פרשה ח, ד"ה: כי המצווה וגו': "לא בשמים היא, אמר להן משה, שלא תאמרו משה אחר עומד ומביא לנו תורה אחרת מן השמים. כבר אני מודיע אתכם, לא בשמים היא, שלא נשתייר הימנה בשמים. ד"א מהו לא בשמים היא? שמואל אמר, אין התורה מצויה באיסטרולוגין (באסטרולוגים) שאומנותן בשמים. אמרו לשמואל, הרי אתה איסטרולוגין וגדול בתורה! אמר להן, לא הייתי מביט באיסטרולוגים, אלא בשעה שהייתי פנוי מן התורה. אימתי? כשהייתי נכנס לבית המים (לבית הכיסא או לבית המרחץ, מקומות שאסור להרהר בהם בדברי תורה). ד"א לא בשמים היא, אמרו לו, רבינו משה, הרי אתה אומר לנו לא בשמים היא ולא מעבר לים היא, והיכן היא? אמר להן, במקום קרוב היא. בפיך ובלבבך לעשותו, אינה רחוקה מכם, קרובה היא לכם".

כאן הפה מסמן את המעשה והלב מסמן את האמונה במעשה. הפה המדבר משול לעשייה מוחשית, עשיית המצוות, כי ביהדות יש למילה הנאמרת משמעות של פעולה. העולם נברא במאמר האל, באמירתו של האל. הלב משול לאמונה הפנימית, ולא רק מן הפה והחוצה. אמונה היא בתחום החוויה הפנימית של האדם. יש לה כמובן השלכות חיצוניות, אולם בעיקרה היא דבר שמתבסס בכל מרכיבי החוויה האישית: תחושה, תמונה, מחשבה ורגש. יש הבדל בין אמונה לדעה. האמונה יציבה יותר ופחות מושפעת משינויים חיצוניים. אמונה יכולה להשתנות בעקבות טראומה חזקה או תובנה כוללת ומספקת. דעה ניתן לשנות בשכנוע עצמי ובקלות יחסית. אמונה אינה זקוקה בהכרח לחיזוקה של הדעה. מראשיתה, האמונה באל נולדת בדרך ההוראה. האמונה היא בחירה אישית, על בסיס לימוד אישי. הילד לומד שיש אלוהים, או לומד שמשהו שמתרחש בעולם מקורו באל.

כדי שהאמונה באל תתקיים, אין צורך בחיזוק דעתני-שכלי, בדרך של הוכחה אמפירית כלשהי. גם ההיפך הוא נכון. אי אפשר להביא הוכחה אמפירית שהאל קיים או לא קיים. גם אם תמצא ההוכחה לכך שהאל קיים או אינו קיים, לא בהכרח ישנה הדבר את האמונה בקיום האל או את הכפירה בו...

(קטעים מעבודת המחקר של טאל לוי, אמנית מופיעה ומטפלת בתנועה, בוגרת תיאטרון החדר. בוחנת את הערך התרפויטי המוסף ב"שיטת אוריין - המעגל הפתוח", בעבודה עם אמנים מופיעים. מנחה: ד"ר אסתר הס, מכללת לסלי, נובמבר 2012)

1.ד. אמפתיה

אוריין (1998) מגדיר בספרו בפרק תחת הכותרת "היכרות ואמפתיה" את המושג "קבלה" כחובה המוטלת על המנחה לקבל כל תגובה של השחקן כאמת, שהיא אפשרות לפעולה דרמטית, כולל ביטוי לחוויות המוגדרות על ידי מגמות חברתיות כגבוליות או כקיצוניות.

גבולות הקבלה אינם כוללים פגיעה בשלומם וברווחתם של השחקן, המנחה והקהל, וכן אינם כוללים כל צורה של פגיעה במקום, שלא תוכננה מראש במסגרת סידורי בטיחות מקובלים. מודגש שלא מדובר בהזדהות הדדית בין המנחה לשחקן. לפיו, המנחה חייב להבין את השחקן, לגלות אמפתיה כלפיו, להיות רגיש לכל שינוי קל בהתנהגותו ולנסות להבין את ההתנהגות החיצונית ומניעיה, להיות רגיש לכל תגובה של השחקן, ולנסות ולהבין גם את מה שהוא חווה בתוך עצמו, שעה שהוא אומר או עושה זאת.

ככלי להגברת רגישות ואמפתיה מוסבר ביצוע "שיקוף" פיזי של המנחה את המונחה, כטכניקה ששגורה אצל שחקנים בגילום דמויות: לעקוב אחר התנהגותו של השחקן, לחקות את תנועתו, הבעת פניו ועוד. הכוונה היא לתנועה מודעת, קלה וזהירה, המנסה להתחקות אחר המניעים הפנימיים של התנהגות השחקן, באמצעות התנועה הפיזית החיצונית שלו.

מרואיינת 2, ס', שהתנסתה בשיטה בגיל ההתבגרות:

"מה שהיה מיוחד שם זה קודם כל האישיות המקבלת של המנחה. השיטה איפשרה דיבור על מי אנחנו, מה אנחנו, על החוויות שלנו וזה איפשר עבודה זורמת יותר ויותר לגיטימציה למה שקורה לך כאדם.  אין לי ספק שהיחסים שלי עם המנחה היו יחסים משמעותיים מאוד, ולאמפתיה בשיטה גם היה מקום נרחב."

מרואיין 3, ר', עו"ס, דרמה-תרפיסט ופסיכותרפיסט יונגיאני:

"תמיד כיף לבוא לשם, זה מקום של קבלה. מקבלים אותך בחום, לא משנה מי את, תמיד יהיה לך מקום. זה נורא יפה. אם בבתי-ספר אחרים למשחק, שגם בהם ניסו להביא אותנו למקומות אמיתיים, אבל דרך טכניקות שלא תמיד עבדו - פה המקום המאפשר, המקום התומך, היה ממש חזק."

(עמ' 52-51, המשך יבוא)

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

הנוסע הסמוי

מונודרמה ע"פ סיפור מאת יוסי זיו

עיבוד לבמה ובימוי: אמיר אוריין

משחק: יוסי זיו

בכורה: ינואר 2014

מונודרמה מבוססת על סיפור אמיתי

שהסעיר את המדינה כשנחשף לראשונה

בכתבתו של יגאל סרנה בעיתון "חדשות".

רב חובל בדימוס פוגש באקראי ברחובות תל-אביב בפליט אפריקאי.

המפגש מעורר בו זיכרונות מאחת ההפלגות שלו לאפריקה.

באותה הפלגה התגלה על סיפון האנייה נוסע סמוי.

רב החובל פקד אז להשליך אותו לים.

משך ההצגה: 50 דקות,

ולאחריה מתקיימת "השיחה שלאחר ההצגה"

בהשתתפות צוות היוצרים.

יום ה', 18.09.2014, בשעה: 20:30

טל': 03-5171818, 052-340-1478

בחדר החדש: רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב. 40 ₪  

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
פגישה דו-שבועית באווירה נינוחה.

דלת פתוחה ליוצרים ולצופים לקראת שבת

על סדר היום גם הקרנת הסרט: "מחיר האהבה"

ושיחה עם איריס הרפז ולין גבריאל
המקום מוגדר מקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד.
משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 19.9.2014, בשעה 16:00

בחדר ברחוב יוסף הנשיא 5, דלת 3, תל-אביב. 

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

חיים בקופסת שימורים

מאת ובביצוע: ליאת שבתאי (בוגרת החדר). בימוי ודרמטורגיה: יואב ברתל (בוגר החדר).

מנהלת הצגה: נועם ציפורי. תאורה: יעקוב סליב. מוסיקה מקורית: אסף הרמן.

סיפור על חיים תחת איום הגירוש, על תחושת זרות ועל חברות יוצאת דופן הנרקמת בין שתי ילדות, ישראלית תושבת דרום העיר ופיליפינית המוצאות קרבה, דמיון וחמלה אנושית מכמירת לב. הצגה בשילוב חפצים.

תיאטרון הסמטה, אולם עליון (סמטת מזל דגים 8 יפו). 20.9, מוצ"ש, בשעה 20:30.

רשימות קצמן

סרטו של אמנון וינר. סיפורים אמתיים על איש שמעולם לא היה. בין שואה לאפוקליפסה. הקרנות סדירות בימי חמישי ושבת בסינמטק תל אביב.

בהזמנת הכרטיסים יש לציין את הקוד: קצמן 303 ומקבלים הנחה של 50% ! ההנחה תקפה לכול ההקרנות. 

בילוש מודיעה
להשכרה חלל בגודל 130 מ"ר

נוף פסטוראלי, חנייה בשפע. אפשרות לחלוקה למספר משכירים

אפשרות לשיתוף פעולה עם: בלהה זינגר, מושב בורגתא, 054-229-0096

עיסוי מונגולי

העיסוי הסודי שהיה נהוג בקרב לוחמיו של ג'ינגיס חאן.

פנינה גינצבורג, 03-529-9528

עיסוי, רפלקסולוגיה
מטפלת במגוון שיטות של עיסוי ורפלקסולוגיה.

מינה ברגר, 052-659-1913

פרינג'י - אתר הצגות פרינג', בניהולו של רן בן עזרא.

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו) 

בנו של טרוריסט

"אני עייפה מלשנוא אנשים", אמרה אימא.

יואב איתמר, איש החדר כתב מחזה על מאיר כהנא. מוצג בצוותא.

ז'אק איברהים הוא בנו של נוסייר, האיש שרצח את כהנא. זה ההקשר.

ז'אק מדבר ב"טד".

-------------- -------------- --------------

"ברצוני לאמץ את כולכם אל לבי ולומר לכם

כי הדבר אשר הכתיב את בואי למקום זה,

הוא הרגש הטהור והאציל של בן גזע נבחר,

אל בני גזע נבחר".

(היטלר, "הוידוי האחרון של אדולף היטלר")

--------------

"אני העוף השחור, אני השופט והתליין.
הלילה אחי, הלילה הוא רק שלנו!
ולא של אף אחד אחר. אני חשוף.
אני עומד לצאת אל האור. להשתחרר".

(ס', "המשרתים")
--------------

"אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה לדבר
אבל לא על כל מה שאתה רוצה לדבר".

(פאולינה, "העלמה והמוות")

--------------

קטן זה יפה.

אינטימי זה נכון.

(אינטימיזציה של האירוע האמנותי)