האיגרת השבועית

1. לשרוק בעידן אפל

הסיפור הקלאסי של י. ל. פרץ "השריקה" מתרחש בערב יום כיפור בבית הכנסת, במהלך תפילת "כל נדרי". הנער הדחוי בעיירה אינו יודע לקרוא את מילות התפילה, אבל עוצמת רגשותיו מתפרצת בשריקה אדירה שהוא משמיע לחלל בית הכנסת. המתפללים נבהלים ורוצים לסלק אותו מהמקום אבל הרב אומר: "השריקה הזאת בקעה שערי שמיים ובזכותה תתקבל תפילתנו מלפני הקדוש ברוך הוא".

הסיפור הזה הוא דוגמא ליחס שבין היסטוריה לבין חוויה אישית מידית, בין

לפני זמן מה ביקשו מפיקים ליצור מחזמר על חייה של זמרת הרוק ג'ניס ג'ופלין. הם בדקו את הנושא והחליטו: המחזמר לא יופק. התברר שהקהל לא מעוניין. לא מעניין אותו.

בתעשייה, מחזמר הוא עסק מסחרי ומבחינת התעשייה ג'ניס ג'ופלין היא סחורה. הקהל לא מעוניין בסחורה הזאת? לא יהיה מחזמר. מדוע? מה יש בה בג'ופלין שמרתיע קהל?

יש בה אותנטיות אנושית ויצירתית. יש בה עומקים נפשיים והזעקה שלה חודרת ללב. זה לעצמו עלול להרתיע קהל שמבקש בידור. מי שמבקש בידור, מבקש הרחקת המסר היצירתי מעצמו, מבקש שכחה של עצמו ומצבו. זעקה החודרת ללב היא בדיוק ההפך מבידור. היא מעורבות אישית ביצירה. כנראה שמתוך סקר השווקים שעשו סוחרי המחזמר התברר להם שלזעקה חודרת ללב אין ביקוש. מגיש אחד של תכנית רדיו ב"קול ישראל" אמר על כך: "כך חולפת לה תהילת עולם". הוא טועה. תהילת עולם היא תופעה יחסית. לג'ניס ג'ופלין שמורה הפינה שלה בהיסטוריה של המוסיקה הפופולארית. יש הרבה נוסטלגיה בתעשייה הזאת ויש הרבה שחזורים של תופעות היסטוריות. זו הזעקה החודרת ללב שמרתיעה קהל היום.

במסגרת "שבתרבות" שהתקיימה השנה בפתח תקווה, הוצג קטע מתוך הצגת "היטלר" של תיאטרון החדר, במהלך ההצגה קם אחד הצופים וקרא בזעם לעבר הבמה: "זה לא בידור!" כוונתו הברורה הייתה שאם זה לא בידור, זה מבחינתו פסול. אחר כך הוא יצא מהאולם בהפגנתיות. אכן, נראה ש"היטלר" של תיאטרון החדר הוא לא בידור. אולי הוא זעקה מטעם עצמה המבקשת את שפיות הדעת. על כך יעידו אחרים. אבל המסקנה העגומה היא שהקהל הרחב, אותו המון חסר פנים ובעל פנים אחידות, חד ממדיות, מבקש עכשיו שיטמטמו אותו בבידור ולא ינערו אותו בזעקות.

הנה יתרון בסיסי של תרבות אלטרנטיבית, על פני התעשייה: אם מישהו שואף להציג את דמותה של ג'ופלין, בלי קשר לנוסחאות של עלות-רווח, הוא יכול לעשות זאת כאלטרנטיבה תרבותית.

אם יש לך זעקה אישית, לא טוב להפקיד אותה בידי אשפי שיווק תעשייתי. הם ישלמו לך ממון תמורת הזכות לסרס אותה בפומבי. הם יהפכו את שריקת הנפש שלך לסאונד ואת הזעקה לתמונה בימתית נאה ובנאלית. אחר כך יתברר לך שגם כמות הממון שתקבל תלויה בגודל ההכנסות.

מצא לך במה שתהיה כולה שלך. הגודל אף פעם לא חשוב. מצא לך חדר.

2. הסוד היומי שלי (4)

"עצוב"

העליבו אישה זקנה בסופר ו"זה" כל כך "עצוב".

חיילים פלשו לבית ועצרו ילד בן 11 על שזרק או לא זרק עליהם אבנים וזה כל כך "עצוב".

חברות התקשורת מתעללות בלקוחות שלהן וזה כל כך "עצוב".

מאחורי כל "עצוב" יש מנה כלשהי של נעימות מתפנקת בעצבות. ועל כן אומרים: "אין מה לעשות אלא להיות עצוב".

אסור ש"זה" יהיה "עצוב".

כי כל אלו הם המקרים שבהם "להיות עצוב" פירושו של דבר שלא באמת אכפת לי.

עצוב לי אבל זה לא אומר שאכפת לי.

אני רוצה ש"זה" יכעיס, ימריד, יעורר זעם נורא, יקפיץ ממושבי השאננות כדי לעשות שינוי.

הביטו באנשים סביבנו. רובם תשושי-נפש, אינם מאמינים ביכולתם לשנות את המציאות. השינוי מפחיד אותם. זה בהחלט מכעיס ומעורר.

על כן, אדישותם של אנשים אינו מקור להזדהות אלא להתקוממות. כאן טמונה התקווה.

חמלה. ענווה. כן, וגם: לייחד פנאי להתבוננות בעולם. נדבר על זה. שנה טובה!

באהבה,
אמיר

(מתוך הקובץ "פרשת השבוע", המשמש כפתיח לדיון בפגישות "המליאה" של תאטרון החדר. תפיסת המקרא היא דרמטית: אם המקרא היה מחזה, כיצד היינו מתייחסים אליו?)

53. האזינו: דברים ל"ב

"האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי-פי" (האזינו: דברים ל"ב 1).

שירת האזינו היא צוואה רוחנית אחרונה של משה, האב הנוטה למות.

כזכור, בקשנו לראות את הליכת העם העברי במדבר, כדימוי לתקופת הגלות של האדם-היוצר, אשר יצא מבית אביו ועשה את התבגרותו במדבר. המדבר של משה הוא המקום שבו מתקיימת גלות מרצון, בדרך משעבוד לגאולה. מחוז חפצו של האדם-היוצר משה, היא היצירה. מבחינתו של משה זו התורה ומשכנה בארץ המובטחת. לאו דווקא ארץ מובטחת של נדל"ן, אלא ארץ מובטחת כמרחב רוחני ליצירה. חיבור של חומר ורוח במקום פיזי ליצירה. כל מקום פיזי טוב ליצירה. זו גם הדרך שעשה הנביא הראשון, אברהם, בצאתו מבית אביו למצוא את אלוהיו, אל חדש במובן של משמעות חדשה לקיומו כאדם.

אפשר אם כן לשאול: אם אכן הארץ המובטחת היא דימוי להתממשותה של היצירה, ויצירה מטבעה באה לתקן את האדם, מדוע הספר הבא בתנ"ך, ספר יהושע, המתאר את כיבוש הארץ, הוא רווי בדם, במלחמות וברצח-עמים? אם נתפוס את המקרא כפשוטו, הרי הארץ המובטחת נקנית בדם הזולת ובמעשי פשע כנגד האנושות. היום תוגדר חשיבה כזאת במרחב האזרחי וההומניסטי, כחשיבה לאומנית, פשיסטית או ברברית. לדוגמא, בדרך חשיבה כזאת אפשר גם לתרץ מעשי עוול מתוך לכאורה הכורח לקנות את הארץ בדם. זוהי תפיסה אגוצנטרית, המקדשת את העוול.

אין להתעלם מהקושי שמציב ספר יהושע. יש לחזור ולהזכיר כי בני ישראל קנו את הארץ הזאת בכיבוש ובדחיקתם של עמים אחרים, וזה לא דבר להתגאות בו, וודאי שאין לראות בו מודל לחיקוי. מי שרואה את דרכם של העברים באמצעות תפיסות טוטליטריות-מוחלטות, עלול לומר: או שכובשים את הארץ, או שמוותרים עליה. ברוח זו הייתה נפוצה בעבר סיסמת בחירות ימנית-פשיסטית: "או אנחנו או הם!". זוהי קריאה למלחמה עיוורת.

אבל ישנה דרך אחרת והיא היכולת האנושית להתחבר אל ארץ מובטחת באהבה ובסובלנות, תוך התחשבות בזולת ויצירה משותפת של כל היושבים על אדמה זו. יש הטוענים כי תפיסה זו היא "תמימה וחלשה", אבל בכך הם מעידים על התפסה המרושעת והאנטי מוסרית של עצמם. כי אם אכן מלחמה ודיכוי הם אכן ביטוי לכישלון הקשר שבין בני-אדם, הרי שמעשי כיבוש ודיכוי ודחיקת הזולת וודאי הם ביטוי לחולשה אנושית.

על כן, יש לתפוס את החומש כתהליך התגבשותם של בני-אדם יוצרים, כסיפור הולדתו של עם וגיבוש זהותו הרוחנית, ואילו את ספר יהושע יש לתפוס כמשל להתגברותו של כוח הזרוע וחולשתו הרוחנית של עם. על פי החומש הלך העם במדבר ארבעים שנה. על פי המחקר הממלכות היהודיות היו קיימות בארץ ישראל כארבע מאות שנה (פינקלשטיין וסילברמן, "ראשית ישראל", אוניברסיטת תל-אביב, 2003). אולי יש בכך סמליות מה. בכל אופן, ככל שאדם הולך ודוחק את האנרגיה האנושית שלו אל תוך כוח הזרוע, כך הולכת ונחלשת נפשו, עד כיליון. הארץ המובטחת כדימוי של יצירה, יכולה להתממש בסובלנות ובאהבה, בהוקעת הרע ובקבלת הטוב, בקבלת הזולת ובהתחשבות בצרכיו. זו דרכה של יצירת אמנות.

משה רואה את הארץ מרחוק ואליה לא יגיע, הפירוש המקובל הוא שמשה ביצע חטא ועל כן מגיע לו עונש. יש מפרשים הטוענים שזהו עונש על חטא היוהרה של משה בסיפור הוצאת המים מן הסלע (חקת: במדבר, כ' 2. כ' 12). אבל אפשר לראות את מצבו של משה בפשטות: הוא לא אמור להיכנס אל הארץ המובטחת.

נביאים גדולים, מנהיגים ואנשי רוח, שיצירתם המהפכנית שינתה את פני העולם, לרוב לא נכנסו אל הארץ המובטחת שהופיעה בחזונם. הם אמנם פעלו ופתחו דרך חדשה, אבל הבאים בעקבותיהם הלכו בה ועברו בה, בעוד הנביא יושב בצד הדרך, או על הר נבו שלו ורואה את הארץ ואליה לא יבוא. דמויות-אב כקונסטנטין סטניסלבסקי בתיאטרון, זיגמונד פרוייד בפסיכולוגיה, או אלברט איינשטיין בפיזיקה, אלו ואחרים פתחו דלת לעידן חדש, ותלמידיהם נכנסו בה. הם פתחו את הדרך ליצירה, לתיקון, לגאולה, ותלמידיהם ימשיכו וילכו בה, או יפתחו דלתות חדשות לדרכים חדשות. גם אם לכאורה לא ימשיכו בדרכו של אב מייסד או אם מייסדת, ובין אם יהיו ממשיכי דרכו או מתנגדיה, בכל מקרה, האבות והאימהות כבר נטועים שם, בזיכרון ההיסטורי.

(קטעים מעבודת המחקר של טאל לוי, אמנית מופיעה ומטפלת בתנועה, בוגרת תיאטרון החדר. בוחנת את הערך התרפויטי המוסף ב"שיטת אוריין - המעגל הפתוח", בעבודה עם אמנים מופיעים. מנחה: ד"ר אסתר הס, מכללת לסלי, נובמבר 2012)

1.ד. אמפתיה

(אוריין (1998) מגדיר בספרו בפרק תחת הכותרת "היכרות ואמפתיה" את המושג "קבלה" כחובה המוטלת על המנחה לקבל כל תגובה של השחקן כאמת, שהיא אפשרות לפעולה דרמטית... גבולות הקבלה אינם כוללים פגיעה בשלומם וברווחתם של השחקן, המנחה והקהל, וכן אינם כוללים כל צורה של פגיעה במקום, שלא תוכננה מראש במסגרת סידורי בטיחות מקובלים. המשך תגובות)

מרואיין 4, ש', שחקן, במאי ומנחה קבוצות:

"יש שם קבלה גדולה לפלורליזם באדם עצמו ובין האנשים כולם. היו שם גם משברים אישיים שלי, שהוא עזר לי בתור בנאדם, וגם הרשיתי לעצמי להתפרק דרך השיטה, דרך הקיר של הבמה ולעבור דברים עמוקים בתוך מרחב מוגן, מאפשר, מכיל, אכפתי ומתבונן."

מרואיינת 5, ג', עו"סית קלינית, מטפלת ומנחת קבוצות:

"יש שם עיקרון של קבלה שהולך ומתרחב ושגם מחדד לך את זכות הבחירה."

מרואיינת 6, ב', עובדת כמנחה בשיטה בהווה:

"אחד הקשיים הגדולים של אנשים בקבוצות, בסדנאות ובתהליך של למידה זה החשש והפחד מביקורת, ופה זה לא קיים. אין ביקורת בתפיסת העולם של החדר, אלא עיקרון של קבלה שהולך ומתרחב ומחדד לך את זכות ואת יכולת הבחירה."

מרואיין 7, מ':

"זה הרגיש לי מובנה בדרכו אבל אמוציונאלי. הרגשתי שהוא מאוד קשוב לקבוצה והרבה פעמים זה לקח אותנו למקומות אחרים מהמתוכנן. למשל, השיחה בהתחלה שצריכה לקחת 10 דקות, לפעמים היא ארכה שעה ואפילו שעתיים כי עלינו על משהו, וזה היה לגיטימי."

מרואיין 8, ת':

"הרגשתי אהוב מאוד. לא התביישתי והתנהלתי איך שרציתי להתנהל, בזכותו דרך אגב, אישיותי או לא אישיותי, הוא ראה אותי. הוא ראה לי את הנשמה."

מרואיין 9, א', שחקן ומנחה קבוצות:

"יש שם מקום לאדם לבחון את מערכת היחסים שלו עם עצמו ועם הסביבה. המון מרחב, ניסיון, מקום והכוונה, והתחושה הזאת שכול דבר שאת עושה שם באמת מתקבל בברכה."

מרואיינת 1, ק', פסיכולוגית קלינית, פסיכודרמטיסטית, מרצה לפסיכולוגיה ולטיפול בהבעה וביצירה, במאית וכותבת מחזות, מספרת על העבודה באמצעות השיטה כשחקנית:

 "בבנייה של הדמות, יחסי הבמאי-שחקן שלו היו מצוינים כי הוא הציע דברים, ומה שהתאים לי לקחתי, וכשההצעה שלו לא התאימה לי הצעתי משהו אחר והוא שאל "איך זה מרגיש?", והיה משהו זורם ופתוח. הוא רואה את הדמות כיצירה שלי, שהוא מייעץ לי. יש לו רעיונות, אבל הוא לא אומר 'תעשי ככה וככה', אני הרגשתי מישהו שנותן לי המון מקום."

(עמ' 53-52, המשך יבוא)

ניסית? נכשלת? לא חשוב. נסה שוב. היכשל שוב. היכשל טוב יותר"

(סמואל בקט)

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

היטלר

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

"זהו מבצע של משחק נדיר!  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר)

"הצגת יחיד מופלאה!"

(תמי מולד-חיו, מבקרת תרבות וחברה)

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא מאמין כי המוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי.

טרגי-קומדיה אפלה

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

יום ד', 29.10.2014, בשעה 20:30
החדר החדש: רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח

(היטלר - דף באתר החדר)
 (לקבלת התוכנייה)

--------------

הנוסע הסמוי

מונודרמה ע"פ סיפור מאת יוסי זיו

עיבוד לבמה ובימוי: אמיר אוריין

משחק: יוסי זיו

בכורה: ינואר 2014

מונודרמה מבוססת על סיפור אמיתי

רב חובל מגלה על סיפון האנייה נוסע סמוי

הוא פוקד להשליך אותו לים

משך ההצגה: 50 דקות

ולאחריה מתקיימת השיחה שלאחר ההצגה

בהשתתפות צוות היוצרים

יום ב', 17.11.2014, בשעה: 10:00

טל': 03-5171818, 052-340-1478

בית "חוויות שוויץ", רחוב חיים סירני 52, רחובות. 40 ₪  

דלת פתוחה ליוצרים ולצופים לקראת שבת

המקום מוגדר מקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד.
משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 17.10.2014, בשעה 16:00

בחדר ברחוב יוסף הנשיא 5, דלת 3, תל-אביב. 

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

רשימות קצמן

סרטו של אמנון וינר. סיפורים אמתיים על איש שמעולם לא היה. בין שואה לאפוקליפסה. הקרנות סדירות בימי חמישי ושבת בסינמטק תל אביב.

בהזמנת הכרטיסים יש לציין את הקוד: קצמן 303 ומקבלים הנחה של 50% ! ההנחה תקפה לכול ההקרנות. 

בילוש מודיעה
להשכרה חלל בגודל 130 מ"ר

נוף פסטוראלי, חנייה בשפע. אפשרות לחלוקה למספר משכירים

אפשרות לשיתוף פעולה עם: בלהה זינגר, מושב בורגתא, 054-229-0096

פסיכותרפיה

יואל בלום, בוגר תיאטרון החדר, עו״ס קליני. עוסק בפסיכותרפיה פרטנית, ייעוץ, הדרכה, הנחיית קבוצות. מבוגרים, נוער ומתבגרים. דובר עברית, אנגלית, רוסית.

טל': 054-435-2244, כרטיס ביקור

עיסוי מונגולי

העיסוי הסודי שהיה נהוג בקרב לוחמיו של ג'ינגיס חאן.

פנינה גינצבורג, 03-529-9528

עיסוי, רפלקסולוגיה
מטפלת במגוון שיטות של עיסוי ורפלקסולוגיה.

מינה ברגר, 052-659-1913

פרינג'י - אתר הצגות פרינג', בניהולו של רן בן עזרא.

מונולוגים ודיאלוגים לשחקנים/ות:

כתבו אלינו ונשלח קובץ: (הדוא"ל שלנו)