ישבנו בחדר ההלבשה של אולם במתנ"ס בעיר אחת שאת שמה כבר איני זוכר, כי באותה תקופה נדדנו מאולם לאולם. או אולי לא הייתה זו עיר אלא עיירה, או תחום מושב של מי שפעם היו עולים חדשים שבאו אל המדינה החדשה הנבנית על גבם ועל זיעתם ויגיע כפיהם כי טוב, ועד היום אומרים עליהם שהם עולים חדשים כי לא נולדו כאן ורובם אנשים מאמינים באלוהים ומקיימים את מצוות הדת היהודית כלשונן ועתה הם מהלכים באולם ההמתנה של המתנ"ס במיטב בגדיהם, הומים בהתרגשות ובלי ספק משיחים גם באותם אישים שהם עתידים לראות עוד מעט על הבמה.
בחדר ההלבשה ישבנו, סופר אחד ומשורר אחד ששמו יהודה עמיחי ועיתונאי אחד ועוד אחד שאיני זוכר מי הוא ומה היה ואנוכי, וכל אחד מאתנו התקין עצמו על פי דרכו לערב של דיבור מצוחצח, שכולו אישי תרבות מגישים תרבות מלוטשת שאין בה אף פטיט אחד עוכר שלווה. בפינת השתייה עמד מיחם ששמר על חום המים בצליל מתמרמר ומפמפם את עצמו. מי שרצה יכול היה להכין לעצמו תה חם בשקיות. אחרי דקות ספורות היה התה מתקרר ואז מכינים חדש ובינתיים הכוסות החד-פעמיות נערמות על השולחן.
הסופר יצא אל האולם ללקט מבטי הערצה ומחמאות של קהל. בעקבותיו יצא העיתונאי, אולי כדי לחפש נושא לכתבה חדשה ואחריו יצא עוד אחד שאיני זוכר מי הוא ומה היה ולשם מה יצא.
נותרנו, המשורר יהודה עמיחי ואנוכי, והוא כבר בא בימים ושבע קהל ופרסים וכבוד מלווה אותו בכל מקום שאליו הוא בא ודרכו אינה אצה לו להיחשף בפני קהל מעריצים. ישבנו בכיסאות עץ קשים. היה קר מאד. הקור חדר מבעד לחלונות שאטימותם לקויה ומנורת הפלואורסנט שטפה את החדר באור לבן, מעיק. שתקנו. לפתע אמר יהודה עמיחי:
- "טוב למי שנולד בבית דתי".
אחר כך לגם מהתה כאילו היה זה משקה אלכוהולי חריף במיוחד, נשף, נאנח ודמם.
שתקנו. לאחר פרק זמן ארוך מדי אמרתי:
- "אבל אתה ככל שידוע לי לא מקיים מצוות".
- "נולדתי בבית דתי. קיימתי מצוות עד גיל שמונה עשרה. טוב שילד נולד בבית דתי. החיים שלו מסודרים לו. יש אלוהים בשמים והוא אומר לך מה לעשות ועם אלוהים לא מתווכחים ואי אפשר לערער על המצוות והחיים פשוטים ונוחים מאד. לא. אני לא מקיים מצוות. אבל עד גיל שמונה עשרה קיימתי".
- "מה קרה בגיל שמונה עשרה?"
- "טוב שילד נולד בבית דתי. אבל אם אחרי גיל שמונה עשרה הוא ממשיך להיות דתי, יש לו בעיה. לא טוב להיות אדם דתי אחרי גיל שמונה עשרה. אתה הולך ומתנוון מיום ליום וממצווה למצווה".
- "אתה מוכן לומר את הדברים האלה על הבמה בנוכחות קהל?"
- "לא", אמר בנחת, חייך לעצמו, לגם מהתה הפושר כאילו היה זה משקה אלכוהולי חריף במיוחד, נשף, נאנח ודמם.
אחר כך עלינו אל הבמה וכל אחד מאתנו דיבר על הדברים הקרובים אל לבו ורוחו ואחר כך ליווה אותנו מנהל המתנ"ס אל המונית והיה נרגש והכריז שהערב היה מוצלח מאד.
ואכן על הבמה יהודה עמיחי לא דיבר על קיום מצוות לאחר גיל שמונה עשרה. יש דברים שאדם מעדיף לשמור לעצמו. הוא דיבר על שירה ואנשים ונשים ודבריו הוא כפנינים זוהרות במחרוזת. אבל עכשיו, במרחק השנים ולאחר שהלך לעולמו לפני זמן רב מאד, אפשר לעיין בדבר מחדש. למשורר יהודה עמיחי ז"ל יש קהל קוראים גדול מאד ובחלקו שומר מצוות. שירתו, אף שאינה נטועה כולה בעולם המצוות, הרי היא שואבת מנופי הארץ הזאת ומקומותיה הקדושים.
אני אוהב את שירתו של עמיחי, אבל מאותו ערב איני יכול עוד להתעלם מהשיחה שלנו בחדר ההלבשה של המתנ"ס. האם השיחה ההיא פוגמת בחוויה שלי בקריאה משירתו של עמיחי? לא. האם הידע הזה פוגם בחווייתו של שומר מצוות? לא בהכרח. איש שומר מצוות יכול ליהנות בקריאת עמיחי כי הוא בוחר ליהנות ממנה ועל כן הוא גם מאמין בה ללא כל ספק. אפילו אם הידע החדש הזה על השקפת עולמו של המשורר יכול לעורר חוסר נחת מסוים או ספק באשר להנאה משירתו של עמיחי, הרי חוסר נחת או ספק יכולים להתקיים כמסלול חווייתי פנימי, במקביל להנאת הקריאה, אך לא לבטל אותה לגמרי.
במאמר מוסגר: הדברים הללו נכתבים בימים אלו שבהם רבים מבקשים לחזור ולחסות בצל עולם המצוות, ועל כן המידע הזה על עמיחי יכול להיחשב כאמירה אופוזיציונית. מאחורי האהבה לשירתו של עמיחי, עשוי להתקיים הספק בדבר היותו יהודי טוב שחולק כבוד למורשת ישראל, אבל האהבה לשירתו בהחלט יכולה להיות חזקה יותר מהספק על יהדותו התמימה.
במילים אחרות: האהבה לשירתו של עמיחי היא כבר חלק מההיסטוריה האישית שלי. הספק הוא חוויה מקבילה שמתקיימת בעולם פנימי מקביל. עדיין אני יכול לקיים את פולחן האהבה שלי לשירתו של עמיחי.
שחקן על הבמה משחק את המלט שאוהב את אופליה. לצדו על הבמה עומדת שחקנית שמשחקת את אופליה. השחקן הזה מתעב את השחקנית הזאת לא פחות ממה שהיא מתעבת אותו. אכן, לעיתים דברים כאלה קורים בתיאטרונים תעשייתיים גדולים ומנוכרים. אבל התיעוב לשחקנית שלצדו אינו מונע בעדו מלהאמין, ואפילו לרגע, שהוא המלט שאוהב את אופליה.
איני יודע אם אלוהים קיים. למעשה איש אינו יודע אם הוא קיים. גם גדולי הרבנים שבכל הדתות אינם יודעים. אבל אני יכול להאמין באמונה שלמה שהוא קיים. החוויה הגלויה בפני היא האמונה השלמה בקיומו של האל. מתחת לה, במסלול חווייתי פנימי יכול להתקיים הספק או התקווה באשר לקיומו. כך כל המאמינים כולם. סטיבן הוקינג אמר שאין אלוהים וצדק על פי דרכו. האמונה באלוהים גם היא צודקת על פי דרכה.
האמונה השלמה קיומו של האל עשויה לעודד אותי לבצע את המעשים הנפלאים ביותר בעולם ועלולה לעודד אותי לבצע את הדברים המתועבים ביותר בעולם. זו אמונה שבאחריותי וכל מה נובע ממנה באחריותי.
במאמר מוסגר: השלום לא מתקיים במקומותינו, לא משום שאנחנו יודעים שהשלום אינו אפשרי, אלא משום שאין אנו מאמינים שהוא אפשרי. אם נאמין שהוא אפשרי הוא יהיה. האמונה היא בחירה שלנו. היא באחריותנו.
וגם: חמלה. ענווה. כן.
וגם: לייחד פנאי להתבוננות בעולם. נדבר על זה.
שנה טובה!
באהבה,
אמיר
