5. ספרים (המשך)
ספרות יפה הגיעה לביתה של איה בעיקר באמצעות הספרייה העירונית, אליה רשמה אותה אמה בשנה הראשונה ללימודיה המסודרים בארץ ובכלל. מעולם לא התנגדה איה ללכת לספריה. שלוש פעמים בשבוע צעדה לשם ומעולם לא מדדה את זמן חזרתה. האם אחותה הייתה רשומה לספריה? תוהה איה עכשיו, והיא לא זוכרת.
ההליכה מהספרייה התארכה לעיתים, כי איה קראה בהליכה ולפעמים התיישבה על אבן שפה, סיימה לקרוא את הספר ורצה בחזרה לקחת את ההמשך או ספר אחר, העיקר היה לא להישאר בלי ספר יומיים שלמים. איה גם נהגה לסרוק ו"לשדוד" את ספריות שכניה, קרוביה וחברותיה. היו ספרים שאיה הכינה להם התנחלות קבע בספרייתה: "נשים קטנות", "חסמבה", "אלף לילה ולילה". כשהזדמן לאיה לבקר, או להתארח בבתים רחוקים וזרים, חיסלה כחסיל את ארונות הספרים שם ולא ידעו כי באו אל קִרְבּה.
הספרייה והקריאה היו ערי מקלט. כשאיה התבגרה נוספה הקריאה בשירותים. פרטיות. כל תאי גופה ונפשה של איה זעקו לפרטיות, המצרך הנדיר ביותר של ילדותה.
ההורים לא נהנו מפרטיות וניראה כאילו לא ראו בה צורך. בפולין אפילו הצרכים נעשו בפומבי בסירי הלילה, כפי שהיה גם בילדותם של ההורים, בוורשה. בבית ילדותה של אמה התגוררו שבע נפשות בחדר אחד, לא גדול, בחדר משפחת אביה גרו "רק" ארבע נפשות. שלושה מהילדים מתו מוות בעריסה ומדלקת ריאות. להוריה של איה לא הייתה ילדות ותנאי חייהן הצנועים מאד של איה ואחותה הצטיירו להם כלוקסוס בזבזני, במיוחד של איה.
איה קבלה חדר שלם לעצמה: מטר על מטר. אחותה המשיכה לישון על מיטה מתקפלת בחדר "הגדול" של ההורים, כפי שהתרגלה כמעט מאז לידתה בפולין. עד שאיה עזבה את הבית ישנה אחותה עם ההורים ורק אז, בגיל שש-עשרה, עברה ל"מטר על מטר" של איה והיה לה לראשונה חדר משלה. בשלב זה שמחו ההורים להיפטר ממנה, כי כבר לא הייתה ילדה טובה ונעשתה רעה כאיה.
לחדרה של איה לא היה מפתח. היה אי שם, אך לאיה לא הייתה רשות להשתמש בו ולנעול את עצמה. זהו גבול הפרטיות. לכל דבר יש גבול, אמרה אמה של איה בנשיפה. דלת החדר הייתה מזוגגת לכל אורכה, שלא תשמע טרנזיסטור עם אזנייה שקבלה אישית מאמריקה, שלא תדליק אור, ללא ידיעת האם והעיקר שלא תקרא ללא רשות בטענה שזה מפריע לישון להם, להוריה ולאחותה. לאיה ניראה שהפריע להם יותר שהיא ערה, נושמת וחושבת ללא השגחה בעוד הם ישנים.
איה השכילה לעקוף את איסור האור, בקריאה לאור הירח, שעמד מלא מול חלונה. כך סיימה את כל כתבי ז'ול ורן, בייחוד זכור לה הספר הלא אופייני לורן: "שלושת המורדים". כשגילתה, בחסות קרני הירח הרחומות, מי היה הפושע האמיתי, רגע לפני ששמעה את טריקת התריס הבלתי נמנעת ביד מגוידת וקצרת רוח. היו גם ניסיונות באש. קריאה לאור נר מתחת לשמיכה וכשהאויב מגיע מכבים ומעמידים פני ישנים וכמובן הקריאה בשירותים בעלי החלון האטום שאטם את האור ואת סוד הקריאה.
ורק בתיכון "בשביל הלימודים ובשביל הבגרות" התירו לאיה להאיר בלילות, לתלות שמיכת סוכנות כהה, לאטום את האור כרצונה.
