הצטרפו לאיגרת השבועית

מתח קל? קחו נשימת אנחה גדולה וטובה וסיימו באנחה קורעת לב. עדיין יש מתח? קחו שוב נשימה אנחה. זה עובד!


 

אנחנו מתכננים את בואם של ילדינו. יש שעוברים טיפולים קשים. ככלל, כל שלב בחיי ילדינו עמוס הורמונלית ורגשית. אנחנו שואפים לעשות את זה הכי טוב שאפשר. קורס הכנה ללידה, יועצת הנקה, קורס הכנה לכל מה שבנמצא. עושים את הבדיקות המדוקדקות ביותר והמקיפות ביותר בעולם, אפילו יותר מדי. מחסנים ללא הכרה יותר מדי או לחילופין ממעטים לחסן. בודקים מזונות, מתכננים תכניות, חולמים חלומות. משקיעים את כל מרצינו, רגשותינו, עולמנו, ברך העולל. מחנכים אותו לאי אלימות בגן, בבית הספר, בשכונה. מלמדים אהבת הארץ והחברים, מגדלים אותם לנתינה, לאהבה, להכי טובים שיש.

 

ואז הם גדלים. אימהות מספרות שזה קורה בחטף ויום בהיר אחד הוא מתגייס ונחטף לשורות הצבא ומיד כל אימא, אפילו היא הכי פציפיסטית, כשבנה מתגייס היא עושה לייק לאתר של צה"ל.

 

הוא גדל על הדגל באווירת אזעקה על רקטות ואזעקות ימי זיכרון, שחלילה לא ישכח מהיכן הוא בא ולאן הוא הולך ומה תפקידו בעולם הזה ומה ייעודו: להתגייס לצבא. הוא גדל על שירי מלחמות ועל ברכי השואה וזה טבוע בו כמורשת גנטית. עובר תורשתית מדור לדור. כשיגיע לגיל שלוש הוא ילחם בערבים בארגז החול. כשיגיע לגיל שמונה עשרה הוא יאמר: אימא, אל תדאגי אני אגן עליך מפניהם. איש לא יאמר לו שהוא רק כלי משחק של פוליטיקאים משומנים.

 

ובין לבין באים חגים ללמד שאנחנו העם הנבחר, עם הסגולה, ושקר העם מעטים מול רבים. ואחרי קריאת עשר מכות מצרים, בחיל ורעדה שרים את ביד חזקה ובזרוע נטויה, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו וכי בנו בחרת מכל העמים. אוסף של תחושות עליונות ונחיתות יחד. חיזוקי אגו מטורפים. כוחניות מאיימת אל מול קורבנות אינסופית. מצב סכיזו-פרנואידי של הכול או לא כלום, שחור ולבן הטוב נגד הרע כוחות האופל והטוב. אין ברירה כי ככה זה והשואה, זה הקלף המנצח כצל מרחף, מחזק את תחושת הנרדפות ומזין את פחדינו מדור לדור. הפחד הזה על כי כל רגע עומדים עלינו לכלותינו ומדור לדור אנו נישאים על מגש הברזל או הכיפה. הפחד אשר בשמו אנחנו נוקמים. בשמו אנחנו הורגים עם אחר בלי למצמץ.

 

אנחנו הילד המוכה שהפך להיות האב המכה. בפסיכולוגיה קל לנו להבין את זה. הילדה הקורבנית שכל חייה נוצלה תהפוך לאישה קורבנית, מבקשת להתנסות שוב ושוב באב המכה. היא מוצאת אותו בבעל מדכא ולא משנה מעמדו הכלכלי, לא משנה העטיפה, הדיכוי נוכח. למה זה קורה? הרי הדבר הכי טבעי הוא שנמשיך הלאה, נברח מטבענו הקורבני, נשחרר את אמצעי ההגנה שאינם משרתים אותנו עוד והנה שוב אנחנו באותו מעגל. קשה להשתחרר ממנגנוני הגנה ששירתו אותנו בעבר ולא עוד. קשה באופן אישי וקשה באופן פוליטי. זה קורה לנו שוב ושוב. במקום שנשתחרר מאמצעי ההגנה שאינם מקדמים אותנו עוד, שנבין שאיננו האישה או הילד שזקוקים לחוויית הדיכוי שוב ושוב, אין אנו עוד הילד המוכה, אין אנו עוד העם הקורבן הנרדף. עדיין, שוב ושוב, אנחנו מנכיחים את חווית הקורבן כי עוד לא השתחררנו ממנה באמת. הרי ברור שאנחנו הריבון בארצנו, שיש בנו את העוצמה את מידת הכוח ואף יותר מכך: אנו העם הכובש המסרב להכיר בכך.

 

חלום שמאני: "דרוש טיפול יסודי ורוחני" אומר השמאן, אתה יכול להשתחרר מהיות הקורבן, אינך נרדף עוד, רק במחשבתך. אתה השולט בארצך אבל באופן קבוע אתה חייב לייצר לעצמך חוויה של נרדפות, מכחיש שאתה כובש בארצך ומדכא עם אחר, ממש כפי שבעבר דכאו אותך. לך הכוח לשנות זאת. באופן פרדוקסלי, שוב ושוב אתה זקוק לחוויית דיכוי. שוב אתה מאמין באשליית ה"אנחנו והם" בעוד כל אחד מכם הוא תמונת ראי לזולתו? הכלא שבו אתה שם עם אחר הוא הכלא התודעתי החוויתי שבו אתה שרוי. זה לא מקרי שכבר שנים אינך חש כעם חופשי".

 

עם חופשי אינו מנתק עצמו מהעמים. עם חופשי פתוח לשלום. עם חופשי משקיע בתרבות וברווחה ובעמו באנשיו. עם חופשי בא במגש של חופש עם שכניו.

 

יש זעם בלתי נשלט. הוא בא "משם". אני מרגישה אותו בנשמת אפה של סבתי שבאה "משם", מבירקנאו, ואומרת: "אין מה לעשות. זה או אנחנו או הם". סבתי אישה מדהימה, שוחרת שלום. אבל הפחד מביא גם אותה לשיתוק. הפחד שנוצר בשם הקורבנות שבשמו אנחנו ממשיכים את מעגל הלחימה.

 

הרבה שנאת חינם. אנחנו שונאים כל מי שמעז להפגין דעה שחורגת מהלאומנות המקומית. אנחנו מעודדים הסתה ומנהיגינו מלבים שנאה. אנחנו רואים את גם את עומס השחיתות בכל תחום בחיינו אבל את השחיתות הגדולה מכל הנקראת ביטחון וכל הנגזר ממנה איננו חושפים. אנו עדים שוב ושוב להחלטות שרירותיות לב של מנהיגים המובילים את ילדינו למלחמות שאין מאחוריהם דבר עם ביטחון.

 

כשסבתי הייתה שם, היא ניצלה בזכות אנשים מהצד השני שהלכו כנגד הזרם הלאומני, הגזעני, שנותרה בהם מידה של אנושיות והומניות כדי להציל אותה בתוך הבליל המטורף. הם לא הלכו עם גלי העדרים הלאומניים. זוהי בעיני מהות היהודיה שבי. הניצוץ ההומני שבי. אם יש ערך שאני מאמצת זה לא ללכת שבי עיוורת עם כל זרם. וללכת עם ההומניות שבי גם אם זה אומר שאיני מסכימה עם הדרך שבה הולכת מדינתי פייפן, ומתדרדרת במסלול לא מוסרי.

 

אני דור שלישי לשואה כדי לדבר ולשיר ולחיות ולומר לא עוד. לא עוד לנצח נאכל חרב, לא עוד מלחמות על שטחים ועל דת וכן, זה אפשרי עכשיו. הגיע הזמן להביא בטחון אזורי דרך המילים ולא דרך המלחמה. דרך מגעים ללא פחד.

 

שלפו את העטים ולא את האתים כי זו העת. יש עוד צדדים לביטחון מעבר לכיפה. אנחנו נכנסים בלהט עז כל כך למלחמה ברגש סערה מבלי לדעת איך נצא משם. אנו מבקשים להגן על ילדינו בכל מחיר, אבל מפקירים אותם בקלות בלתי נסבלת. אני מסרבת לשלוח את בני לצבא שבה הוא יהיה פיון של מדינאות כושלת.

 

אימהות, תתעוררו, יותר מדי שנים אנחנו חיים בסיסמאות של אין דרך אחרת מדרך הביטחון והלחימה, אין דרך אחרת מלבד חיסול והרג. המשכנו לחיות על הסיסמה: "צריך עוד שנות דור לפחות עד שזה יקרה". לא. הנה, אני הדור. הדור הזה קיים כאן ועכשיו.

זה עת לשלום זה עט לשלום, שלפו את העטים ושנו את עולמנו,

 

זו עת לנשים שתאמרנה די, זה בגנים שלנו, זה בדי אן איי, אנחנו יולדות את ילדינו, עשירות יותר, חכמות יותר, בוראות יותר, רק קצת שכחנו זאת על אם הדרך שלנו, והדרך היא לשלום, הדרך אל האור.

לאיגרת השבועית של 2014 . 10 . 8