הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר למדתי שאתה שחקן, גם אם אתה נמצא בעבודה אחרת, כי במהות שלך אתה שחקן" (רננה רז, אמנית יוצרת, בוגרת תיאטרון החדר)



1. לשרוק בעידן אפל

הסיפור הקלאסי של י. ל. פרץ "השריקה" מתרחש בערב יום כיפור בבית הכנסת, במהלך תפילת "כל נדרי". הנער הדחוי בעיירה אינו יודע לקרוא את מילות התפילה, אבל עוצמת רגשותיו מתפרצת בשריקה אדירה שהוא משמיע לחלל בית הכנסת. המתפללים נבהלים ורוצים לסלק אותו מהמקום אבל הרב אומר: "השריקה הזאת בקעה שערי שמיים ובזכותה תתקבל תפילתנו מלפני הקדוש ברוך הוא".

הסיפור הזה הוא דוגמא ליחס שבין היסטוריה לבין חוויה אישית מידית, בין

 

לפני זמן מה ביקשו מפיקים ליצור מחזמר על חייה של זמרת הרוק ג'ניס ג'ופלין. הם בדקו את הנושא והחליטו: המחזמר לא יופק. התברר שהקהל לא מעוניין. לא מעניין אותו.

 

בתעשייה, מחזמר הוא עסק מסחרי ומבחינת התעשייה ג'ניס ג'ופלין היא סחורה. הקהל לא מעוניין בסחורה הזאת? לא יהיה מחזמר. מדוע? מה יש בה בג'ופלין שמרתיע קהל?

 

יש בה אותנטיות אנושית ויצירתית. יש בה עומקים נפשיים והזעקה שלה חודרת ללב. זה לעצמו עלול להרתיע קהל שמבקש בידור. מי שמבקש בידור, מבקש הרחקת המסר היצירתי מעצמו, מבקש שכחה של עצמו ומצבו. זעקה החודרת ללב היא בדיוק ההפך מבידור. היא מעורבות אישית ביצירה. כנראה שמתוך סקר השווקים שעשו סוחרי המחזמר התברר להם שלזעקה חודרת ללב אין ביקוש. מגיש אחד של תכנית רדיו ב"קול ישראל" אמר על כך: "כך חולפת לה תהילת עולם". הוא טועה. תהילת עולם היא תופעה יחסית. לג'ניס ג'ופלין שמורה הפינה שלה בהיסטוריה של המוסיקה הפופולארית. יש הרבה נוסטלגיה בתעשייה הזאת ויש הרבה שחזורים של תופעות היסטוריות. זו הזעקה החודרת ללב שמרתיעה קהל היום.

 

במסגרת "שבתרבות" שהתקיימה השנה בפתח תקווה, הוצג קטע מתוך הצגת "היטלר" של תיאטרון החדר, במהלך ההצגה קם אחד הצופים וקרא בזעם לעבר הבמה: "זה לא בידור!" כוונתו הברורה הייתה שאם זה לא בידור, זה מבחינתו פסול. אחר כך הוא יצא מהאולם בהפגנתיות. אכן, נראה ש"היטלר" של תיאטרון החדר הוא לא בידור. אולי הוא זעקה מטעם עצמה המבקשת את שפיות הדעת. על כך יעידו אחרים. אבל המסקנה העגומה היא שהקהל הרחב, אותו המון חסר פנים ובעל פנים אחידות, חד ממדיות, מבקש עכשיו שיטמטמו אותו בבידור ולא ינערו אותו בזעקות.

 

הנה יתרון בסיסי של תרבות אלטרנטיבית, על פני התעשייה: אם מישהו שואף להציג את דמותה של ג'ופלין, בלי קשר לנוסחאות של עלות-רווח, הוא יכול לעשות זאת כאלטרנטיבה תרבותית.

אם יש לך זעקה אישית, לא טוב להפקיד אותה בידי אשפי שיווק תעשייתי. הם ישלמו לך ממון תמורת הזכות לסרס אותה בפומבי. הם יהפכו את שריקת הנפש שלך לסאונד ואת הזעקה לתמונה בימתית נאה ובנאלית. אחר כך יתברר לך שגם כמות הממון שתקבל תלויה בגודל ההכנסות.

מצא לך במה שתהיה כולה שלך. הגודל אף פעם לא חשוב. מצא לך חדר.

 

 

2. הסוד היומי שלי (4)

"עצוב"

העליבו אישה זקנה בסופר ו"זה" כל כך "עצוב".

חיילים פלשו לבית ועצרו ילד בן 11 על שזרק או לא זרק עליהם אבנים וזה כל כך "עצוב".

חברות התקשורת מתעללות בלקוחות שלהן וזה כל כך "עצוב".

מאחורי כל "עצוב" יש מנה כלשהי של נעימות מתפנקת בעצבות. ועל כן אומרים: "אין מה לעשות אלא להיות עצוב".

אסור ש"זה" יהיה "עצוב".

כי כל אלו הם המקרים שבהם "להיות עצוב" פירושו של דבר שלא באמת אכפת לי.

עצוב לי אבל זה לא אומר שאכפת לי.

אני רוצה ש"זה" יכעיס, ימריד, יעורר זעם נורא, יקפיץ ממושבי השאננות כדי לעשות שינוי.

הביטו באנשים סביבנו. רובם תשושי-נפש, אינם מאמינים ביכולתם לשנות את המציאות. השינוי מפחיד אותם. זה בהחלט מכעיס ומעורר.

על כן, אדישותם של אנשים אינו מקור להזדהות אלא להתקוממות. כאן טמונה התקווה.

חמלה. ענווה. כן, וגם: לייחד פנאי להתבוננות בעולם. נדבר על זה. שנה טובה!

באהבה,
אמיר

לאיגרת השבועית של 2014 . 9 . 23