הצטרפו לאיגרת השבועית

"בתיאטרון החדר למדתי שאתה שחקן, גם אם אתה נמצא בעבודה אחרת, כי במהות שלך אתה שחקן" (רננה רז, אמנית יוצרת, בוגרת תיאטרון החדר)



קראו לה אולגה. אישה צעירה וחיננית, עגלגלה, שערה בהיר כעין הקש וקולה החרישי דובר אנגלית רכה במבטא רוסי.

היא נכנסה לחנות ביום חורף גשום וביקשה רשות להביט. נעה מפינה לפינה באיטיות, מרימה חפצים שונים ומניחה אותם בחזרה במקומם לאחר בחינה מדוקדקת.

כשאחזה בחפץ שנגע לליבה, הייתה מתבוננת בו, הופכת אותו ומביטה בו מכל הכיוונים, מבקשת זכוכית מגדלת ולאחר התבוננות מעמיקה ובחינה ממושכת הייתה שואלת:

"מאיפה זה?"

"זה ישן?"

"ממתי זה?"

"מי עשה את זה?"

"יש חותמת?"

אם התשובה הייתה "ישראל", היא מיד איבדה עניין. אם התשובה הייתה "איני יודעת", חזרו השאלות ונשנו שוב ושוב, כאילו קיוותה שבפעם המי-יודע-כמה, תימצא תשובה לשאלותיה.

 

כשמצאה חפץ שקרא אליה לקנותו, ביקשה קערה או מגש, אליו שפכה מטבעות של שקל וחצי שקל, והחלה בספירתן, טקס שארך זמן ממושך כשלעתים חלק מהתשלום התבצע בסחר חליפין.

היא הייתה דרת רחוב וכל רכושה עלי אדמות היה עמה בכל עת. כיוון שלא יכלה להגדיל כמותו של הרכוש מעבר למה שיכלה לשאת, נפרדה מחפצים שפג קסמם והחליפה אותם במשהו חדש ומרגש, עד שתמאס גם בו.

 

משהתרגלתי לביקוריה התכופים, היה המראה שלה מעורר בי רגשות מעורבים. מחד, ידעתי שעלי לסבול את קרבתה שעות ארוכות, על ריח גופה שלא רוחץ ימים, מה שהניס לקוחות מזדמנים ועל שאלותיה האינסופיות. מאידך, חיבבתי אותה ובימים שלא נראו לקוחות אחרים, היו רכישותיה הדבר היחיד שהעלה לחם על שולחני.

 

כשרציתי לסגור את המקום להפסקת צהרים או לסיים את היום, לא הועילו הודעותיי ובקשותיי, דברי היו כזמזום זבובים באזניה. "כבר, כבר" הייתה אומרת וממשיכה בשלה.

 

פעם, במהלך אחד מהביקורים שלה, רציתי לצאת. היא ביקשה שאנעל אותה במקום עד שאחזור. יצאתי לשעתיים ולכשחזרתי, היא הגיבה כאילו חלפו רק חמש דקות.

 

אולגה ניחנה בטעם משובח ובאינטואיציה מפותחת ויכלה לזהות חפצים עתיקים וליהנות מעבודות יד בבגדי ממשי, ברוקאד, תחרה, קטיפה ורקמה, בתכשיטי זהב משובצים באבנים טובות ומעוטרים במלאכת חריטה וגילוף.

 

תאוותה לציד עתיקות הייתה מלווה ברצון למצוא קורת גג ומפלט מגשם זלעפות, או בקיץ, משרב, במחיצת המזגן המצנן. מדי פעם הייתה מנדבת לי קטעי מסיפור חייה  והקטעים הצטרפו יחד לתמונה שעדיין היה רב בה המכוסה על פני הנגלה.

 

בנערותה, כך סיפרה אולגה, עת למדה בתיכון ברוסיה, היא ניהלה קשר אהבים עם המורה למתמטיקה. בחופש הגדול היא גילתה שהיא בהריון וצעדה שעות רבות אל כפרו המרוחק. היא נקשה על דלתו וספרה לו את אשר אירע. הוא גירש אותה משם והתנכר אליה ואל פרי בטנה.

כשהילד נולד היא קראה לו כריס ואז גמלה בה ההחלטה לנסוע לישראל, שם, חשבה, רבים יהיו סיכוייה למצוא בעל יהודי. היא שוכנה בדירה בטבריה.

כשכריס גדל והחל לבקר בגן, הציקו לו הילדים, רדפו אותו וקראו לו בשמות גנאי. אולגה הייתה משוכנעת שזה מפני ששמו היה כשל ישוע מנצרת. כריס סרב ללכת לגן ורשויות המדינה הפקיעו את הילד מידיה ומסרו אותו למשפחת אומנה. כשאולגה לא עמדה במסגרת הביקורים שנקבעו לה, נמסר כריס לאימוץ ומאז לא הורשתה לראות אותו.

 

לאחר דברים אלו נעורה בה שנאה יוקדת למדינה שלקחה את הילד שלה. היא סירבה לדבר עברית, וזו גם הייתה הסיבה לכך שכל דבר שנשא חן בעיניה, הפך למאוס, ברגע שהתברר שהוא פרי ייצור מקומי.

 

היא עזבה את דירתה בטבריה ועברה לתל-אביב לגור ברחובותיה ולקבץ נדבות למחייתה. ישבה על הרצפה, עטויה בגדי תחרה ופרווה, כפפות רשת, עדויה תכשיטי זהב ויהלומים, וביקשה שקל מהעוברים ושבים.

 

לאחר שנים של הכרות, הבחנתי יום אחד, שהיא לא נראתה מזה זמן רב. קולגות שלי שאלו אותי אודותיה, ולא ידעתי יותר משידעו הם. עקבותיה נעלמו מבלי להשאיר זכר. דאגתי לה.

קיוויתי ששלומה טוב ושלא פקד אותה שום פגע.

 

יום אחד פתאום היא שבה והופיעה. מאד שמחתי לקראתה. לשאלותיי, היא סיפרה שהייתה בלונדון. היא חסכה את דמי הנדבות שקיבצה וטסה לשם. אני מאמינה שבדמיונה ראתה את עצמה מתחתנת עם נסיך הכתר. באנגליה לא הניחו לה לגור ברחוב. שיכנו אותה, למורת רוחה, בדירה מרוחקת מרחק רב מלונדון וכאילו הוסיפו חטא על פשע, עם שותפה שחורה, רחמנא ליצלן. כשבאה בטענות על כך בפני נציגי הרשויות, מצאה את עצמה כבר למחרת היום במטוס, בדרך חזרה לישראל.

 

היא המשיכה לבוא, כבעבר, אך מדי פעם הייתה נעלמת לתקופות ממושכות ושבה עם סיפורים אודות מקומות רחוקים בהם ביקרה.

 

השהות שלה בארה"ב שינתה אותה. היא זנחה את המראה הרומנטי עם החצאיות והשמלות המתנפנפות, צבעה את שיער הדבש שלה לשחור עורב, עברה ללבוש ספורטיבי: מכנסים ועליונית הכול בשחור, הוסיפה קילוגרמים רבים למשקלה, והיקפיה גדלו מאד.

 

בפעמים ההולכות ומתמעטות שבהן שבה לחנות, לא ביקשה עוד עתיקות, אלא פריטים שימושיים שיתאימו לצרכיה, ולא מצאה. אחרי כן ראיתיה מדי פעם ברחוב, יושבת ברגלים פשוטות ומקבצת נדבות, אך עברו שנים מאז נראתה לאחרונה.

 

אני מניחה שאי-שם בעולם, היא עדיין מקבצת, או אולי הגשימה חלום והתחתנה. אצלנו אין איש יודע.

 

(מאירה ארז, משתתפת קבועה בקבוצת "המליאה" של תיאטרון החדר, בעלת החנות "היֹה היה" בתל אביב)

לאיגרת השבועית של 2014 . 10 . 8