הצטרפו לאיגרת השבועית

"תיאטרון החדר? קסם של תיאטרון!" (יורם קניוק, סופר)



כשהמונית עוצרת, האדון יוצא ממנה וממשיך בדרכו. הוא אינו מביט לאחוריו. הוא יודע שהמונית ממשיכה בדרכה והוא בדרכו. הוא שולח יד קלה ודוחף את הדלת אפילו מבלי להביט בה. הוא יודע שדרכה של דלת להיסגר בדחיפה קלה. אם הדלת לא נסגרה, זה כבר אינו מעניינו, מפני שבינתיים כבר עשה דרכו על המדרכה, חושב על הפגישה המיועדת לו עוד מעט. זוהי פגישה חשובה שמעסיקה אותו היום. הוא חוזר במחשבתו על משפט הפתיחה של הנושא המרכזי עליו נסבה הפגישה. המדרכה תחתיו, הבתים שבצדי הרחוב, ואפילו האנשים הפוסעים על המדרכות, נתפסים אצלו כדבר המובן מאליו. הם היו כאן אתמול ולבטח יהיו מחר. אין להוסיף ולהרהר בכך.

 

כשהמונית עוצרת, המשרת לא יוצא ממנה. המשרת, ככל שעליו למהר או לא למהר, מוכרח, קודם ליציאתו, להעיף מבט אחרון בנוף המונית. הוא מוודא שדבר לא נשכח בה. "מהי פיסת הנייר המונחת על הרצפה? האם נפלה מהכיס השמאלי שלי, כשהכנסתי כף-יד להוציא את התשלום?" הוא מרים אותה ובודק.

 

הוא יוצא מהמונית באופן כזה, שאם יתחיל הנהג לנסוע בטרם עת, יוכל בתנועה מהירה לקפוץ בחזרה פנימה או החוצה, מבלי שיאונה לו כל רע. כשהדלת נטרקת מאחוריו הוא מקשיב לצליל הטריקה. אם זהו צליל חשוד של דלת שלא נטרקה כראוי, הוא מסתובב לאחוריו וסוגר אותה שוב. באותו רגע הוא מקווה שהנהג לא יתחיל לנסוע כשידו עדיין אחוזה בידית הדלת. על כן אוחז המשרת את הידית בשלוש אצבעות בלבד, אגודל, אצבע ואמה, באופן שיוכל להחליק אותן במהירות מהידית והחוצה, ללא פגע. באותו הזמן הוא חש במגע המתכת המבריקה של הידית, וקובע לעצמו שהיא קרה או חמה. הוא מניח רגל על המדרכה ובודק את שיווי המשקל שלו. אחר כך הוא הולך לדרכו ומבחין שעובדי התברואה כבר ניקו את המדרכה אבל מישהו כבר הספיק להשליך עליה פיסת נייר טואלט לבנה ומקומטת ששמשה לניקוי פנים או אף.

 

הוא שואל את עצמו האם עליו לטרוח ולפחות להסיט אותה הצידה אל הנקודה שבה המדרכה פוגשת בקיר הבית, או לצד השני, בנקודה שבין קצה הכביש למדרכה, ואם לא בכף היד, שהרי סכנת הזיהום אורבת לכל אחד ובכל זמן, אפשר לעשות זאת בתנועת רגל. אבל באותו רגע הוא חושב על מה שיחשבו עליו העוברים והשבים. הוא חושב שעצם המעשה עלול לעורר עליו את חמתם של העוברים והשבים. בתוך עמו הוא חי ויודע שזהו עם מהיר חימה ואנשים מחפשים לעצמם מטרות לפרוק עליהן את חמתם זו, ואפילו אם לא יאמרו מילה, מבטיהם יסגירו את הפליאה והזלזול שבלי ספק יחושו. הם עלולים לחשוב עליו שהוא פראייר, ובכלל מה אכפת לו שפיסת הנייר הזאת מונחת לה במקומה. היא לא מפריעה לאיש, ובכלל, זהו תפקידה של העירייה לדאוג לניקיון המדרכות, כי הרי בשביל זה משלמים לה מסים וארנונות ומי יודע אילו עוד מסים נסתרים בכל צעד שעושה האזרח בדרכי עירו.

 

הוא גם יודע שקיימת סבירות גבוהה שאיש לא יבחין במעשהו, אבל אף פעם אי אפשר לדעת. בינתיים הוא עושה דרכו ועובר על פני פיסת הנייר מבלי שנגע בה ומחשבת חרטה מתעוררת בו. הוא כועס על עצמו. שהרי יכול היה, בתנועת רגל מהירה, להסיט את פיסת הנייר הצידה, איש לא היה מבחין בכך ואז גם היה רואה את עצמו כבעל אחריות חברתית ואדם שטובת הכלל עומדת לנגד עיניו, כמו טובתו האישית.

 

כמי שמודע לאווירה הציבורית הרווחת של אדישות כללית לענייני הכלל, הוא דווקא רוצה להיות מיוחד בהתנהגותו הפרטית והציבורית. יכול היה לחוות רגע של הנאה עצמית פנימית, בהגשמת מיוחדותו זו, ואת הרגע הזה החמיץ. עכשיו הוא כועס מאד, ונזכר במטרת הליכתו. עליו להגיע לפגישה חשובה. הכעס שפיעם בו הופך לאימה חסרת-אונים. הוא חושב שאילו היה מסיט את פיסת הנייר הצידה, היה מבטיח מראש את הצלחת הפגישה. הוא נזכר שבילדותו, כשהיה עושה את דרכו בבוקר מהבית לבית הספר, בימים שבהם היה עליו לעמוד במבחן קשה, היה מקפיד לצעוד על חלקת המרצפות במדרכה ולא לדרוך על הרווחים הדקים שביניהן, שאם ייעשה כך, מובטחת לו ההצלחה בבחינה. היום הוא יודע שזו הייתה מחשבה ילדותית מאגית, אבל ברגע זה הוא מאמין שהמאגיה הזאת הייתה יכולה לעזור לו, או לפחות לא להזיק. את שארית הדרך לפגישה הוא עושה בתודעה מעורבת, בין רגשות זעם ואימה חסרי פשר, לבין שחזור קר-רוח של הנושא המרכזי בפגישה המזומנת לו. מדי מספר דקות הוא מאגרף את כפות ידיו וסוגר אותן בכל כוחו למשך מספר שניות ומשחרר. באופן מפליא אבל ניתן להסבר הגיוני, הוא בא אל הפגישה רגוע, עובר אותה בהצלחה ויוצא ממנה רענן ואופטימי. גם האדון עובר את הפגישה בהצלחה, אבל יוצא ממנה תשוש למדי, שהרי לכל הדעות הייתה זו פגישה קשה.

 

האדון מקבל דברים כמובנים מאליהם. התכונה המרכזית בחייו היא הביטחון היחסי שהוא חש באשר למשמעות הדברים שהוא עושה. הוא יודע שיש דרך טובה לעשות משהו ויש דרך רעה לעשותו, ורק לעיתים רחוקות יתהה על כך ויהסס.

המשרת אינו בטוח שמה שהיה נכון אתמול נכון גם היום.

הוא נאלץ לבדוק את עצמו בכל יום מחדש.

האדון הוא תושב קבע בחייו.

המשרת הוא פליט.

האדון עובר במבטו על פני נופי חייו בידיעה, שבסבירות גבוהה ביותר, ימצא את הנוף כפי שראה אותו אמש.

המשרת מביט לראות מה נותר מאז אמש ומה נתחדש.

האדון הוא צופה.

המשרת הוא אדם-יוצר.

בכל אדם יש אדון ומשרת.

 

וגם: לזכור שהחמלה קיימת. הענווה מסייעת. כן.

וגם: לייחד פנאי להתבוננות בעולם. נדבר על זה.

שנה טובה!

באהבה,
אמיר

לאיגרת השבועית של 2014 . 10 . 15