האיגרת השבועית

ישבנו בחדר ההלבשה של אולם במתנ"ס בעיר אחת שאת שמה כבר איני זוכר, כי באותה תקופה נדדנו מאולם לאולם. או אולי לא הייתה זו עיר אלא עיירה, או תחום מושב של מי שפעם היו עולים חדשים שבאו אל המדינה החדשה הנבנית על גבם ועל זיעתם ויגיע כפיהם כי טוב, ועד היום אומרים עליהם שהם עולים חדשים כי לא נולדו כאן ורובם אנשים מאמינים באלוהים ומקיימים את מצוות הדת היהודית כלשונן ועתה הם מהלכים באולם ההמתנה של המתנ"ס במיטב בגדיהם, הומים בהתרגשות ובלי ספק משיחים גם באותם אישים שהם עתידים לראות עוד מעט על הבמה.

בחדר ההלבשה ישבנו, סופר אחד ומשורר אחד ששמו יהודה עמיחי ועיתונאי אחד ועוד אחד שאיני זוכר מי הוא ומה היה ואנוכי, וכל אחד מאתנו התקין עצמו על פי דרכו לערב של דיבור מצוחצח, שכולו אישי תרבות מגישים תרבות מלוטשת שאין בה אף פטיט אחד עוכר שלווה. בפינת השתייה עמד מיחם ששמר על חום המים בצליל מתמרמר ומפמפם את עצמו. מי שרצה יכול היה להכין לעצמו תה חם בשקיות. אחרי דקות ספורות היה התה מתקרר ואז מכינים חדש ובינתיים הכוסות החד-פעמיות נערמות על השולחן.

הסופר יצא אל האולם ללקט מבטי הערצה ומחמאות של קהל. בעקבותיו יצא העיתונאי, אולי כדי לחפש נושא לכתבה חדשה ואחריו יצא עוד אחד שאיני זוכר מי הוא ומה היה ולשם מה יצא.

נותרנו, המשורר יהודה עמיחי ואנוכי, והוא כבר בא בימים ושבע קהל ופרסים וכבוד מלווה אותו בכל מקום שאליו הוא בא ודרכו אינה אצה לו להיחשף בפני קהל מעריצים. ישבנו בכיסאות עץ קשים. היה קר מאד. הקור חדר מבעד לחלונות שאטימותם לקויה ומנורת הפלואורסנט שטפה את החדר באור לבן, מעיק. שתקנו. לפתע אמר יהודה עמיחי:

- "טוב למי שנולד בבית דתי".

אחר כך לגם מהתה כאילו היה זה משקה אלכוהולי חריף במיוחד, נשף, נאנח ודמם.

שתקנו. לאחר פרק זמן ארוך מדי אמרתי:

- "אבל אתה ככל שידוע לי לא מקיים מצוות".

- "נולדתי בבית דתי. קיימתי מצוות עד גיל שמונה עשרה. טוב שילד נולד בבית דתי. החיים שלו מסודרים לו. יש אלוהים בשמים והוא אומר לך מה לעשות ועם אלוהים לא מתווכחים ואי אפשר לערער על המצוות והחיים פשוטים ונוחים מאד. לא. אני לא מקיים מצוות. אבל עד גיל שמונה עשרה קיימתי".

- "מה קרה בגיל שמונה עשרה?"

- "טוב שילד נולד בבית דתי. אבל אם אחרי גיל שמונה עשרה הוא ממשיך להיות דתי, יש לו בעיה. לא טוב להיות אדם דתי אחרי גיל שמונה עשרה. אתה הולך ומתנוון מיום ליום וממצווה למצווה".

- "אתה מוכן לומר את הדברים האלה על הבמה בנוכחות קהל?"

- "לא", אמר בנחת, חייך לעצמו, לגם מהתה הפושר כאילו היה זה משקה אלכוהולי חריף במיוחד, נשף, נאנח ודמם.

אחר כך עלינו אל הבמה וכל אחד מאתנו דיבר על הדברים הקרובים אל לבו ורוחו ואחר כך ליווה אותנו מנהל המתנ"ס אל המונית והיה נרגש והכריז שהערב היה מוצלח מאד.

ואכן על הבמה יהודה עמיחי לא דיבר על קיום מצוות לאחר גיל שמונה עשרה. יש דברים שאדם מעדיף לשמור לעצמו. הוא דיבר על שירה ואנשים ונשים ודבריו הוא כפנינים זוהרות במחרוזת. אבל עכשיו, במרחק השנים ולאחר שהלך לעולמו לפני זמן רב מאד, אפשר לעיין בדבר מחדש. למשורר יהודה עמיחי ז"ל יש קהל קוראים גדול מאד ובחלקו שומר מצוות. שירתו, אף שאינה נטועה כולה בעולם המצוות, הרי היא שואבת מנופי הארץ הזאת ומקומותיה הקדושים.

אני אוהב את שירתו של עמיחי, אבל מאותו ערב איני יכול עוד להתעלם מהשיחה שלנו בחדר ההלבשה של המתנ"ס. האם השיחה ההיא פוגמת בחוויה שלי בקריאה משירתו של עמיחי? לא. האם הידע הזה פוגם בחווייתו של שומר מצוות? לא בהכרח. איש שומר מצוות יכול ליהנות בקריאת עמיחי כי הוא בוחר ליהנות ממנה ועל כן הוא גם מאמין בה ללא כל ספק. אפילו אם הידע החדש הזה על השקפת עולמו של המשורר יכול לעורר חוסר נחת מסוים או ספק באשר להנאה משירתו של עמיחי, הרי חוסר נחת או ספק יכולים להתקיים כמסלול חווייתי פנימי, במקביל להנאת הקריאה, אך לא לבטל אותה לגמרי.

במאמר מוסגר: הדברים הללו נכתבים בימים אלו שבהם רבים מבקשים לחזור ולחסות בצל עולם המצוות, ועל כן המידע הזה על עמיחי יכול להיחשב כאמירה אופוזיציונית. מאחורי האהבה לשירתו של עמיחי, עשוי להתקיים הספק בדבר היותו יהודי טוב שחולק כבוד למורשת ישראל, אבל האהבה לשירתו בהחלט יכולה להיות חזקה יותר מהספק על יהדותו התמימה.

במילים אחרות: האהבה לשירתו של עמיחי היא כבר חלק מההיסטוריה האישית שלי. הספק הוא חוויה מקבילה שמתקיימת בעולם פנימי מקביל. עדיין אני יכול לקיים את פולחן האהבה שלי לשירתו של עמיחי.

שחקן על הבמה משחק את המלט שאוהב את אופליה. לצדו על הבמה עומדת שחקנית שמשחקת את אופליה. השחקן הזה מתעב את השחקנית הזאת לא פחות ממה שהיא מתעבת אותו. אכן, לעיתים דברים כאלה קורים בתיאטרונים תעשייתיים גדולים ומנוכרים. אבל התיעוב לשחקנית שלצדו אינו מונע בעדו מלהאמין, ואפילו לרגע, שהוא המלט שאוהב את אופליה.

איני יודע אם אלוהים קיים. למעשה איש אינו יודע אם הוא קיים. גם גדולי הרבנים שבכל הדתות אינם יודעים. אבל אני יכול להאמין באמונה שלמה שהוא קיים. החוויה הגלויה בפני היא האמונה השלמה בקיומו של האל. מתחת לה, במסלול חווייתי פנימי יכול להתקיים הספק או התקווה באשר לקיומו. כך כל המאמינים כולם. סטיבן הוקינג אמר שאין אלוהים וצדק על פי דרכו. האמונה באלוהים גם היא צודקת על פי דרכה.

האמונה השלמה קיומו של האל עשויה לעודד אותי לבצע את המעשים הנפלאים ביותר בעולם ועלולה לעודד אותי לבצע את הדברים המתועבים ביותר בעולם. זו אמונה שבאחריותי וכל מה נובע ממנה באחריותי.

במאמר מוסגר: השלום לא מתקיים במקומותינו, לא משום שאנחנו יודעים שהשלום אינו אפשרי, אלא משום שאין אנו מאמינים שהוא אפשרי. אם נאמין שהוא אפשרי הוא יהיה. האמונה היא בחירה שלנו. היא באחריותנו.

וגם: חמלה. ענווה. כן.

וגם: לייחד פנאי להתבוננות בעולם. נדבר על זה.

שנה טובה!

באהבה,
אמיר

(קטעים מעבודת המחקר של טאל לוי, אמנית מופיעה ומטפלת בתנועה, בוגרת תיאטרון החדר. טאל בוחנת את הערך התרפויטי המוסף ב"שיטת אוריין - המעגל הפתוח", בעבודה עם אמנים מופיעים. מנחה: ד"ר אסתר הס, מכללת לסלי, נובמבר 2012)

עבודת החלום

לפי אוריין (ספר "המעגל הפתוח", 1998), החלום הוא היצירה האותנטית ביותר של האדם. החלום משמש מראה למערכת היחסים של הפרט עם הסביבה הפנימית והחיצונית. הוא מעבד את חוויות העבר, ההווה והמשאלות לעתיד, ועל כן תהליך הבנת החלום לעצמו הוא צורה של יצירה. לפיו, החוויות הבאות לידי ביטוי בחלום ובעבודת החלום יכולות לשמש חומר גלם ליצירה חדשה. ב"עבודת חלום" בשיטה המטרה היא הבנת חלומות, הרחבת גבולות היצירה ואימון לפתיחות בנוכחות קהל.

בספרו, אוריין (1998), מתאר את הגישות האתניות והפסיכולוגיות לחלום ומתאר כי תפיסתו היצירתית הכוללת היא הרמונית וכוללת. לפיו, עבודת החלום יכולה להיעשות באמצעות חלום שנחלם בשינה, הזיה בהקיץ, פנטזיה מודרכת או עצמאית, טקסט אמנותי נתון מראש, מתוך מחזה, תסריט, סיפור, שיר, ציור, קטע מוסיקלי או כל טקסט נתון אחר. כמו כן, ניתן להתייחס לכל חלום כאילו היה טקסט אמנותי הנתון לפירוש אישי, ואפשר לטפל בכל טקסט אמנותי כאילו היה חלום, הנתון לפירוש אישי.

(עמ' 57, המשך יבוא)

אנחנו מתכננים את בואם של ילדינו. יש שעוברים טיפולים קשים. ככלל, כל שלב בחיי ילדינו עמוס הורמונלית ורגשית. אנחנו שואפים לעשות את זה הכי טוב שאפשר. קורס הכנה ללידה, יועצת הנקה, קורס הכנה לכל מה שבנמצא. עושים את הבדיקות המדוקדקות ביותר והמקיפות ביותר בעולם, אפילו יותר מדי. מחסנים ללא הכרה יותר מדי או לחילופין ממעטים לחסן. בודקים מזונות, מתכננים תכניות, חולמים חלומות. משקיעים את כל מרצינו, רגשותינו, עולמנו, ברך העולל. מחנכים אותו לאי אלימות בגן, בבית הספר, בשכונה. מלמדים אהבת הארץ והחברים, מגדלים אותם לנתינה, לאהבה, להכי טובים שיש.

ואז הם גדלים. אימהות מספרות שזה קורה בחטף ויום בהיר אחד הוא מתגייס ונחטף לשורות הצבא ומיד כל אימא, אפילו היא הכי פציפיסטית, כשבנה מתגייס היא עושה לייק לאתר של צה"ל.

הוא גדל על הדגל באווירת אזעקה על רקטות ואזעקות ימי זיכרון, שחלילה לא ישכח מהיכן הוא בא ולאן הוא הולך ומה תפקידו בעולם הזה ומה ייעודו: להתגייס לצבא. הוא גדל על שירי מלחמות ועל ברכי השואה וזה טבוע בו כמורשת גנטית. עובר תורשתית מדור לדור. כשיגיע לגיל שלוש הוא ילחם בערבים בארגז החול. כשיגיע לגיל שמונה עשרה הוא יאמר: אימא, אל תדאגי אני אגן עליך מפניהם. איש לא יאמר לו שהוא רק כלי משחק של פוליטיקאים משומנים.

ובין לבין באים חגים ללמד שאנחנו העם הנבחר, עם הסגולה, ושקר העם מעטים מול רבים. ואחרי קריאת עשר מכות מצרים, בחיל ורעדה שרים את ביד חזקה ובזרוע נטויה, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו וכי בנו בחרת מכל העמים. אוסף של תחושות עליונות ונחיתות יחד. חיזוקי אגו מטורפים. כוחניות מאיימת אל מול קורבנות אינסופית. מצב סכיזו-פרנואידי של הכול או לא כלום, שחור ולבן הטוב נגד הרע כוחות האופל והטוב. אין ברירה כי ככה זה והשואה, זה הקלף המנצח כצל מרחף, מחזק את תחושת הנרדפות ומזין את פחדינו מדור לדור. הפחד הזה על כי כל רגע עומדים עלינו לכלותינו ומדור לדור אנו נישאים על מגש הברזל או הכיפה. הפחד אשר בשמו אנחנו נוקמים. בשמו אנחנו הורגים עם אחר בלי למצמץ.

אנחנו הילד המוכה שהפך להיות האב המכה. בפסיכולוגיה קל לנו להבין את זה. הילדה הקורבנית שכל חייה נוצלה תהפוך לאישה קורבנית, מבקשת להתנסות שוב ושוב באב המכה. היא מוצאת אותו בבעל מדכא ולא משנה מעמדו הכלכלי, לא משנה העטיפה, הדיכוי נוכח. למה זה קורה? הרי הדבר הכי טבעי הוא שנמשיך הלאה, נברח מטבענו הקורבני, נשחרר את אמצעי ההגנה שאינם משרתים אותנו עוד והנה שוב אנחנו באותו מעגל. קשה להשתחרר ממנגנוני הגנה ששירתו אותנו בעבר ולא עוד. קשה באופן אישי וקשה באופן פוליטי. זה קורה לנו שוב ושוב. במקום שנשתחרר מאמצעי ההגנה שאינם מקדמים אותנו עוד, שנבין שאיננו האישה או הילד שזקוקים לחוויית הדיכוי שוב ושוב, אין אנו עוד הילד המוכה, אין אנו עוד העם הקורבן הנרדף. עדיין, שוב ושוב, אנחנו מנכיחים את חווית הקורבן כי עוד לא השתחררנו ממנה באמת. הרי ברור שאנחנו הריבון בארצנו, שיש בנו את העוצמה את מידת הכוח ואף יותר מכך: אנו העם הכובש המסרב להכיר בכך.

חלום שמאני: "דרוש טיפול יסודי ורוחני" אומר השמאן, אתה יכול להשתחרר מהיות הקורבן, אינך נרדף עוד, רק במחשבתך. אתה השולט בארצך אבל באופן קבוע אתה חייב לייצר לעצמך חוויה של נרדפות, מכחיש שאתה כובש בארצך ומדכא עם אחר, ממש כפי שבעבר דכאו אותך. לך הכוח לשנות זאת. באופן פרדוקסלי, שוב ושוב אתה זקוק לחוויית דיכוי. שוב אתה מאמין באשליית ה"אנחנו והם" בעוד כל אחד מכם הוא תמונת ראי לזולתו? הכלא שבו אתה שם עם אחר הוא הכלא התודעתי החוויתי שבו אתה שרוי. זה לא מקרי שכבר שנים אינך חש כעם חופשי".

עם חופשי אינו מנתק עצמו מהעמים. עם חופשי פתוח לשלום. עם חופשי משקיע בתרבות וברווחה ובעמו באנשיו. עם חופשי בא במגש של חופש עם שכניו.

יש זעם בלתי נשלט. הוא בא "משם". אני מרגישה אותו בנשמת אפה של סבתי שבאה "משם", מבירקנאו, ואומרת: "אין מה לעשות. זה או אנחנו או הם". סבתי אישה מדהימה, שוחרת שלום. אבל הפחד מביא גם אותה לשיתוק. הפחד שנוצר בשם הקורבנות שבשמו אנחנו ממשיכים את מעגל הלחימה.

הרבה שנאת חינם. אנחנו שונאים כל מי שמעז להפגין דעה שחורגת מהלאומנות המקומית. אנחנו מעודדים הסתה ומנהיגינו מלבים שנאה. אנחנו רואים את גם את עומס השחיתות בכל תחום בחיינו אבל את השחיתות הגדולה מכל הנקראת ביטחון וכל הנגזר ממנה איננו חושפים. אנו עדים שוב ושוב להחלטות שרירותיות לב של מנהיגים המובילים את ילדינו למלחמות שאין מאחוריהם דבר עם ביטחון.

כשסבתי הייתה שם, היא ניצלה בזכות אנשים מהצד השני שהלכו כנגד הזרם הלאומני, הגזעני, שנותרה בהם מידה של אנושיות והומניות כדי להציל אותה בתוך הבליל המטורף. הם לא הלכו עם גלי העדרים הלאומניים. זוהי בעיני מהות היהודיה שבי. הניצוץ ההומני שבי. אם יש ערך שאני מאמצת זה לא ללכת שבי עיוורת עם כל זרם. וללכת עם ההומניות שבי גם אם זה אומר שאיני מסכימה עם הדרך שבה הולכת מדינתי פייפן, ומתדרדרת במסלול לא מוסרי.

אני דור שלישי לשואה כדי לדבר ולשיר ולחיות ולומר לא עוד. לא עוד לנצח נאכל חרב, לא עוד מלחמות על שטחים ועל דת וכן, זה אפשרי עכשיו. הגיע הזמן להביא בטחון אזורי דרך המילים ולא דרך המלחמה. דרך מגעים ללא פחד.

שלפו את העטים ולא את האתים כי זו העת. יש עוד צדדים לביטחון מעבר לכיפה. אנחנו נכנסים בלהט עז כל כך למלחמה ברגש סערה מבלי לדעת איך נצא משם. אנו מבקשים להגן על ילדינו בכל מחיר, אבל מפקירים אותם בקלות בלתי נסבלת. אני מסרבת לשלוח את בני לצבא שבה הוא יהיה פיון של מדינאות כושלת.

אימהות, תתעוררו, יותר מדי שנים אנחנו חיים בסיסמאות של אין דרך אחרת מדרך הביטחון והלחימה, אין דרך אחרת מלבד חיסול והרג. המשכנו לחיות על הסיסמה: "צריך עוד שנות דור לפחות עד שזה יקרה". לא. הנה, אני הדור. הדור הזה קיים כאן ועכשיו.

זה עת לשלום זה עט לשלום, שלפו את העטים ושנו את עולמנו,

זו עת לנשים שתאמרנה די, זה בגנים שלנו, זה בדי אן איי, אנחנו יולדות את ילדינו, עשירות יותר, חכמות יותר, בוראות יותר, רק קצת שכחנו זאת על אם הדרך שלנו, והדרך היא לשלום, הדרך אל האור.

מעטים הם יודעי הלשון השבדית.
מי דובר בה? אולי רק השבדים עצמם.
כי ארצם בהרים ובפיורדים אובדת,
וקטן ומֻצְנָע העָם.

ועת שבדיה אמרה: "הנני תומכת
בהכרה במדינה פלסטינית",
נוכחו וראו כל עמי החֶלֶד
כמה ממשלתנו היא צינית.

כי רבות ממשלות כבר כָּהֵנָה הכריזו,

שהן רוצות לעשות שלום
אך בשום יום לא היה זה נוח
לא אתמול, לא מחר לא היום.

ועת מציעים לבנימין נתניהו
שלום היום ובזול,

הוא מעדיף לבלוע רעל
ושהצד השני יסבול.

מדינות בעולם יש גדולות שבעתים
ולהן יש יותר השפעה וממון 
אך לפני שיכירו במדינה פלסטינית 
נותנות הן לנו צ'אנס אחרון.

וממון מטורף כבר הושקע בסכסוך
והוקמו עוד גופים והוקמה גם אונר"א
אבל פתרון לא נראה כלל באופק
ואנחנו תקועים בצרה כה צרורה.

ולכן הגדרות שבדיה איננה בוררת
ואיננה מרבה דקדוקי מנגָנון,

היא כותבת פשוט: "פלסטין מוּכֶּרֶת..."
ויסלח לה האל על דלוּת הסגנון.

ויאמַר לה האל בדמעה: שבדיה, שבדיה,
שתי מלים נשכחות את כָּתַבְתְּ על פתחים.

אך שוות הן טרקְטַטים ואנציקלופדיה,

כן... אפילו בריטניקה... כל הכרכים.

ואזי מלאכים בלחישה יְמַלֵּלוּ
ואָמרו זה לזה: מָה רבָּה התהום,
אם שתי המלים הפשוטות האלו
הולידו דמעה בעיני מָרוֹם.

קראו לה אולגה. אישה צעירה וחיננית, עגלגלה, שערה בהיר כעין הקש וקולה החרישי דובר אנגלית רכה במבטא רוסי.

היא נכנסה לחנות ביום חורף גשום וביקשה רשות להביט. נעה מפינה לפינה באיטיות, מרימה חפצים שונים ומניחה אותם בחזרה במקומם לאחר בחינה מדוקדקת.

כשאחזה בחפץ שנגע לליבה, הייתה מתבוננת בו, הופכת אותו ומביטה בו מכל הכיוונים, מבקשת זכוכית מגדלת ולאחר התבוננות מעמיקה ובחינה ממושכת הייתה שואלת:

"מאיפה זה?"

"זה ישן?"

"ממתי זה?"

"מי עשה את זה?"

"יש חותמת?"

אם התשובה הייתה "ישראל", היא מיד איבדה עניין. אם התשובה הייתה "איני יודעת", חזרו השאלות ונשנו שוב ושוב, כאילו קיוותה שבפעם המי-יודע-כמה, תימצא תשובה לשאלותיה.

כשמצאה חפץ שקרא אליה לקנותו, ביקשה קערה או מגש, אליו שפכה מטבעות של שקל וחצי שקל, והחלה בספירתן, טקס שארך זמן ממושך כשלעתים חלק מהתשלום התבצע בסחר חליפין.

היא הייתה דרת רחוב וכל רכושה עלי אדמות היה עמה בכל עת. כיוון שלא יכלה להגדיל כמותו של הרכוש מעבר למה שיכלה לשאת, נפרדה מחפצים שפג קסמם והחליפה אותם במשהו חדש ומרגש, עד שתמאס גם בו.

משהתרגלתי לביקוריה התכופים, היה המראה שלה מעורר בי רגשות מעורבים. מחד, ידעתי שעלי לסבול את קרבתה שעות ארוכות, על ריח גופה שלא רוחץ ימים, מה שהניס לקוחות מזדמנים ועל שאלותיה האינסופיות. מאידך, חיבבתי אותה ובימים שלא נראו לקוחות אחרים, היו רכישותיה הדבר היחיד שהעלה לחם על שולחני.

כשרציתי לסגור את המקום להפסקת צהרים או לסיים את היום, לא הועילו הודעותיי ובקשותיי, דברי היו כזמזום זבובים באזניה. "כבר, כבר" הייתה אומרת וממשיכה בשלה.

פעם, במהלך אחד מהביקורים שלה, רציתי לצאת. היא ביקשה שאנעל אותה במקום עד שאחזור. יצאתי לשעתיים ולכשחזרתי, היא הגיבה כאילו חלפו רק חמש דקות.

אולגה ניחנה בטעם משובח ובאינטואיציה מפותחת ויכלה לזהות חפצים עתיקים וליהנות מעבודות יד בבגדי ממשי, ברוקאד, תחרה, קטיפה ורקמה, בתכשיטי זהב משובצים באבנים טובות ומעוטרים במלאכת חריטה וגילוף.

תאוותה לציד עתיקות הייתה מלווה ברצון למצוא קורת גג ומפלט מגשם זלעפות, או בקיץ, משרב, במחיצת המזגן המצנן. מדי פעם הייתה מנדבת לי קטעי מסיפור חייה  והקטעים הצטרפו יחד לתמונה שעדיין היה רב בה המכוסה על פני הנגלה.

בנערותה, כך סיפרה אולגה, עת למדה בתיכון ברוסיה, היא ניהלה קשר אהבים עם המורה למתמטיקה. בחופש הגדול היא גילתה שהיא בהריון וצעדה שעות רבות אל כפרו המרוחק. היא נקשה על דלתו וספרה לו את אשר אירע. הוא גירש אותה משם והתנכר אליה ואל פרי בטנה.

כשהילד נולד היא קראה לו כריס ואז גמלה בה ההחלטה לנסוע לישראל, שם, חשבה, רבים יהיו סיכוייה למצוא בעל יהודי. היא שוכנה בדירה בטבריה.

כשכריס גדל והחל לבקר בגן, הציקו לו הילדים, רדפו אותו וקראו לו בשמות גנאי. אולגה הייתה משוכנעת שזה מפני ששמו היה כשל ישוע מנצרת. כריס סרב ללכת לגן ורשויות המדינה הפקיעו את הילד מידיה ומסרו אותו למשפחת אומנה. כשאולגה לא עמדה במסגרת הביקורים שנקבעו לה, נמסר כריס לאימוץ ומאז לא הורשתה לראות אותו.

לאחר דברים אלו נעורה בה שנאה יוקדת למדינה שלקחה את הילד שלה. היא סירבה לדבר עברית, וזו גם הייתה הסיבה לכך שכל דבר שנשא חן בעיניה, הפך למאוס, ברגע שהתברר שהוא פרי ייצור מקומי.

היא עזבה את דירתה בטבריה ועברה לתל-אביב לגור ברחובותיה ולקבץ נדבות למחייתה. ישבה על הרצפה, עטויה בגדי תחרה ופרווה, כפפות רשת, עדויה תכשיטי זהב ויהלומים, וביקשה שקל מהעוברים ושבים.

לאחר שנים של הכרות, הבחנתי יום אחד, שהיא לא נראתה מזה זמן רב. קולגות שלי שאלו אותי אודותיה, ולא ידעתי יותר משידעו הם. עקבותיה נעלמו מבלי להשאיר זכר. דאגתי לה.

קיוויתי ששלומה טוב ושלא פקד אותה שום פגע.

יום אחד פתאום היא שבה והופיעה. מאד שמחתי לקראתה. לשאלותיי, היא סיפרה שהייתה בלונדון. היא חסכה את דמי הנדבות שקיבצה וטסה לשם. אני מאמינה שבדמיונה ראתה את עצמה מתחתנת עם נסיך הכתר. באנגליה לא הניחו לה לגור ברחוב. שיכנו אותה, למורת רוחה, בדירה מרוחקת מרחק רב מלונדון וכאילו הוסיפו חטא על פשע, עם שותפה שחורה, רחמנא ליצלן. כשבאה בטענות על כך בפני נציגי הרשויות, מצאה את עצמה כבר למחרת היום במטוס, בדרך חזרה לישראל.

היא המשיכה לבוא, כבעבר, אך מדי פעם הייתה נעלמת לתקופות ממושכות ושבה עם סיפורים אודות מקומות רחוקים בהם ביקרה.

השהות שלה בארה"ב שינתה אותה. היא זנחה את המראה הרומנטי עם החצאיות והשמלות המתנפנפות, צבעה את שיער הדבש שלה לשחור עורב, עברה ללבוש ספורטיבי: מכנסים ועליונית הכול בשחור, הוסיפה קילוגרמים רבים למשקלה, והיקפיה גדלו מאד.

בפעמים ההולכות ומתמעטות שבהן שבה לחנות, לא ביקשה עוד עתיקות, אלא פריטים שימושיים שיתאימו לצרכיה, ולא מצאה. אחרי כן ראיתיה מדי פעם ברחוב, יושבת ברגלים פשוטות ומקבצת נדבות, אך עברו שנים מאז נראתה לאחרונה.

אני מניחה שאי-שם בעולם, היא עדיין מקבצת, או אולי הגשימה חלום והתחתנה. אצלנו אין איש יודע.

(מאירה ארז, משתתפת קבועה בקבוצת "המליאה" של תיאטרון החדר, בעלת החנות "היֹה היה" בתל אביב)

1. לוּ יָדַעְתִּי

לוּ יָדַעְתִּי אָז

מָה שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת עַכְשָׁו

הָיִיתִי שׁוֹתָה חֲלֵב נָאקוֹת וְחוֹסֶכֶת

רִיצוֹת לְרוֹפְאִים

הָיִיתִי עוֹטָה שִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים וּמְמִירָה

הַמְתָּנוֹת אֲרֻכּוֹת בִּזְרוֹעוֹת הַמִּמְסָד

לְטִיסוֹת בְּמַחְלֶקֶת עֲסָקִים

מִמִּינֵי הַיּוֹעֲצִים הָיִיתִי בּוֹחֶרֶת

בְּיוֹעֵץ סְתָרִים

לוּ יָדַעְתִּי עַכְשָׁו

מָה שֶׁיָּדַעְתִּי אָז

הָיִיתִי עוֹשָׂה שְׁפָּגָט

וּבְסַלְטָה מְהִירָה מַגִּיעָה

לִנְקֻדַּת הָאִסּוּף

גַּם אָז גַּם עַכְשָׁו

לא יוֹדַעַת כְּלוּם

עַל לאכְלוּם

אַךְ יֵשׁ עוֹד חַיִּים בַּיְקוּם

-------

2.  בשוך הסערה

בְּשוֹךְ הַסְּעָרָה

כְּשֶׁהָרוּחַ נָחָה מִזַּעְפָּהּ

וְהַדְּמָמָה שָׁבָה מִגָּלוּתָהּ

    בַּאֲגַם זָר

    בְּסִירָה

אַתָּה וַאֲנִי

וְאַתָּה אִישׁ שֶׁל מִלִּים

דּוֹמֵם כָּל כָּךְ

וַאֲנִי מְבַקֶּשֶׁת מִמְּךָ מִילָה

מִילָה שֶׁל אַהֲבָה זַכָּה

כַּמָּה רָחַקְנוּ

אֵיךְ נֶעֱזַבְנוּ

מֵהַחַיִּים שֶׁהָיוּ לָנוּ

קְצָתָם טוֹבִים קְצָתָם רָעִים

בַּמֶּרְחָב הַאֵינְסוֹפִי הַזֶּה

כְּשֶׁהַזְּמַן מְאַבֵּד אֶת מַשְׁמָעוּתוֹ

וְהַמִּלִּים מַשִּילוֹת מַסֵכוֹתֵיהֶן

אוּלַי נִתֵּן זֶה לָזֶה

מָה שֶׁלּא נָתַנּוּ אַף פַּעַם

(בתיה מיכלביץ', משוררת, חברת המליאה בחדר)

נא לעבור לדף אודישנים דרושים.

היטלר

(צילום: מיכל ברץ קורן. איפור: יסמין מגן)

וגם קוואקר, בלונדי ואווה בראון

"זהו מבצע של משחק נדיר!  (צבי גורן, אתר הבמה)
"ביצוע וירטואוזי!"  (חיה בראל, קול ישראל, רשת א', "שורה ראשונה")

"חוויה נהדרת!  אמיר אוריין מתגלה כפרפומר יוצא מן הכלל".  (יוני איתיאל, קול ישראל, רשת ב', "מה יהיה עם יואב גינאי")

"אמיר אוריין בהופעתו האינטנסיבית, עושה את הבלתי אפשרי. הוא מחשמל ומצמרר ומחייה לפנינו את המפלצת המתועבת ביותר שידענו".  (אליקים ירון, קול ישראל, רשת ב', "בחצי היום" וגם "מעריב")

"תצוגת משחק מדהימה. אירוע שהוא בדיוק ברוח הזמן!"  (יואב איתמר, עורך, מנחה, מבקר)

"הצגת יחיד מופלאה!"

(תמי מולד-חיו, מבקרת תרבות וחברה)

היטלר לא מת בבונקר שלו בברלין ב-1945. עתה הוא זקן ויודע שימיו ספורים. הוא מאמין שהמוות שלו יסמן את תחילת סופו של העולם כולו. כך הוא מגיע לישראל וכאן אנו פוגשים בו, ישיש נרגן והזוי. טרגי-קומדיה אפלה.

מחזה: טובה רוגל ואמיר אוריין

בימוי: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

משחק: אמיר אוריין

יום ד', 29.10.2014, בשעה 20:30
החדר החדש: רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב

טל': 0508-497715, 03-5171818
למנויי האיגרת 40 ש"ח במקום 60 ש"ח

(היטלר - דף באתר החדר)
 (לקבלת התוכנייה)

--------------

הנוסע הסמוי

מונודרמה ע"פ סיפור מאת יוסי זיו

עיבוד לבמה ובימוי: אמיר אוריין

משחק: יוסי זיו

בכורה: ינואר 2014

מבוסס על סיפור אמיתי:

רב חובל מגלה על סיפון האנייה נוסע סמוי

ופוקד להשליך אותו לים

יום ה', 6.11.2014, בשעה 20:30,

בחדר החדש בתל אביב.

יום ב', 17.11.2014, בשעה: 10:00,

בבית "חוויות שוויץ", רחוב חיים סירני 52, רחובות. 40 ₪.  

טל': 03-5171818, 052-340-1478

--------------

המשרתים

בעקבות ז'אן ז'אנה

ע"פ תרגומה של עדה בן נחום

כולל קטע מתוך "יומן מלחמה 2014", מאת סלמאן נאטור

בתרגום יהודה שנהב שרעבני

עיבוד חדש: אמיר אוריין ואבי גיבסון בר-אל

בימוי, עיצוב תפאורה ותלבושות: אבי גיבסון בר-אל

שחקנים יוצרים: אביאל שיליאן, טל דנינו, מוטי רוזנצוויג

ייעוץ אמנותי: אמיר אוריין- תיאטרון החדר

ע. במאי וייעוץ חזותי: רינת מוסקונה

הפקה: קבוצת אורתו-דה בניהולו של ינון צפריר

יום ד', 19.11.2014, 20:30

יום א', 23.11.2014, 21:00

יום ג', 25.11.2014, 20:30

החדר החדש: רחוב יוסף הנשיא 5, תל אביב,

טל': 03-5171818, 050-849-7715

--------------

----------------------------

"המליאה" של תיאטרון החדר
פגישה דו-שבועית קבועה באווירה נינוחה.

דלת פתוחה ליוצרים ולצופים לקראת שבת

המקום מוגדר מקום פרטי.
תשלום: 20 ש"ח כולל כיבוד.
משך הפגישה: 3-4 שעות בערך.

אפשר להשתתף ואפשר לצפות. "המליאה" פתוחה לכל.

הפגישה הבאה של המליאה:
יום ו', 17.10.2014, בשעה 16:00

בחדר ברחוב יוסף הנשיא 5, דלת 3, תל-אביב. 

רצוי לתאם מראש בטלפון: 03-5171818, או בדוא"ל: כאן.

יעקב גרוס: קומדיות של פעם

12.10.14 בשעה 17:30

מספרי סיפורים - מהסרטים של פעם - תיאטרון גבעתיים

הקומדיות הקולנועיות של ראשית ימי הסרט העברי והקולנוע הישראלי. 

מנחים: יוסי אלפי וניסים דיין. משתתפים: יעקב גרוס, יענקלה בן סירא , פוצ'ו ישראל ויסלר, שלמה בר שביט.

הנחה מיוחדת בקופה בסך 10 ש"ח למציינים שהם "החברים של יעקב גרוס".

16.11 - בסינמטק תל אביב   27.11 - בסינמטק ירושלים

"ימי פומפי האחרונים 1913" - הסרט הראשון שהוצג בקולנוע עדן לפני 100 שנה !!!

קטעים מאז:

ירחמיאל השלומיאל

(מי מכיר את השחקנים? קטע משנת 1929)

רק בלירה - יענקל'ה בן סירא

שלוימל'ה בר שביט פוגש בחורה

רשימות קצמן

סרטו של אמנון וינר. סיפורים אמתיים על איש שמעולם לא היה, בין שואה לאפוקליפסה. 
הקרנות סדירות באוקטובר, בימי חמישי ושבת בשעה 17:30, בסינמטק תל אביב

(03-6060800, שלוחה 1). בהזמנת הכרטיסים יש לציין את הקוד: קצמן 303. 

מקבלים הנחה של 50%! ההנחה תקפה לכול ההקרנות בסינמטק ת"א. 

3 הקרנות  בסינמטק ירושלים במהלך חודש אוקטובר (9377 *). 

תאטרון הנגב: דרושים

תאטרון הנגב מזמין יוצרים בעלי זיקה לדרום להשתתף באירוע 'רוח מקומית 5', שיתקיים ביום חמישי 04.12.14. באולם אשכול במ.א. אשכול. ניתן להגיש הצעה לקטעים עד 7 דקות בתחומים: תאטרון, מוסיקה, מחול, עד 10.10.2014, אל: מוריאל נבו עטיה, mekomit2014@gmail.com   

לפרטים נוספים: 052-862-0220. וועדת שיפוט תעניק 3 מלגות בסך 3,000 ₪ כל אחת.

המרכז לתאטרון לוד; קול קורא לשחקנים יוצרים

המרכז לתיאטרון לוד פותח את שעריו לשחקנים מקצועיים נוספים!

דרושים שחקנים/ אמנים יוצרים:
המעוניינים לחקור יצירה בקבוצה. יכולים להתחייב לשנה לפחות. בעלי תשוקה ליצירה בתוך הקהילה. ידע בהנחיית קבוצות - יתרון. בעלי נכונות לעבור לעיר לוד - יתרון.

להרשמה יש לשלוח קורות חיים לכתובת המייל: pinchi100@gmail.com

עד לתאריך: 17/10/2014

בברכה, פנינה רינצלר, מנהלת אמנותית.

בילוש מודיעה
להשכרה חלל בגודל 130 מ"ר. נוף פסטוראלי, חנייה בשפע. אפשרות לחלוקה למספר משכירים. אפשרות לשיתוף פעולה עם: בלהה זינגר, מושב בורגתא, 054-229-0096

פסיכותרפיה

יואל בלום, בוגר תיאטרון החדר, עו״ס קליני. עוסק בפסיכותרפיה פרטנית, ייעוץ, הדרכה, הנחיית קבוצות. מבוגרים, נוער ומתבגרים. דובר עברית, אנגלית, רוסית.

טל': 054-435-2244, כרטיס ביקור

עיסוי מונגולי

העיסוי הסודי שהיה נהוג בקרב לוחמיו של ג'ינגיס חאן.

פנינה גינצבורג, 03-529-9528

עיסוי, רפלקסולוגיה
מטפלת במגוון שיטות של עיסוי ורפלקסולוגיה.

מינה ברגר, 052-659-1913

נטלי – שומרת הכלבים

בצאתך לחופשה, לנסיעת עבודה, לביקור בחו"ל, אני שומרת על הכלב שלך, במסירות ובאהבה. נטלי, 052-841-9893

פרינג'י - אתר הצגות פרינג', בניהולו של רן בן עזרא.